דווקא בחסות הקורונה הצלחתי לצפות ב"קצין ומרגל" – סרטו המצוין של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס. זהו סרט ארוך, יותר משעתיים, אך גם ארבע שעות לא היו מספיקות לתאר כדבעי את נפתולי הפרשה המסעירה. היא התמשכה על פני תריסר שנים, ממעצרו של דרייפוס באשמת בגידה במולדת הצרפתית (1894) עד זיכויו המלא (1906), וטלטלה קשות את צרפת. הרצל כתב ביומנו כי הפכה אותו לציוני. הוא נכח בטקס הסרת דרגותיו של דרייפוס, אשר משוחזר היטב בתחילת הסרט.
דרייפוס עצמו היה איש אפור, מרובע, רחוק מחלומות על שיבת ציון. הסופר הצרפתי אנטול פרנס, אחד מבכירי הנאבקים למען טיהור שמו, טען כי "היה ממש מסוג הקצינים שהרשיעו אותו. אילו היה בנעליהם, היה מרשיע את עצמו". אבל יהדותו המיטה עליו את עלילת הריגול, והפכה אותו בעל כורחו למותג היסטורי עוצמתי. מי לא שמע על דרייפוס?
סופר צרפתי חשוב אחר, אמיל זולא, פרסם את "אני מאשים" – מאמר שוצף וסוחף נגד טחנות הצדק שזייפו את הרשעת הקצין היהודי. חמשת אלפי מילותיו הן המשפיעות והמצוטטות ביותר בתולדות העיתונות. לא ידוע אם זולא קיבל תמורתן שכר סופרים, אבל בלי ספק הוא שילם עליהן ביוקר. בן־לילה הפך מסופר נערץ לדמות שנואה על המוני צרפתים, הועמד לדין על הוצאת דיבה, נאלץ לגלות מארצו, ספג ירידה תלולה בהכנסותיו, ולפי החשד גם נרצח. ב־1902 מת מהרעלת גזים בגלל חסימה מסתורית בארובת ביתו. נדרשו עוד שנים אחדות כדי שיהפוך לגיבור לאומי ועצמותיו יועברו לפנתיאון. כמעט בכל עיר גדולה בישראל יש היום רחוב הנושא את שמו, ובצדק. זולא היה חסיד אומות העולם. בחירוף נפש הוא נאבק באנטישמיות ובצביעות גם יחד. בטרם יצאה צדקתו לאור נאלץ לחוות הצבעה של רוב מוחץ בפרלמנט הצרפתי (545:0!) בעד הצעת החלטה שהתעלמה מכל טרוניותיו. רבים גיחכו כשטען כי "צרפת תודה לי בבוא היום על שעזרתי להציל את כבודה".
בינואר 1900, שנתיים לפני מותו, התדפק על דלת ביתו בפריז צעיר יהודי, נחום סלושץ, והגיש לו ביוגרפיה שכתב עליו בעברית. הפגישה הפכה לריאיון גלוי לב שהתפרסם כעבור שבועות אחדים בעיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה. שנים רבות נשכח הריאיון הזה בארכיון, עד שב־2014 נוער ממנו האבק על ידי החוקר עוזי אלידע בכתב העת האקדמי "קשר". מתברר שזולא בקושי הכיר יהודים לפני שנקלע לעין סערת דרייפוס, אבל המעט שלמד עליהם בינתיים הספיק לו כדי להעריך שאין תוחלת לחזון הציוני.
"למרות פגעים מדיניים וחברתיים ידועים", הסביר זולא לביוגרף העברי שלו, "מצב היהודים בצרפת למשל אינו רע, ואיזו סיבה תניעם לעזוב את ארץ מולדתם וללכת לנוע אל ארץ עזובה באסיה? האם הדת? היא אינה חזקה עוד בלבבם עד כדי לעודדם למסע צלב כזה, ורגשות הלאום שלהם הם רחוקים זה מזה כל כך להתגורר בארץ אחת, ועוד באסיה. הייתכן כי עם של שמונה או עשרה מיליון איש יצא פתאום לארץ נוכרייה?"
המראיין, לימים פרופסור לשפות והארכיאולוג העברי הראשון, הגן בהתלהבות על התזה הציונית, אבל מארחו לא השתכנע. הוא קבע שבכל מקרה אי אפשר עוד להתיך את כל תפוצות היהודים לקולקטיב ריבוני: "ולו גם עלה בידם דבר שהוא מן הנמנע, לאסוף את כל היהודים יום אחד, מה דמות תשוו לקיבוץ השונה והמשונה הזה? איזו ממשלה תעצור ביסודות החברותיים והשכליים הרחוקים זה מזה כרחוק עמי מזרח ומערב? איזה ספר חוקים כולל יעצור בעדם? איזו שפה תתווך ביניהם? איזה דרך ארץ ישווה לכולם? הן אין חפצך כי תשלוט שם אנרכיה. ומהו הרוח אשר יפליא להפוך מדבר שממה לארץ נושבת יום אחד?"
לפי הצעת זולא נועדו השניים לריאיון נוסף, שהתפרסם השבוע לפני 120 שנה. זולא המשיך לרחוש בו אהדה ליהודים, ולכפור ברעיון הציוני. קשה לבוא אליו בטענות. זה אכן היה רעיון מוטרף. הוא התגשם אף שרוב יהודי הגולה מימשו את תחזיתו ולא עלו ארצה. אלה שכן עלו מתחככים פה קשות אלה באלה עד עצם ימינו, ובכל זאת הצליחו להפוך מדבר שממה לארץ נושבת. שפת הקודש העברית קמה לתחייה ומתווכת ביניהם. למרות כל המשברים וההתנגשויות, אין פה אנרכיה. אפילו את איום הקורונה נחלצת מדינת היהודים להדוף באופן מאורגן למדי, ודאי טוב יותר מהצרפתים. נס גדול קרה פה, סיבה למסיבה אפילו בערב יום העצמאות הזה. אמיל זולא, מותר לנחש, היה שמח להשתתף בה.
