כנר על הגל: מיכאל גריילסאמר בדרך לאלבום חדש
אחרי שלהיטיו "יאללה בואי" ו"אשתי היקרה" חרכו את הרדיו, האמן מתפנה לסמן את המטרה הבאה - מימון המונים לאלבום החדש שבדרך. "היום אני פחות שואל מה יעניין אנשים", מודה הראסטה-מן מירושלים
מיכאל גריילסאמר לא שש להתראיין. החיים עצמם מתרחשים סביבו כל הזמן - בהופעות, בחדרי החזרות, בהקלטות, בניהול הלהקה, וגם בהיריון המתרקם של שמרית אשתו - אז למה לדבר עליהם אם אפשר פשוט לחיות אותם. אבל עכשיו, כשהוא משיק את פרויקט ההדסטארט של האלבום החדש שלו "Nature of Me", הוא ניאות להיפגש. נו, גם הוא מבין היטב שבלי קמח, אין מוזיקה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כך יוכל ליברמן להבטיח לנו קיץ ללא מלחמה
- בא לאסוף את ילדיו מהמטפלת - והבין ששכח אותם ברכב
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גריילסאמר מגיח על אופניים שתי דקות אחרי שאני מתמקמת ב"טחנת הקפה", מול חלון הבר הגדול המשקיף על רחוב עמק רפאים. הוא מסיר את קסדת הבטיחות, עדיין לא מבחין בי, והנה הוא כבר מפהק וגורר רגליים לעבר בית הקפה הקטן - הראסטה-מן הלבן מירושלים.
גריילסאמר בן ה-35 נושא באמתחתו הספק מרשים: שני אלבומי סולו ("מתעורר" מ-2009 ו"בפריז" מ-2011, המשותף לבני הזוג גריילסאמר), ואלבום להקה "Nonprofit Band" שהוקלט תוך שבוע בצרפת. רובכם מכירים אותו ודאי משני סינגלים מהאלבום "מתעורר", "אשתי היקרה" ו"יאללה בואי" שחרכו את הרדיו ועדיין מושמעים רבות. בטרם פצח בקריירת הסולו שלו, הספיק גריילסאמר לנגן עם אמנים רבים מהשורה הראשונה: ברי סחרוף, עלמה זהר, "התקווה 6", אלון אולארצ'יקומוש בן ארי.
"אני לא אוהב להתראיין כי זה פשוט די חוזר על עצמו", הוא מקדים ואומר עוד לפני שהוא מזמין את הקפה שלו, עם חלב סויה מטעמי טבעונות. בלי להתכוון הוא זורק לעצמו, ובעקיפין גם למראיינת, אתגר רציני: לא לשעמם. "אגב", הוא אומר לי, "היה לי אתמול רעיון מעולה לכותרת, אבל שכחתי אותה".
יש פער גדול בין מיכאל המוזיקאי, הכנר והיוצר שיודע להשתולל על הבמה, לבין מיכאל שיושב לדבר בבית הקפה. קשה לדמיין את האדם העדין, אולי אפילו ביישן, שר את "יאללה בואי" עתיר האנרגיה, שרבים טועים ומייחסים אותו לאריק ברמן.
איך אתה מסביר את הפער הזה בין שני המיכאלים?
"בגדול, בחרתי להיות אמן שלא מחפש חשיפה מיידית, ומאותה הסיבה סירבתי ללכת לריאליטי. אני לא טיפוס שמחפש במה, אני נמצא עליה כי זה מה שאני עושה טוב וכי אני מאוד אוהב לעשות מוזיקה. הגדילה האורגנית והאיטית של הקהל שלי, שצברתי לאורך השנים, גורמת לי לשמחה גדולה. ככה זה צריך לקרות, זה מרגיש נורא נכון, וזו בחירה מודעת".
אתה חושב על הקהל שלך כשאתה כותב?
"מצד אחד אני רוצה להרחיב את הקהל, מצד שני אני רוצה לעניין את הקהל הנאמן שלי, זה שהולך איתי יחד כבר כמה שנים, אז כאילו יש פה שתי תנועות מנוגדות. אבל בפועל, אם פעם חשבתי על מה שידבר אל הקהל הרחב, היום אני פחות שואל את השאלות האלו, ובגדול זה מוכיח את עצמו כי הקהל גדל".
אז מה הולך להיות באלבום החדש שעוד לא שמענו ממיכאל גריילסאמר?
"יהיו לנו אנגלית, צרפתית, עברית בעשרה שירים. את האלבום מפיקים שי סעדיה והלל ריינר, ירושלמים, שכל אחד מביא כיוון קצת אחר - אחד אינדי והשני פופ-רוק, ואני מביא את כל הסגנונות שאני רגיל בהם ואת הכינור כמובן. לפני חצי שנה הם הציעו להפיק לי שיר על חשבונם ולצלם את כל התהליך ברמה הכי גבוהה שיש. הייתי מרוצה מאוד מהתוצאה והחלטנו להמשיך לאלבום.
"בגלל שהכול צולם, אנחנו מסוגלים להכניס את הקהל לתוך חדר ההקלטות. מה שמעניין אנשים זה לדעת איך קורה כל התהליך הזה של יצירת אלבום. אם היו מציעים לי בגיל 17 לראות איך מפיקים אלבום, הייתי מרגיש כאילו מישהו רוצה לעזור לי בתור אמן".
איך באמת קורה התהליך הזה?
"יש איזה רגע שאני שומע משהו, בדרך כלל זו מנגינה בראש, אבל אלו יכולות להיות גם מילים, או שורה שבאה עם מנגינה. לא פעם אני משנה את המילים שיתפקדו כסאונד ולא כתוכן, ואז מוסיף מילים או מוריד. בלי סוף שינויים. זה ממש רגע שצריך ללכוד, לפעמים אני מקליט באייפון, לפעמים מרגיש שהשיר צריך לנוח, ולפעמים יש שיר מוכן קומפלט תוך חצי שעה. אני ממש קשה עם עצמי בעניין הזה. רוצה להרגיש ששיתפתי משהו אמיתי, כן ומעניין - לי ולקהל".
איך אתה מחליט אם לכתוב בעברית, אנגלית או צרפתית?
"פחות משנה לי השפה, המילים בשפות השונות מתפקדות אצלי כסאונד. פתאום חצי מהפזמון בא בצרפתית, אני אפילו לא יודע להגיד למה".
אז המוזיקה באה על חשבון המילים?
"זה יכול לבוא על חשבון. מילה מבחינתי היא סאונד, איך היא נשמעת, מה המקצב שלה. מי שיבוא אליי בטענות של פואטיקה - שיבוא. אני כמובן רואה את הפער בין מילים שלי למילים של משוררים, זו רמה אחרת, אבל הניסיון שלי הוא כפול, אני מחפש את ההבלחה של הסאונד גם במילים וגם במוזיקה. לכן לוקח לי הרבה זמן להוציא אלבומים - אני רוצה להרגיש את המכלול המוזיקלי של השיר, ועד שזה לא קורה אני לא מוציא את זה".
אישה מבוגרת שנעזרת במקל הליכה ושיערה כתום, עוברת בצעדים איטיים למולנו. "אוי, הנה הגננת שלי, אולי אני אלך לשדל אותה לתמוך בי", הוא צוחק. כשהוא חוזר ובידו מפית עם מספר טלפון שהצליח להשיג מהגננת במיל', אני שואלת אותו כמה קשרים הוא כבר הספיק לשרוף בגלל ההדסטארט. גריילסאמר שוב צוחק לרגע ומיד מרצין: "האמת שלא הרבה, בסוף אנשים מעריכים את זה".
גריילסאמר גדל בבית דתי-ליברלי ברחוב עמק רפאים להורים שעלו מצרפת ומבלגיה. יש לו ארבעה אחים, כולם מוזיקאים. "היום אני מוצא לנכון לחזור למסורת, לשבת בעיקר. זה זמן לנוח, להיות עם המשפחה, את יודעת איזה נדיר זה זמן שאני מרשה לעצמי לא לעבוד? כל הישראלים רודפים כל הזמן אחרי איזה משהו, מגיעה לנו לפחות השבת".
הוא ירושלמי מבטן ומלידה ומתגורר בעיר עד היום, נקודה שלאורך הריאיון מתבררת כמשמעותית מבחינות רבות. "החברים הטובים שלי מתיכון 'הרטמן' רובם דווקא חיים בתל-אביב, אבל שומרים על קשר טוב", הוא מספר. ואז, האיש ששונא לעשות יחסי ציבור לוקח את המחשב שלו, ניגש בשקט ובטבעיות לבעל בית הקפה שאיתו הוא מיודד. "תתמוך בי?" הוא שואל. הוא תומך.
להרים פרויקט מימון המונים זה כמו עוד עבודה במשרה מלאה, לא?
"זאת ללא ספק עבודה קשה, אבל תכלס כל החיים שלנו זה עבודה קשה. הסיבה המרכזית שאני עושה את זה היא כי אני חייב להוציא אלבום, וזה שם אותי במסגרת זמן, מניע את התהליך, ככה אני מחויב לזה עד הסוף".
איך זה להיות מוזיקאי ירושלמי ולא תל-אביבי?
"אחרי הצבא והודו גרתי בתל-אביב ולמדתי קולנוע. בתל-אביב הכרתי את שמרית וניגנו יחד ב'קטיפה שחורה' (להקה שמנגנת מוזיקה אירית - ב"ק). שש שנים אחר כך ביקשתי ממנה לעבור לירושלים, והיא, מסכנה, בכלל רצתה ים, זה הדבר שהכי קשה לה כאן. אבל היום גם היא מרגישה פה בבית. ירושלים מדהימה, יש פה סצנה מיוחדת של אמנות. אני בעיקר מכיר את ההתרחשות המוזיקלית, אבל זה קיים גם בזירות של אמנות פלסטית, קולנוע, ריקוד, תיאטרון ועוד. קורים פה דברים גדולים, יש לנו את הזכות להיות סצנה קטנה יחסית, כזו שיש בה מקום לכל מי שטוב".
רגע, אתה רוצה להגיד לי שיש אמנות בירושלים ולא רק בתל-אביב?
"הקלישאות האלו על איך שאין בירושלים אמנות הן מגוחכות ותלושות מהמציאות - זה בדיוק ההפך. יש פה אנשים טובים, קהל חם ומקומות ראויים להופיע. תראי, מי שבחר להישאר פה ולדפוק את הראש בקיר, עושה את זה כי הוא מרגיש שיש פה משהו אמיתי מאוד, ובאמת יש כאן עלייה בתפוקה של האמנים.
"כל כך קשה לחיות פה, והבחירה היא כל כך רצינית שאנחנו צריכים להתמודד איתה כל הזמן וההתמודדות הזו מביאה, לצד המחיר הקשה, גם דברים חיוביים. יש כיום ארגונים עצמאיים שעוזרים ויש גם ניסיון מצד העירייה לעזור לנו, אבל בסופו של דבר זה בעיקר אנחנו שדוחפים אחד את השני".
אמני כל ירושלים התאחֵדו?
"לגמרי, זה יפה וזה קורה. דווקא כאן באמת יש חופש אמנותי נרחב. אנחנו לא מתחרים עם אף אחד, כל אחד צריך פשוט להביא את עצמו. אין פרמטרים להצלחה, תן את הבסט שלך והקהל הירושלמי יעריך ויבוא.
"השתתפתי בכנס אמנים ירושלמים שיזמה עמותת 'רוח חדשה'. הם החליטו לקחת אמנים בולטים בירושלים ושמו אותנו ביחד בעין-חרוד. חבורה של ירושלמים בעין-חרוד. זה הצחיק אותי. בכל אופן, היו חבר'ה ממזרח העיר וממאה שערים. זה היה מדהים. זה לא שדיברנו הרבה על אמנות, כמו שפשוט שיחקנו כדורגל ואכלנו ביחד. זה היה מרתק, ונקשרה בינינו ידידות אמת. עם כמה מהם אני עדיין משתף פעולה.
"מה אני רוצה לומר בעצם? תראי, אני נורא לא פוליטי, אפילו א-פוליטי, מצד שני, ברור שאני מאמין בדו-קיום, זה נשמע שחוק, כל המילים האלו, אז כבר מפחדים אפילו להגיד אותן. אם הפוליטיקאים שלנו היו מפסיקים לברבר כל כך הרבה, הם היו מבינים שבסוף יש פה אנשים שמנסים לחיות, ושהאנשים האלו מזמן איבדו את האמון שלהם במנהיגים.
"אגב, מאה שערים לא פחות מעניינת אותי ממזרח העיר. ירושלים דורשת מאיתנו תלת-קיום, או אולי אפילו רב-קיום, בואו נגיד את האמת, ירושלים זה חילונים, דתיים, חרדים וערבים, ואם נצליח לגשר על הכול, נהיה עיר למופת. צריך שיסתמו את הפה למנהיגים. או שיקומו מנהיגים חדשים".
אתה מתנדב?
"אני? מה פתאום, קטונתי".
לצד הקריירות המוזיקליות המשגשגות של בני הזוג גריילסאמר הם מגדלים שני בנים, הבכור בן שמונה, הצעיר בן ארבע.
תשמע, אני באמת לא מבינה איך זה עובד. בית עם שני מוזיקאים מצליחים.
"תכלס גם אני לא. זה אתגר מטורף, אין ספק. יש להיות אבא, ולהיות בן זוג, ולהיות אמן, ולהיות מנהל של הלהקה ולנהל את הקריירה של שנינו ושל כל אחד בנפרד".
ובכל זאת, מי עוזר?
"כמעט תמיד ההורים שלי מוכנים לשמור על הילדים והם גרים לא רחוק מאיתנו, ככה שזאת עזרה גדולה, וגם יש לנו צי של בייביסיטרים, שלרוב אגב לא יכולים להגיע".
יש ערבים שלשניכם יש הופעות?
"זה מתחיל לקרות, ואנחנו מתחילים לאכול אותה עכשיו כששמרית נהיית יותר ויותר פופולרית".
פרויקט ההדסטארט של מיכאל גריילסאמר
איך הולכת הדינמיקה הזו של בני זוג שיוצרים באותה הזירה?
"הכרתי את שמרית דרך ההופעה שלה, היא התחילה את הקריירה כזמרת פאבים בתל-אביב. כשנכנסתי לתמונה בכלל לא הייתי זמר, הייתי כנר. היא הצליחה להוציא אותי מהבועה שלי, בלעדיה זה לא היה קורה, ואז לקחתי את המושכות לידיים שלי, עברתי קדימה, יצאתי לגלגלצ, והיא תמיד הופיעה איתי. מתישהו אמרנו 'זהו', שמתי את עצמי בצד, נתנו לה את כל הזמן שלה, והייתה הצלחה גדולה במיוחד להדסטארט שלה שהוליד את 'שירים מהבית'.
"יש תקופות שאני לא יכול לתת פול-טיים ויש תקופות שאנחנו אומרים שזה הזמן שלי לקחת צעד קדימה, זה טבעי".
אז אתה מרגיש שיש ויתורים?
"ברור, שנינו צריכים לעשות הרבה ויתורים, אם זה לא היה ככה - שנינו היינו במקום אחר. אני חושב שאחרי שמשלימים עם הבחירה ומבינים שהחיים הם מכלול הדברים שעושים אותם לכאלו, אפשר לחיות הרבה יותר טוב. אבל זו באמת ללא ספק מערכת מטורפת של איזונים עדינים".
אתם מצליחים גם לנוח קצת על זרי הדפנה?
"אחרי שמסיימים הופעה במקום שכוח-אל בקנדה, ואז הילדים נרדמים ופתאום אלו שוב אנחנו, עם שתי כוסות יין, יכולים לשכוח מכל העבודה הקשה לכמה רגעים ופשוט להיות יחד בערב רומנטי, מבסוטים מהחיים, והכול בזכות העבודה שלנו. בשביל רגעי האושר האלו אנחנו עושים את זה.
"או למשל, כשאנחנו יושבים בווט-אבר אחרי הופעה והרוגע הזה של להיות במקום אחר בעולם, ופתאום מישהו מזהה אותנו ומבקש שיר מהאלבום. אלו רגעים שאנחנו חיים בשבילם. בסוף אנחנו חיים בשביל פירורי רגעים, כולנו, אבל כשהאדם הזה שמבקש שיר שלנו כי זה עשה לו משהו בחיים, או הזוג הזה שאומר לנו 'שירי האהבה שלכם ליוו אותנו' - אלו דברים גדולים בשבילנו. אולי הקושי שלנו הוא כפול, אבל גם הרווח שלנו כזוג, הוא כפול".
אתם חוששים מההצלחה?
"לא, הפחד שלי הוא שלא אראה את הילדים".
לסיכום, איך זה לחיות את החלום?
"וואו, מתיש לחיות את החלום, מספק ומתיש, וככה זה צריך להיראות".
"לפעמים אני משתגעת מרוב אהבה אליך / לפעמים אני קצת שוכחת מי אתה / מי אני בלעדיך", שרה בקול מתוק שמרית באלבומה "שירים מהבית". קצת שיגעון, אהבה ושכחה. וזו אולי כל התורה כולה על רגל אחת, או בעצם ארבע.
אקו"ם