היורדים החדשים: כך הפכה ברלין לעיר מקלט
שכר דירה מצחיק, קצב עבודה נוח וקוטג' בחצי מחיר מהארץ. אחרי המחאה החברתית, העיר הזולה והכיפית באירופה מושכת גם משפחות ישראליות
וברלין היא התשובה למאוכזבי המחאה החברתית?
"המחאה החברתית הייתה אמורה לשנות דברים בפנים, בתוך ישראל, ולא לגרום לאנשים לצאת החוצה. אני אוהבת את הארץ ומעורבת במה שקורה בישראל, ומפחיד אותי כמה שטוב פה".
עד כמה זה מורגש?
"אתה נכנס בארץ לסופר, יוצא עם שני דברים ופחות מאה שקל, ואתה לא מבין איך זה בכלל קרה. פה נכנסתי לסופר הכי יקר בעיר למוצרים אורגניים ויצאתי עם עגלה עמוסה אחרי התפרעות והכל בארבעים אירו, שזה פחות ממאתיים שקל".
הישראלים כבשו את ברלין. המחאה החברתית גרמה ללא מעט צעירים לקחת מחשבון ליד ולהבין שלחיות נכון זה לעבוד פחות, להרוויח פחות ולחיות יותר. בברלין, לא נעים להודות, זה אפילו אפשרי. וכבר לא מדובר רק בצעירים בודדים. אפילו ריקי כהן מחדרה, ההיא ממעמד הביניים, שינתה את איזור החיוג לאפס שלושים - מרחק ארבע שעות טיסה מתל אביב ושבעים שנה מהשואה.
נדמה שאין עוד עיר שחוותה תהפוכות ואירועים היסטוריים רבים כל כך - כולל ימי הדקדנס של שנות העשרים של המאה הקודמת, עלייתם של כוחות אפלים בשנות השלושים, מלחמת עולם שמחקה שבעים אחוז מהעיר, שואה שמחקה את כל הנשמה שלה, מלחמה קרה ונפילה מהדהדת של חומה אחת. אבל ברלין, אחרי כל אלה, לחצה על כפתור הריסטארט.
בלא מעט חשדנות ועם מסה קריטית של סקרנות, ישראלים החלו לגלות את הבירה הגרמנית המתחדשת. ברלין, צריך להודות, היא לא בהכרח הכי יפה, אבל היא הכי מרתקת באירופה - ויש שיגידו בעולם. המפגש הראשוני של הישראלי עם ברלין מצליח לנער כל פירור של אדישות: ההיסטוריה, הגרפיטי, חיי הלילה הפרועים. אפילו התחבורה, שפועמת בכל מפלס אפשרי כמו דופק. אין פלא שישראלים רבים שבאים על תקן תיירים מזדמנים לא מסתפקים בסטוץ חד-פעמי עם העיר. הם חושבים הלאה, על מערכת יחסים מבוססת.
פתאום מתברר ללא מעט תל אביבים שברלין היא כל מה שהעיר העברית הראשונה הייתה אמורה להיות. עיר של חופש, של אמנות, נהנתנית וללא הפסקה. בטח לא לעשירים בלבד.
החלוצים בברלין היו אמנים וסטודנטים - צעירים, זאבים בודדים ולא בהכרח ממוקדי מטרה. אלא שהיום אלו אנשי הייטק מחושבים עם משפחות. בשנת 2003 חיו בברלין כארבעת אלפים ישראלים, ובתוך עשור הקהילה הישראלית שילשה את כוחה ואף יותר.
"אין הבדל בין המהגרים מלפני 30-20 שנה לאלה שמגיעים היום. אלא שאז הייתה בושה לבוא לגרמניה", פוסק אילן וייס, "ראש השבט" של הישראלים בברלין. "המניע הוא אותו מניע. אתה נוסע לשפר את איכות החיים שלך. הרבה מאוד ישראלים עזבו רמת חיים גבוהה לטובת איכות חיים. בפחות מאמץ אתה מרוויח יותר. בישראל זה לא תמיד עוזר אם מתאמצים יותר. בסופו של דבר המחשבה היא עם כמה כסף אני יכול לחיות טוב. פה, עם פחות כסף אפשר לחיות טוב".
וייס, בן 63, אב לשני ילדים וסב לנכד, חי בבירה הגרמנית עם פסנתרנית ממוצא אזרבייג'ני. בעבר היה נשוי לברלינאית מקומית. לברלין הגיע ללמוד הנדסת מכונות ב-1972. בשנת 1978 חזר לארץ ושב אחרי 12 שנה לברלין מסיבות אישיות וכלכליות. מאז הפך לסוכן ביטוח והקים את האתר "ישראלים בברלין", הכתובת הראשונה של כל הישראלים המבקשים להיקלט בעיר. הוא גם ייסד את המפגש החודשי של הקהילה, "השולחן הישראלי". במקביל הוא מגיש ערבי הומור יהודי ואף הוציא שני ספרים בנושא. כמעט שאין מהגר ישראלי אחד שלא פנה אליו או לפחות אל האתר שהוא מנהל.
"בהתחלה הגיעו לכאן הצעירים", הוא אומר. "להגיע עם משפחה זה כבר סיפור אחר. משפחות הן יותר זהירות בתהליך של הגירה. אבל אחרי שגילו שזו עיר ידידותית גם למשפחות, נוצר סחף גם כאן. למשפחות העניין הכספי חשוב יותר, כי צעירים לא צריכים הרבה בשביל לחיות. משפחה צריכה מקום עבודה מסודר, דירה. ברגע שקלטו שיש דברים כאלה בברלין, אז גם המשפחות הגיעו".
כמה ישראלים חיים בברלין?
"זו שאלת מיליון האירו. כל ניחוש מתקבל. אתה תגיד עשרת אלפים - זה טוב. מישהו אחר יאמר עשרים אלף - זה גם טוב. אין שום רישום פורמלי. החוק הישראלי דורש מכל אחד שחי בארץ אחרת להירשם בשגרירות כתושב חוץ. מעטים עושים זאת, וגם אז רק מתוך אינטרס".
קונסול ישראל בגרמניה, מאיר כהן, מודה שאי אפשר לדעת בוודאות. "אין אפשרות להגדיר מיהו הישראלי שחי כאן. האם זה שלומד גרמנית שלושה חודשים? או אולי זה שהגיע לשנה? ואולי הוא נשאר יותר זמן או שחזר לפני כן? סוגי האשרות מתמקדים בתיירות, וקצת אשרות עבודה, אשרות לימודים ואשרות של איחוד משפחה - כלומר, בני זוג גרמניים. מעטים נמצאים על אשרות אמן, בעיקר מוזיקאים. אני מרשה לעצמי להצביע על עובדה בולטת אחת, והיא שברלין הייתה ועודנה קורצת לקהל הישראלי הצעיר".
"אני מעריך שבכל יום מגיע אוטובוס של אנשים צעירים מישראל", אומר טוביה ארם, מתכנן ערים ומוותיקי הישראלים בעיר. "אני מניח שבברלין יש כארבעים אלף ישראלים, חלקם על בסיס דרכון רומני או פולני. אפשר לומר שברלין היא אחת הערים הבינוניות המבוססות של ישראל".
פיליפ הולטמן, עיתונאי שעבד שלוש שנים בישראל מטעם סוכנות הידיעות הגרמנית, מביט בישראלים מהצד ובהחלט מסוגל להבין את הנוכחות הגוברת שלהם: "יש פה חיים נהדרים, קיץ נפלא", הוא עונה, משועשע. "אבל אם להיות רציניים, זו עיר בינלאומית שבה אפשר לחיות בזול. לצד היתרונות הכלכליים אפשר לממש תוכניות מקצועיות, ואם זה לא מסתדר תמיד אפשר לחזור הביתה".
כחלק מתקופת ההסתגלות, ישראלים רבים נאלצים לעבוד ללא אישורי עבודה מסודרים. לטענת וייס, "יש כאלה שעובדים בעגלות, ויש אפילו כאלה שנאלצים לעבוד בכסף שחור. הרדיפה של הרשויות היא בעיקר בתחום הבניין. אף אחד לא יבדוק מלצר במסעדה אם הוא מועסק לפי כל הכללים. אז מוצאים כל מיני מקומות שלא שואלים בהם על רישיונות עבודה.
"רבים מהישראלים באים עם חסכונות. עם חמש מאות אירו בחודש אפשר להסתדר. בדירה גדולה עם עוד שותף אתה משלם מאה חמישים או מאתיים אירו, קונה לך אוכל ב' אלדי' (רשת סופרים זולה במיוחד, ש"ט) ובערב אתה יוצא לפאב. אם יש לך כסף אתה יושב על בירה בשני אירו וחצי, ואם אין, מישהו כבר יזמין אותך לכוס בירה. כך שבאלפיים וחמש מאות שקלים בחודש אתה יכול לחיות בצנעה יפה מאוד. איפה אתה יכול לחיות ככה בישראל?"
גם לחסכונות יש תחתית. מה אז?
"אז באים עם חסכונות לחצי שנה, ומסתדרים. מי שלא מסתדר - עוזב. יש כאלה שההורים תומכים בהם. מי שעוזבים הם חבר'ה פחות מחושבים. אחרי שנכנסת למעגל אתה יכול לכוון גבוה. כשאתה מגיע לכאן נכנס בך החיידק שמה שאתה יכול לעשות מחר, תעשה מחרתיים. נכנסים לאיזי. וזה טוב".
כשמורידים הילוך קשה להתקדם.
"מי שרוצה להתעשר נוסע לארה"ב. פה לא מתעשרים. הכל הולך לאט. אפילו ההתעשרות הולכת לאט. פה תמצא אנשים שמחפשים את האיזי ולא את הרדיפה אחרי הכסף. מי שלא מספיק לו - ממשיך הלאה. יש לוס אנג'לס, יש ניו יורק".
אם בהוליווד יש שדרות סאנסט, בברלין יש זונאן אליי: רחוב שופע חנויות ומסעדות לבנוניות ופלסטיניות בשכונת נויקלן, שהפכה לטרנדית לצעירים ישראלים בעלי תקציב דיאטתי. במסעדת עזאם, שבה תמיד יצוץ איזה שכן ישראלי מנומנם, מתגלה החומוסאי הלבנוני כאחרון הגרמנים. ביורוקרט של חומוס. מתייק חומוס למנות. נדמה שלכל חומוס יש מגירה משלו. רק אצלנו בארץ אולתרה המנה המשולשת של חומוס-פול-מסבחה: כאן כל מרכיב הוא מנה בפני עצמה. לערבב? זו המצאה ישראלית חצופה.
הרחק משם, באזור היאפי המתייקר בהתמדה של שכונת פרנצלאואר-ברג, ניצבת חומוסיית "סבבה". חיתוך הבצלים במטבח מלווה בפס קול של חוה אלברשטיין. שירים יפים ליום הזיכרון, ובהם "את תלכי בשדה" ו"כמו צמח בר". זאב אברהמי, הבעלים, במקור מימית, הכיר את אשתו הגרמנייה בקולומביה. "זו העיר הכי מטריפה שיש", הוא אומר. אבל לא הכל אידיליה. "אני מתגעגע למשפחה, לחברים, לים, למזג האוויר. בסופו של דבר מתגעגעים גם לטעמים. התגעגעתי מאוד לחומוס. הייתי מהישראלים הטמבלים שהיו נוסעים שעה כדי להגיע לחומוסיות, ובסופו של דבר זה לא חומוס. בכלל, לגרמנים החומוס הוא חוויה לימודית. הם מנסים לאכול את הפיתה בסכין ומזלג", הוא צוחק.
איך הנוכחות שלנו נראית בעיני הגרמנים?
"זה מאוד אגוצנטרי מצדם: בואו תראו איזה קולים אנחנו. אנחנו כל כך בסדר שאפילו 'הם' באים לגור אצלנו. הם לא מתעניינים בנרטיב האמיתי, שיש ירידה של צעירים מהארץ. הסיפור הזה לא מעניין אותם".
סבסטיאן אלנגלברכט, שדרן רדיו ברלינאי שאף הקדיש את אחת התוכניות בהגשתו לתופעת הישראלים בברלין, מברך על הנוכחות הישראלית בעיר. "אני שמח שחיים פה הרבה ישראלים, בעיקר כי חייתי בישראל חמש שנים, עד נובמבר האחרון. מבחינתי זה נס שברלין מושכת עשרות אלפי ישראלים למרות ההיסטוריה".
ההיסטוריה, לטענתו של וייס לפחות, באמת אינה משחקת תפקיד מרכזי בשיקול הישראלי. "יש פיחות מתמיד ביחס הישראלים לשואה, עם הזמן שהולך ועובר. אני, למשל, דור ראשון, אבל מגיעים כבר צעירים שהם דור שלישי. בשבילם השואה היא פרק בהיסטוריה. ככל שהזמן עובר ההשפעה הולכת ופוחתת. נוצר כבר דור שהמוטיב המרכזי שלו הוא לעשות חיים. זה דור נהנתני שאין לו בעיות, למעט בעיות כספיות".
יש כאלו שהם דור שלישי ובכל זאת מצהירים ש"שואתם - אומנותם"?
"יש גם כאלה. זה בעצם הכיסוי שאדם נותן לעצמו לשאלה למה הוא פה. בתירוץ שהוא פה פשוט כדי לדפוק את הגרמנים. הם עשו עוול ליהודים אז אני אבוא לפה ואחיה על חשבונם ואעשה חיים. מסוג האנשים שטוענים שהם אפילו לא באו ליהנות אלא להעניש את הגרמנים. זו מחשבה ילדותית שנובעת מרגשות אשמה. יש כאלה שאפילו טוענים שהעובדה שאנחנו כאן נותנת לגרמנים אפשרות לתקן את העוול שהם עשו בעבר. להלבין את עצמם מול העולם. כאילו עושים לגרמנים טובה. זה נובע ללא ספק מבושה".
לשיחה מצטרפת ג'נין בונגאוד, בת 25, מלצרית גרמנית שעבדה בעבר בבית קפה של ישראלים וכעת ממלצרת בחומוסיה של אברהמי: "ישראלים באים אולי כדי להתחבר להיסטוריה, אולי כי זה מקום מגניב. אבל הדבר שאני הכי לא מבינה הוא למה הדבר הראשון שהם עושים הוא ללכת למקומות ישראליים לאכול".
ישראלים, כידוע, נצמדים לישראלים. לא מעט אנשים שמחפשים את דרכם בעיר מבקשים להיפגש עם ישראלים נוספים. בדרך כלל המגע הוא וירטואלי, דרך קהילות שלמות שצצו ברשת: סטודנטים, מוזיקאים, אנשי הייטק. לפעמים אלו מפגשים של ממש.
קבוצת הצעירים "הבית", בהנהגתה של נירית ביאלר, מפיקה מגוון אירועי תרבות ישראלית. באוגוסט שעבר הביאה הקבוצה את החוף של תל אביב לגדת נהר השפריי, באירוע שבו השתתפו יותר מארבע מאות איש - ארבעים אחוז גרמנים ושישים אחוז ישראלים וחברים מהקהילה היהודית.
מקום אחר למפגש ישראלי הוא קהילת "המסורתי", הרפורמית באופייה: בראש הקהילה עומדת רבה והיא מונה כעשרים וחמישה אלף איש. אלא שלעתים היחס אליה הוא חשדני. כל צד מחשב "מה יוצא לו מזה": הקהילה דורשת דמי חברות, והישראלים מצדם מצפים לעזרה ללא תמורה. ענת בלייברג, עד לא מזמן ראש המחלקה הסוציאלית של הקהילה היהודית, מספרת כי בעבר נהגה להעניק לישראלים ייעוץ ראשוני ועזרה במילוי טפסים לרשויות. "אחר כך הגיעו צעירים שלא ממש ידעו בשביל מה בכלל באו. בלי תוכנית או סיבה מסוימת, הרבה עם דרכונים אירופיים. זה די הביך אותי. בשלב מסוים דיווחתי בקהילה על הישראלים בעיר. על אמנים, מוזיקאים ומשפחות עם ילדים. ועד הקהילה גילה התעניינות והוחלט לצאת לקראתם בפרויקטים משותפים למרות שהם לא חברים".
במקביל לשילוב אמנים בפעילות התרבותית, הקהילה החלה לתת עדיפות לישראלים במתן שירותים, החל בקייטרינג וכלה במרצים. למרות ההתעניינות ההדדית בין הישראלים לאנשי הקהילה היהודית, שמתממשת לעתים ביוזמות משותפות, לא מעט פעמים מתקשים הצדדים למצוא שפה משותפת. רוסית, אגב, היא השפה הדומיננטית בקהילת "המסורתי", אפילו יותר מגרמנית.
גם הורים ישראלים בברלין מעוניינים בקשר הישראלי. שימור השפה העברית הוא המשימה הראשית. רוויטל סקלי, בת 36, יזמה באופן פרטי את "קומזיץ", מרכז תרבות עברית חילוני הפועל כעמותה ללא מטרות רווח, שנועד להפגיש משפחות סביב התרבות הישראלית כאשר הפעילות לילדים היא בעברית. "כולם הורים מאוד מעורבים בחינוך ילדיהם ולא מוותרים על חיזוק וטיפוח של השפה והתרבות הישראלית והעברית עבור אותם ילדים", היא אומרת.
הרחק מעזרתם של הסבים והסבתות, המשפחות הישראליות בברלין מוצאות יתרונות עצומים - בין היתר, חופשת לידה ארוכה. "היכולת לבחור להישאר בבית עם הילדים עד גיל שלוש היא מתנה בעיניי", מודה סקלי.
עם זאת, לא מעט הורים ישראלים מגלים שמלאכת החיפוש והרישום לגנים בברלין היא תהליך מייגע. "כשהגענו לפה לפני שש שנים באמת הייתה בעיה רצינית למצוא גנים מגיל צעיר, בגלל פילוסופיה חינוכית שמתווה הממשלה. היום כבר קל יותר, ויש הרבה מסגרות טובות שמציעות מקום לילדים מגיל שנה. מי שצריך עוד קודם יכול להשתמש בשרותי ה'טאגס מוטר' - 'אמא יומית', שירות הדומה לגן עם ארבעה ילדים לכל היותר". מדובר בסידור לא זול שעולה 600 יורו לחודש. אלא שתמיד יהיו אלו שיצליחו למצוא זכאות לסבסוד מטעם היוגנד-אמט (משרד הרווחה לילדים ונוער) ואז זה עולה כ-180 יורו בלבד. גרמניה היא מדינת רווחה - כך שהרבה גם מצליחים לנצל את המערכת.
ממגוון מסגרות החינוך שהעיר מציעה, מחינוך קונסרבטיבי ועד אנתרופוסופי, בחרה רויטל בחינוך בינלאומי דו-לשוני. "הילדים גדלים ברב-תרבותיות, מה שגורם להם להיות יותר סבלניים לסביבה שלהם. הם נחשפים לעוד רבדים בתרבויות שונות וזה מאוד מפתח את הזהות שלהם. הם בעצם ילדים עם זהות קוסמופוליטית".
ומה יקרה כשיגיעו לגיל גיוס?
אברהמי החומוסולוג חורץ בגלוי ש"הדבר העיקרי שלמדתי מאושוויץ הוא שהילדים שלי לא ילבשו מדים. כשהדרכון שלי פג ורציתי לחדש אמרו לי בשגרירות שאני חייב לדווח על שינוי סטטוס - על הילדים שנולדו. אמרתי שאני מוכן, אבל בתנאי שיוציאו לי מכתב רשמי שמבטיח שהם לא יגויסו. אמרו שאין מצב שיגויסו, אבל אין מכתב כזה. אז אמרתי שאני לא רושם, והם הפעילו את העונש שלהם: דרכון חדש אבל עם תוקף לשנה בלבד. אז הלכתי הביתה, חיבקתי את הילדים והתחלתי למלא את הטפסים לדרכון גרמני".
חיי משפחה ממעמד הביניים בבירה הגרמנית נוחים גם מבחינה תעסוקתית. בשנים האחרונות התפתחה בברלין סצנה פעלתנית של אנשי הייטק וחברות הזנק, שזכתה לכינוי "סיליקון אליי" ("שדרות הסיליקון", ש"ט) על משקל ה"סיליקון ואלי". חברות גדולות כמו PayPal או eBay הקימו משרדים ומטות ראשיים בבירה הגרמנית. הישראלים מתחילים לרשום הצלחות ב"סיליקון אליי", והבולטת בהן היא חברת UpCloud של אסף מוזס, עובד שגרירות לשעבר שפיתח תוכנה למדידת בגדים מקוונת באמצעות מצלמת אינטרנט, סטארטאפ שזיכה אותו ב-2011 בפרס.
איתי בן יעקב, מומחה בתחום העסקי ובמתן שירותי ייעוץ לסטארטאפיסטים בברלין, טוען שהמחיה הזולה נותנת יתרון אדיר לפתיחת חברות הזנק בעיר. "שכר הדירה בברלין עדיין נמוך יחסית לשאר בירות מערב אירופה, וגם יוקר המחיה נוח, במיוחד בהשוואה לישראל. גם המשכורות נמוכות יותר, מה שעוזר לשמור על ה' burn rate" (קצב שרפת המזומנים, ש"ט) בקצב נמוך ומבוקר.
"קצב העשייה כאן שונה לגמרי. רוב הסטארטאפיסטים שפגשתי כאן מעריכים מאוד את איכות החיים שלהם, והם לא יעבדו שעות מטורפות או בסופי שבוע כדי לסיים עוד רבע פרויקט. ההרגשה באופן כללי היא שלאנשים יש זמן ונוח להם עם העובדה הזו. זה ניגוד מוחלט לאווירת 'האדמה בוערת' או 'כיבוי השרפות' שמאפיינת כל כך את הסטארטאפים בישראל".
אלא שלעתים מתגלות בעיות במקורות מימון: "המשקיעים המקומיים שונאי סיכון באופן קיצוני, ולא ימהרו להשקיע במישהו שאין לו 'טראק רקורד' מוכח", מסביר בן יעקב. את המימון עדיף לצוד מראש בעמק הסיליקון או בישראל.
המחיה הזולה מאפשרת לא רק קיום גשמי נוח, היא אף מעניקה ללא מעט אמנים הזדמנות לחיות חיי יצירה בלי לבזבז את כישרונם או זמנם על עבודות שוחקות. גבריאל בן משה, אמן קומיקס שהוציא השנה בגרמנית את ספרו Subzz, מודה כי ברלין היא "עיר זולה יחסית, שהיא בו זמנית גם מטרופולין ומוקד פעילות. אז אנשים יכולים לעשות מה שהם אוהבים בלי לרוץ סביב השעון לסגור את החודש".
לאמנים שאינם אוחזים בדרכון זר עדיין קיימת האפשרות להתמקם בעיר וליצור בה, על בסיס ויזת אמן. כחלק מהפגנת כישרונכם באמנות הבירוקרטיה, יש לשכנע את הרשויות בהיותכם אמנים מוכחים עם יכולת להתפרנס מאמנות, וכן להצטייד בערבות של קרובי משפחה מבוססים שיוכלו לתמוך בכם, כדי לוודא שלא תהיו נטל חברתי. במילים אחרות: לצד תיק עבודות, כדאי להכין תיק פיננסי. היתרון הבולט לאמנים החיים בברלין הוא זכאות לביטוח בריאות מוזל באופן משמעותי.
גם בתחום האקדמי תוכלו למצוא ישראלים. שכר הלימוד באוניברסיטה נמוך בהרבה מזה שבישראל ועומד על 250 אירו לסמסטר (כ-2,500 שקל לשנה). אחרי שנה אפשר להגיש בקשה למלגה על בסיס הצטיינות. תחומי האמנויות, העיצוב והארכיטקטורה נחשבים למבוקשים במיוחד בקרב הישראלים.
אילאיל הוז, בוגרת אוניברסיטת תל אביב בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, חיה שנתיים בברלין ובימים אלה מצויה בתהליכי רישום לאוניברסיטה המקומית. "בארץ משלמים שכר לימוד גבוה, ולכן כדאי ללמוד תואר שיחזיר את ההשקעה בעבודה מכניסה שתבוא בעקבותיו. בברלין לומדים באוניברסיטה שנים על גבי שנים מקצועות לא מעשיים, ואין בזה שום דבר פסול. לומדים כדי ללמוד", היא מסבירה.
בזמן שסטודנט בישראל משקיע לעתים את כל מרצו במשרה מלאה למימון התואר, מקבילו בברלין מוגבל לפי החוק לעבודה בחצי משרה בלבד. ההנחות שמציעה העיר לסטודנטים בתחבורה הציבורית ובכניסה לשפע המוזיאונים ומופעי התרבות במחירים מגוחכים מעידות על מעמדו המצוין של הסטודנט הברלינאי.
שכר הלימוד האמיתי של הסטודנטים הישראלים הוא שליטה בשפה הגרמנית, שפה קשה לאילוף ובעלת מבנה תחבירי נוקשה. כתנאי מפתח להרשמה לתואר הראשון יש ללמוד שש רמות של גרמנית - שש מאות שעות של גרמנית בסיסית - ובסופן ממתין מבחן ממשלתי. צעירים רבים מגיעים על בסיס לימוד השפה, ומשם זורמים. האשרה מקנה להם זכות שהייה תוך חובת לימודים אינטנסיביים של גרמנית, שעלותם נעה בין 130 ל-150 אירו לרמה (אירו וחצי בלבד לשעת לימוד שפה). על המשבצת הזו מותר להתפרנס מרבע משרה בלבד.
שיעור מסוג אחר, דווקא באזרחות, למד איתי גורביץ, עיתונאי לשעבר שחי בברלין עם בן זוגו טל. השניים התחתנו בטקס סמלי שערכו גל אוחובסקי ועורכת דין מטעם ארגון "משפחה חדשה" במהלך מצעד הגאווה לפני כארבע שנים. "החתונה בארץ הייתה בשביל השואו. כאן זו הייתה חתונה בעירייה, עם פקיד שהתייחס אלינו כמו לכל זוג רגיל. בכל העניינים הביורוקרטיים מתייחסים אלינו באופן שווה כמו לכל זוג נשוי. על בסיס הדרכון האיטלקי של טל אני זכאי לכל הזכויות. פה אני נשוי מבחינה חוקית ובמדינות האיחוד האירופי אסור לי להינשא פעם נוספת, אבל בישראל אני מוגדר רווק. טכנית אני יכול להינשא ברבנות".
עיתונאי נוסף שהפציע בבירה הגרמנית הוא חן אבני, המוכר כ"חיננית", מבקר האופנה המושחז והמיתולוגי של "סגנון". אבני הוא "עולה חדש" שעדיין נמצא בשלב החגיגות לפני שיתמסר לחיי שגרה ברלינאיים. "מה שהדהים אותי הוא שאני גר פה בפנטהאוז ללא מעלית, הישבן בשמיים, ומשלם הרבה פחות מדירת הברחשים ששכרתי בתל אביב. גם כשאתה מוסיף את החשבונות לסך החישוב, עדיין יוצא נתון מפתיע שפורץ גבות נעולות מבוטוקס. פה גם האפשרות לרכוש דירה היא הרבה יותר רלוונטית. בתל אביב, גם אם הייתי יורד מהמדרכה כדי לעבוד לא הייתי יכול לרכוש שני חדרי מגורים באיזו שכונת פח".
אגב , קלאוס ווברייט, ראש העיר זו הקדנציה השלישית, הוא הומוסקסואל מוצהר. הוא מנהל עיר עם שיעור אבטלה גבוה של קרוב לחמישה עשר אחוז וחור תקציבי בסדר גודל של כשישים מיליארד אירו. ברלין היא "אולי לא עיר עשירה, אבל הכי סקסית שיש", הוא טוען.
הגרמני הטוב, על משקל השומרוני הטוב, כמה אירוני, הפך להיות הדמות המושיעה בדרך הייסורים של המהגר הישראלי בבירה הגרמנית בכל שלב ועניין. "יש פה הרבה ביורוקרטיה כשבאים לפתוח עסק", מודה אברהמי מחומוס סבבה. "יש בזה היגיון. יש ספר שלפיו צריך לעבוד. נוח להיות גרמני, ברמות מסוימות זה כמו להיות דתי: הסדר והחוק עושים את החיים קלים. בלי ביורוקרטיה לא היה לנו מושג על השואה. בסופו של דבר הכל היה מתויק ומתועד".
בכלל , כשתרבות ה"יהיה בסדר" פוגשת את המנטליות הטכנוקרטית בשיאה, רצוי להתארגן על מתווך מקומי שמבין עניין. ביורוקרטיה, מתברר, היא עדיין הספורט הלאומי בגרמניה, מיד אחרי כדורגל ושתיית בירה.
בזמן שוועדת הכספים של הכנסת מאשרת העלאה מפלצתית במס על הבירה, ברלין נהנית גם ממעמד של "גן עדן של שותים". המחירים לצרכן הפרטי מגוחכים יחסית לארץ, ומגוון הבירות האיכותיות אדיר.
בירה צ'כית מסוג פילזן אורקל תעלה בסופר מרשת "אדקה", שאינה נחשבת לזולה, רק 89 סנט לבקבוק חצי ליטר. בירה לבנה מסוג פאולנר - אותו מחיר, כולל פיקדון (יוחזרו 8 סנט על הבקבוק הריק). אפשר למצוא גם גרסאות של המבשלות המובילות לבירות מופחתות או נטולות אלכוהול.
רן היימן, בעל הפאב "פרינדס אונד קונץ", שנוסד כאח הברלינאי של ה"פרינדס" בבן יהודה (הסניף הראשי סגר בינתיים את שעריו התל אביבים), מספר כי בעבר הביא מהארץ דוגמאות של בירת בוטיק ישראלית לחברים גרמנים מהברנז'ה שלו. ההתלהבות הייתה בשמיים. מאז סבב המסוי הקודם על הבירות בארץ, דווח על לא מעט בירות בוטיק תוצרת כחול-לבן שהתקשו לשרוד. עם פרוץ הגזירות הקרובות העתיד לא נראה מבטיח, ומי שייפגע הוא הצרכן הישראלי שיישאר עם מגוון דקיק ויקר.
למבשלות הבוטיק, מדגיש היימן, לא משתלם להעתיק את העסק לברלין, עקב הקשיים הביורוקרטיים העצומים המחייבים בדיקות דקדקניות בסטנדרטים הכי מחמירים של השוק האירופי. עד לא מזמן הגיש היימן אצלו בפאב בירה גולדסטאר. מחירו של בקבוק שליש עמד על 2.90 אירו . אבל לאחרונה היימן ויתר על התענוג לטובת בירות איכותיות לא פחות, שנמכרות פה במחיר משתלם יותר לכל הצדדים.
כשהגבולות פתוחים והמס על האלכוהול אפסי, אפשר למצוא בסופרים מותגי ויסקי וליקר בעשרה אירו בלבד. מחירי היין נעים בין אירו וחצי לארבעים או יותר לבקבוק, כאשר המבחר האדיר נוטה למחירים הנמוכים. יין ישראלי נמכר ברשת אולריך סביב תשעה אירו, בזמן שיינות איכותיים מצרפת, מספרד ומאיטליה, שעברו יישון, אפשר למצוא בחמישה אירו בלבד. הכותרת "רזרב", שמקפיצה בעשרות אחוזים את מחיר היין בישראל, לא משחקת בגרמניה תפקיד דרמטי במחיר הכללי.
תרבות השתייה אולי מתחילה במחיר, אבל לא נגמרת שם. בתור בעל פאב מצליח היימן דואג ללקוחות שלו. הרבה פעמים אלו לקוחות קבועים שחשוב לו שיחזרו הביתה בשלום. "נהיגה בשכרות היא בעיה חמורה בישראל. עלה בדעתו של מישהו בארץ לדאוג לתחבורה ציבורית בכל שעות היממה? פה יש לך בסופי שבוע רכבות כל הלילה ובאמצע השבוע אוטובוסים שפועלים לפי קווי הרכבות. בנאדם שותה ורוצה לחזור הביתה? אין בעיה. יש תחבורה ציבורית.
"מי ייקח את הסיכון? פה, אם תופסים אותך על נהיגה תחת השפעת אלכוהול, זה קודם כל שלילה אוטומטית לשלושה חודשים, ואחר כך צריך לעבור מבדקים רפואיים ופסיכולוגיים כדי לקבל את הרישיון בחזרה. מה יש בארץ? פרסומות שיהיה נהג אחראי? מי רוצה לשבת בפאב ולשתות קולה?"
לא מזמן השתתף היימן במסיבת סגירת הפאב של חבריו בתל אביב. די נמאס לו לשתף אותם בחיי הנוחות בברלין, הוא אומר, גם אם זו האמת הכואבת. "אני כבר מגעיל את עצמי. כמה אפשר להגיד לחברים בארץ כמה טוב לי?" הוא חי בדירה שעברה לא מזמן שיפוץ. בעל הבית הוסיף לנכס מרפסת וערך איתו משא ומתן על עליית שכר הדירה. זה נסגר בחמישים אירו נוספים, שהם פחות ממאתיים שקל בלבד.
ובכל זאת, לא כדאי למהר לארוז קרטונים ולהסמין כרטיס טיסה לכיוון אחד. בכל מה שקשור לדיור, ברלין הופכת בהתמדה לסיפור יקר. העיר הטרנדית עוברת בשנים האחרונות תהליך של ג'נטריפיקציה מואצת. המטרופולין המפתה מושך אליו לא מעט יאפים עם יכולת כלכלית טובה, שדוחקים מהמרכז החוצה את הצעירים הזרוקים ומעוטי היכולת. הביקוש לדירות עולה בהתאם ובעלי האמצעים נוגסים בכל פינה.
מתכנן הערים ומומחה הנדל"ן טוביה ארם חי בברלין כבר שלושה עשורים. לדבריו, "ברלין כל הזמן מתייקרת, בשמונה וחצי אחוז בשנה. זה כמובן מתפלג לאזורים שונים בברלין. יש אזורים שהמחירים בהם עולים אפילו בעשרים אחוזים ויותר בשנה, ויש אזורים שנתקעים ובשנה אחרת הם עולים".
האם ההתייקרות במחירי השכירות גורמת לשינוי כיוון אצל הישראלי? יש יותר התעניינות ברכישת דירה בברלין?
"בהחלט. הביקוש לדיור עצמי היה מאוד נמוך ביחס לממוצע בגרמניה, שגם הוא נמוך יחסית לעולם. השכירות הייתה במשך שנים מאוד יציבה, והמשכורות עלו. העלייה במחירי הדיור הייתה מתונה עד לפני עשר שנים. עד אז הייתה כדאיות לגור בשכירות. היום המצב שונה. השכירות עלתה והריבית במשק צנחה. עוד סיבה לקחת משכנתאות. אפשר לשלם לקרן המשכנתה פחות מהשכירות, וכעבור כמה שנים הדירה שלך. הישראלים קלטו את זה, והם קונים הרבה יותר דירות. ועדיין, לא בהכרח משתלם לגור בדירה של עצמך. עדיף לקנות דירה להשקעה".
מבחינה ביורוקרטית יותר מסובך לקנות פה דירה מאשר בישראל?
"זה יותר איטי אבל יותר בטוח. יש עין אחת שמפקחת על העין השנייה, ויד אחת שמפקחת על היד האחרת. עובר זמן עד הרישום בטאבו, אבל כמעט אין כאן תקלות. הנוטריון הוא שליח הציבור בסקטור הפרטי, ומסתדר יותר טוב משני עורכי דין בארץ. פה זה פשוט יותר כי הנוטריון מפקח על העברות תשלומים, ויש חשבון נאמנות שדרכו מועברים הכספים לכל הגורמים המעורבים בצורה מסודרת. הוא גם דואג לתכתובות ואפילו משתדל להרגיע את הרוחות אם צץ פתאום פיגור בתשלום. בכלל, ההתנהגות של שוק הנדל"ן בברלין היא אמינה. אנשים סומכים על הנוטריון שהוא נייטרלי".
מתי ברלין לא תהיה כדאית מבחינת יוקר הדיור והמחיה?
"ברלין הופכת ליעד השקעה למשקיעים מכל העולם. זו עדיין העיר הענייה ביותר בגרמניה. היחס בין הברלינאים שרוכשים דירות ללא-ברלינאים הוא עדיין מעוות. ברלין היא מטרופולין של כמעט ארבעה מיליון איש, והיא נהנית מהתחזקות דרמטית של יותר משישים אלף תושבים חדשים שהמגרים אליה בכל שנה. דירות של חדר וחצי או שניים נמצאות היום בביקוש עצום בקרב זוגות צעירים ומשפחות חד-הוריות. יש הרבה אנשים בודדים בעיר הזו. יש גם לא מעט זוגות הומוסקסואלים ללא ילדים, וכולם מחפשים דירות קטנות. ובתחום הזה כבר מתחילים לחשוב בכיוון של קנייה. אגב, התשואה על דירה קטנה בברלין היא גבוהה יותר מאשר התשואה על דירה גדולה".
ארם, המשמש בין שלל עיסוקיו גם מתרגם מוסמך לישראלים שמבקשים אישורים מהרשויות, ער לתנועה של צעירים מהארץ שהתאכזבו מתוצאות המחאה החברתית. "לא חוששים לכתוב לי בבקשה לתרגום 'אנחנו באים למטרות הגירה'. בעבר לא נתקלתי בזה. רבים אומרים 'אני בא לברלין ללמוד' הרבה אחרי שהם מסיימים ללמוד. כשאומרים 'למטרות הגירה' אני יושב ומשוחח איתם, והם אומרים שנמאס להם מיוקר המחיה, מהבריונות בארץ ומחוסר השוויון. אי אפשר לומר שגרמניה היא שוויונית, אבל רבים מגיעים גם על הטיקט הזה, מנסים את מזלם. רבים מגיעים גם עם דרכונים אירופיים".
דווקא הבת של ארם החליטה בזמן המחאה החברתית לעשות את המסלול ההפוך, ולהירשם ללימודים בתל אביב. "היא מאושרת בישראל. היא באה עם משקפיים בצבע ורוד לארץ. הכל היה נהדר בהתחלה, ולאט-לאט היא סופגת את החבטות מימין ומשמאל, אבל טוב לה שם. היא לא רוצה לחזור. הבן שלי גר בלונדון ולעולם לא יחזור לגרמניה. הבת בינתיים לא חושבת לעזוב את ישראל".
ואיך היא מסתדרת עם יוקר המחיה בישראל לעומת מה שהיא הכירה בברלין?
"היא תמיד בהלם כשהיא מגיעה לביקור. הדיור עדיין זול בהרבה מאשר בתל אביב. היא גרה אמנם בדירה לא רעה במרכז העיר, אבל בחדר קטן ממה שהיה לה כשהיא למדה בפרנקפורט. הייתה לה דירה ממש ליד האלטר-אופר, באחד האזורים הטובים של פרנקפורט, שזו עיר לא ממש זולה בגרמניה, ועדיין היא שילמה פחות ממה שהיא משלמת היום בתל אביב, ובשביל דירה מרווחת יותר".
אפשר להניח שלא מעט סטודנטים סביבה משתגעים מהבחירה שלה.
"הרבה סטודנטים שרוצים לעבור לברלין שואלים לעצתה. היא מזהירה אותם. היא ציונית אמיתית. היא אומרת להם שיישארו איפה שהם. כאן היא מקטרת שקר, מסתכלת על השעון, מתי כבר חוזרים לתל אביב. אדם שבנשמה שלו מתאים לו לגור בישראל, גם אם יעשה סיבוב בכל העולם - בסוף יחזור לגור בישראל. יש כאלה שמחפשים את השינוי, אבל בשבילה ישראל זה לחזור הביתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם