עבור רוב המדינה, הצפייה השבוע בפרשנים אמריקנים נלהבים עומדים לצד מפה גדולה משובצת כחול, אדום ואפור, יורים נתונים, אחוזים ותרחישים תיאורטיים, הייתה חוויית מציאות אלטרנטיבית. הישראלי הממוצע ששומע על חברי אלקטורים, הצבעה בדואר, חוקים מקומיים ביזאריים וסכומי קולות שהופכים ללא רלוונטיים כשהם נתקלים בגבולה של מדינה – פשוט לא מסוגל להבין. אמריקנים מוזרים. פשוט צאו להצביע, באותו יום, עם אותם חוקים. בסוף היום המדינות יספרו את כל הפתקים הקטנים שכתוב עליהם "טראמפ", או "ביידן", או "קניה ווסט", ואז נציג כלשהו של ועדת בחירות מרכזית כלשהי יכנס מסיבת עיתונאים ויגיד מי ניצח ונגמר הסיפור!
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקרב בין טראמפ וביידן הוכרע כשפוקס הצטרפו להכרזה
– ישראלים יכולים להירגע: ביידן הוא לא אובמה
– ללא סגר ובסמיכות לסין: כך הצליחה טייוואן להתגבר על הקורונה
גרסאות שונות של הטענה הזו מושמעות שוב ושוב מכל כיוון אפשרי בישראל ובעולם בכלל, אחת לארבע שנים. אם ניקח את כל התלונות, הבדיחות, הסיסמאות והירידות על המערכת האלקטורלית של ארצות הברית, נדחס אותן לבלנדר ונטחן אותן דק, את התוצאה נוכל להגדיר במשפט אחד: היא מלאכותית לחלוטין. ההצבעה לפי מדינה, שיטת האלקטורים, מיליון החוקים, הכללים, הנהלים, המסורות – כולם מנוגדים ישירות למה שרוב העולם חושב עליו כשאומרים לו "בחירות" או "דמוקרטיה".
ובכן, החדשות הסוערות הן שהאמריקנים הראשונים ידעו היטב כמה המערכת שהם בנו רחוקה מהטבע, כי זו בדיוק המערכת שהם רצו. אדמס, ג'פרסון, המילטון ואחרים ידעו יותר על פילוסופיה פוליטית מאשר כל מבקרי השיטה שהם בנו גם יחד. הם לא שכחו אף עיקרון דמוקרטי כשהם עיצבו את חבר האלקטורים – המוסד הוקם בדיוק כדי למתן את נטיית ההמון לכוח מוחלט. שלטון רוב בלתי מרוסן, בעיניהם, היה גרוע בדיוק כמו עריצותו של מלך, אם לא יותר. הגבולות הנוקשים של המדינות – שנקבעו בצורה מלאכותית לחלוטין, כפי שיעיד עיון קצר במפה של ארה"ב – נקבעו גם הם למען המטרה הזו. כל תנועה לאומית שתתיימר לסחוף אחריה את ההמון בסערת רגשות דמוקרטית תמצא את כוחה הפוליטי נעלם ברגע שתחצה את הגבול המלאכותי בין אריזונה וטקסס, או פנסילבניה ואוהיו.
כך, לא האזרחים בוחרים נשיא – המדינות בוחרות נשיא. אם נשיא ארה"ב היה נבחר ברוב פשוט, ההכרעה הייתה בעיקר של מדינות מאוכלסות היטב כמו ניו יורק וקליפורניה. למעלה מ-40 ומשהו מדינות אחרות היו יושבות בחיבוק ידיים ללא יכולת להכריע. וזה פשוט לא היה מתקבל באמריקה הפדרלית.
נראה שהנושא הפדרלי עובר מתחת לרדאר כמעט בכל שיחה על ארה"ב. בניגוד למה שמקובל לחשוב, לנשיא האמריקני יש מעט מאוד השפעה על חייו של תושב ממוצע במדינה אמריקנית ממוצעת. ישנם דרגים פוליטיים רבים שמפרידים בין דונלד טראמפ בבית הלבן בוושינגטון לראובן סמית' בליטל רוק, אייווה. ברמה הפדרלית, ישנו חבר קונגרס שמייצג כל מחוז בארה"ב, ומחויב לתושביו אם ברצונו להיבחר שוב בעוד שנתיים. ישנם גם שני סנטורים לכל מדינה המחויבים לאותם אינטרסים בדיוק. אך מעבר לכך, לכל מדינה ומדינה באיחוד יש בית מחוקקים משלה, סנאט משלה ומושל (מיני-נשיא) משלה. רובן הגדול של ההחלטות הפוליטיות מתקבל בדרגים הללו. למדינות השונות יש חוקות משלהן, חוקים משלהן, נהלים משלהן, דרך חיים משלהן.
חוקי ההצבעה ונהלי הספירה שמשתנים ממדינה למדינה – ונראים לעיתים מוזרים וארכאיים – מבטאים בדיוק את העיקרון הפדרלי שאפשר לארה"ב להתקיים, להתפתח ולהתחזק כל השנים. כן, ישנו ממשל ריכוזי, אך למדינות ישנה זכות חוקתית נרחבת להחליט כיצד לאפיין את עצמן ולעצב את חוויית יום הבוחר שלהן. לפעמים המערכת הזו מובילה למצב מביך כמו זה שנראה בפנסילבניה בשבוע שעבר, אך אם הממשל הפדרלי היה מנסה לכפות שינוי מערכתי שם – כל המדינות היו קמות על רגליהן. סביר להניח שפנסילבניה תלך כעת בדרכה של פלורידה: אחרי פיאסקו ספירת הקולות בבחירות 2000, מושל המדינה הטרי ג'ב בוש פתח בפרויקט שדרוג נרחב של התשתיות האלקטורליות המביכות שם. התוצאה? כיום פלורידה היא בדרך כלל המדינה הגדולה הראשונה שמפרסמת תוצאות.
העקרונות הללו – פדרליזם, מלאכותיות, ריסון האינסטינקט הדמוקרטי הטבעי עם גבולות וחוקים – הם המרכיבים העיקריים במתכון הסודי שמאפשר לאומה ססגונית, מגוונת ומורכבת כמו ארצות הברית להתקיים כל כך הרבה שנים. במקום לצחוק על המערכת המורכבת או לבוז לה על כך שהיא לא דמוקרטית מספיק, היה מצופה שמי שחפץ בחיים ארוכים ושקטים לארצו ישקיע כמה דקות בהבנת המערכת הזו, ויסיק את המסקנות המקומיות המתבקשות.
ניצחון, גרסת המציאות
אם כבר התעמקנו בארה"ב, כמה מילים על התוצאות שם:
– ג'ו ביידן יהיה הנשיא ה-46 של ארה"ב, מזל טוב. הנשיא טראמפ יכעס ויתלונן וכנראה גם יפתח חזית משפטית משמעותית אך מאמציו יהיו לשווא. הוא יפסיד גם אם יפסלו כמה אלפי קולות בפנסילבניה, והוא יפסיד גם אם יתגלו כמה אלפי קולות מזויפים במישיגן. הוא יפסיד פשוט כי כדי שיהיה לו סיכוי, הוא יצטרך להוכיח את קיומה של קונספירציה ברמה שעולה על חלומותיו השאפתניים ביותר של דן בראון.
– כאן, כנראה, נגמרות החדשות הטובות עבור ביידן. בניגוד לכל התחזיות, הרפובליקנים הרוויחו מספר גדול של מקומות בבית הנבחרים, וצמצמו את הרוב הדמוקרטי למינימום – מה שיקשה על כל חקיקה משמעותית. חמור מכך, לרפובליקנים יש סיכוי מצוין לשמור על השליטה בסנאט, בכפוף לשתי הצבעות סבב שני שיתקיימו בג'ורג'יה ב-5 בינואר. לא רק שסנאט רפובליקני יוכל לבלום כמעט כל צעד של הנשיא הדמוקרטי, אלא מתוקף תפקידו באישור מועמדים לקבינט, הוא יוכל להטיל וטו על כל מועמד קיצוני או סתם מי שלא בא לו בטוב. במצב כזה, ביידן יהיה הנשיא הנכנס החלש ביותר מזה למעלה ממאה. הפרדת רשויות, אילוסטרציה.
– בחירות אמצע הן בדרך כלל קשות לנשיא מכהן. הרפובליקנים כבר הצליחו למעלה מהמצופה בבחירות האלו. אלא אם הדמוקרטים ישנו כיוון ויפנו למרכז, ב-2022 הם יחוו גל אדום בממדים שיגרמו לניצחון הרפובליקני ההיסטורי בקונגרס ב-2010 להיראות קטן. דמוקרטים רבים יודעים את זה, אבל הם לא יושבים במוקדי הכוח. כיום, המפלגה ששונאת נשקים ממשיכה לתת למיעוט סוציאליסטי קולני לירות לה ברגליים עם תת-מקלע.
– היה שלום דונלד, ותודה על כל השלום. נתראה ב-2023.
