קשה מאוד למכור לעם ישראל רעיון הרסני כהקמת מדינה ערבית בלב ארץ ישראל. הרעיון הזה מתדפק בעקשנות על דלתנו לאורך תהליך שיבת ציון ואינו מרפה. ככל שמדינת ישראל מתעצמת, כך הולכת וגוברת דרישת הערבים למדינה משלהם, ובמקביל גובר לחץ העולם על ממשלות ישראל לחלוקת הארץ. לאחרונה הגיעה מדינת ישראל לנקודת מבחן קשה לנוכח לחצי ארה"ב להסכים להקמת מדינה פלסטינית על 70% משטחי יהודה ושומרון.
כתבות נוספות באתא מקור ראשון:
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– ארגון "עד כאן" תובע משתמש פייסבוק בגין תקיפה ואיום
– דעה: 1 בספטמבר בפתח, ומה עם החוסן הנפשי של התלמידים?
המבחן הפך קשה במיוחד מכיוון שבצידו יש פיתויים, והם מונחים מידיה של ארה"ב ידידתנו. תוכנית המאה, משולחנו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מפרטת את הדרישה לוויתור על שדרת ההר לטובת מדינה פלסטינית, תמורת הסכמת ארה"ב להחלת החוק הישראלי על 30% משטחי יהודה ושומרון (20% בעבור הבקעה, 10% בעבור כל היישובים).
סביר להניח שרוב רובו של הציבור לא היה מתלהב מהפיתוי המפוקפק הזה לו היה מוצג לפניו בצורה ישירה. לפיכך נאלץ ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להשתמש בתרגילים פוליטיים ודיפלומטיים כדי לערפל את החושים הבריאים של עם ישראל וליצור בלבול ואשליות.
ננסה לפזר את הערפל. שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן שיבח את ממשלת ישראל על אומץ ליבה, ועל כך שהלכה כברת דרך ארוכה ונתנה את הסכמתה להקמת מדינה פלסטינית בשטחים נרחבים ומתוחמים בגבול. השגריר גם ציין את ההבדל המהותי בין תוכנית המאה ובין ההסכמים הקודמים שנרקמו במשך 50 שנה (אוסלו, וואי, ז'נבה, מדריד) שנידונו מראש לכישלון מכיוון שלא הוגדרו בהם גבולות למדינה הפלסטינית. נתניהו, באחד הניסיונות להסביר את השיהוי בהכרזת הריבונות, המחיש באצבעו את שרטוט המסלול והמפותל של גבול שאורכו 800 ק"מ (!) שדרוש מאמץ רב כדי להגיע בו לדיוק. אף שהנתון המדכדך על קשר הדוק בין נושא הריבונות להסכמה להקמת מדינה פלסטינית כבר אינו מוסתר מאיש, חזרו וטענו חלק מראשי יש"ע כי אפשר להתעלם מתוכנית המאה, ולהחיל ריבונות באופן חד־צדדי. כמה ממנהיגי הציבור אף הגדילו לעשות והזהירו מפני החמצה היסטורית אם לא תתקבל תוכנית המאה. קשה מאוד להבין כיצד הנתונים הברורים בדבר התלות ההדדית בין הריבונות להכרה במדינה פלסטינית לא חדרו לתודעת המצדדים בתוכנית.
ההתפתחות הבלתי צפויה של ההסכם עם האמירויות יצרה מפץ פוליטי שהוריד מן השולחן את תוכנית טראמפ (נקווה שלא תחזור), והציל את מדינת ישראל מאסון המדינה הפלסטינית
לפני שבוע, על רקע הידיעות המרעישות בדבר הסכם שלום שהולך ונרקם בין ישראל לאמירויות, דומה היה לרגע כי הרוחות החדשות המנשבות בעולם הערבי, תיצורנה אווירה של התקרבות והבנה לפחות כלפי עתידה הביטחוני של מדינת ישראל. אבל במקום משב חיובי, חטפה ממשלת ישראל סנוקרת בפרצוף. הדרישות להימנע מסיפוח הופיעו כתנאי לכל התקדמות ביחסים עם ישראל. ג'ארד קושנר נחלץ להבהיר בשחצנות כי נשיא ארה"ב הצליח לגרום לישראל להסכים למדינה פלסטינית וגם לאשר מפה המסמנת את גבולותיה. וטראמפ עצמו הודיע תוך אנחת רווחה: הושגה השהיה של ההתנחלויות. ההתבטאויות הללו עוררו פרצי זעם בקרב כל מי שהשלה את עצמו שאפשר להתחכם עם האמריקנים.
הערפל החל להתפזר אבל עדיין נשארה קהות חושים בקרב חלק ממנהיגי הציבור.
ההתפתחות הבלתי צפויה של ההסכם עם האמירויות יצרה מפץ פוליטי שהוריד מן השולחן את תוכנית טראמפ (נקווה שלא תחזור), והציל את מדינת ישראל מאסון מחריד של הקמת מדינה פלסטינית. לכאורה, התפתחות חיובית של הסכם שלום טומנת בחובה זרעים של פיוס ושיתוף פעולה אמיתי. אך למעשה, יצא המרצע מן השק. נוצר מפגש מרשים של אינטרסים. האמירויות מעוניינות בחיזוק הקשרים עם ישראל כדי ליהנות מההישגים הטכנולוגיים של המדינה וכדי לזכות בגיבוי של ארצות הברית מול איראן; ארה"ב מעוניינת לבצר את מעמדה במזרח התיכון מול איראן ומול המעורבות של רוסיה וסין; ובתוך ההסתעפות הקוסמופוליטית הזאת לא שוכחים מנהיגי העולם להתאמץ שמדינת ישראל תהיה קטנה ותלויה בחסדי העמים.
השתלשלות העניינים האחרונה היא אפוא נס ששם בצד את תוכנית המאה ומאפשר לעם ישראל לחשב מסלול מחדש בדעה צלולה, עם נתוני אמת ובלי ערפל שמסתיר את הדרך. לולא היינו שבויים בעולם של מושגים פרגמטיים, היינו בוחנים את דרכנו על פי מפת ערכי היהדות, ואיש מאיתנו לא היה מעז לגעת במפות תוכנית המאה שקורעות את לב ארץ ישראל ומנתקות נתחים מהנגב וממדבר יהודה ממדינת ישראל הריבונית, כדי להעמידם לרשות חמאס בעזה. העיסוק האובססיבי של חלק מראשי הציבור בשרטוט מפות עומד בסתירה להדרכות שקיבלנו מהורינו ועלינו להעביר לדור הצעיר: אין להשאיר שום חלק מארץ ישראל לשממה או חלילה להעבירו לזרים.
והנה, עוד זה יוצא וזה בא. זה עתה ניצל עם ישראל מסכנת מדינה פלסטינית והנה צץ רעיון עוועים מסוכן לעגן את תוכנית המאה במסמך מחייב. עלינו להיאבק בכל עוז נגד מסמך שהוא בבחינת אבן דרך שתחייב לעתיד. למודי ניסיון אנו מהקללה של מסמך וייסגלס, שמקפיאה את ההתיישבות קרוב לשני עשורים. דווקא בזמנים קשים, כאשר לחצי העולם עלינו הולכים וגוברים, אל לנו לחפש נוסחאות קסם מפותלות של ויתורים, אלא לדבוק ביסוד האיתן של נאמנות לכל אתר ואתר בארץ ישראל.
דניאלה וייס היא פעילת התנחלות ותיקה, ראש מועצת קדומים לשעבר
