סקוטלנד יארד: האופה הישראלי שכבש את סקוטלנד
רמי כהן, חקלאי מרמת הגולן, גילה יום אחד שירש טחנת קמח סקוטית ישנה והחליט להקים אותה לתחייה. בינתיים, האח התאום אריאל פתח את מסעדת הפויקה הפופולרית ביפו. לפני שבועיים נפגשו כדי לבשל יחד בפעם הראשונה
כרסטי, המארחת שלנו, יוצאת מהמטבח. היא בדיוק סיימה להכין ארוחת ערב. פתאום מישהו טורח להסביר לה שאחת האורחות שלה היא מיכל אנסקי, השופטת של "מאסטר שף" הישראלי, וכרסטי הסקוטית מתחילה להתנצל התנצלות בעלת אופי הונגרי: "אוי, לא ידעתי, אבל סתם הכנתי לנו ארוחת ערב, זה לא מתאים, בואו נלך למסעדה, הייתי משקיעה, בואו נצא לאכול, לא הצליח לי". כאלה.
>> רותי רוסו מכינה טראפלס
אנחנו מתמוטטים בסלון ביתה והיא מגישה לנו את הארוחה שבה התביישה: סטייק סינטה עבה, עסיסי ומדמם, 300 גרם היחידה, מבשר בקר היילנד שרירי ועז טעם; תפוחי אדמה סקוטיים, עמילניים ודחוסים, ולעורם כוויות וחריכות שקיבלו מסיר הברזל הכבד שבהם נצלו עם עשבי תיבול; וסלט חסה טרייה עם וינגרט חמוץ. מסתבר שכל החיים שלי רציתי סטייק סינטת היילנד סקוטי, רק שלא ידעתי עד היום מה זה. ברוכים הבאים לסקוטלנד. המקום שבו סלט השף מכיל שלושה סוגים של בשר נפלא ואפס ירקות.
כרסטי הסקוטית הייתה פעם כרסטי ברוס. היום היא כרסטי כהן. לפני 14 שנים היא הכירה את רמי כהן בטיול באוסטרליה והם התאהבו. השף הישראלי אריאל כהן, הבעלים של מסעדת הפויקה הוותיקה ביפו נמצא גם הוא איתנו, כי הוא אחיו התאום של רמי. אריאל ורמי לא דומים כמעט בכלום חוץ מבעובדה ששניהם לא סקוטים. הסקוטים דווקא חושבים שהם כמעט זהים. במיוחד הסקוטים ששתו קודם. ואלה הרוב.
רמי ואריאל כהן (38) נולדו וגדלו במושב בני יהודה שברמת הגולן. אבא שלהם נפל במלחמת לבנון כשהיו בני שמונה. אמא שלהם, חיה כהן, לביאה אמיתית, נשארה עם חמישה ילדים. אחרי שלמדו יחד ושירתו יחד בסיירת של חטיבה 7, דרכיהם התפצלו. רמי נשאר ברמה וגידל בקר. אריאל התמחה בטיולי אקסטרים - ג'יפים ורפטינג - בהתחלה בישראל ובהמשך באתרים הכי מוטרפים במרכז ובדרום אפריקה. רמי נסע לטיול באוסטרליה. אריאל הסתובב באוגנדה ובנמיביה ובשלב כלשהו דורג מקום 17 בעולם בשיט ראפטינג קיאקים.
אריאל הסתובב תמיד עם סיר ברזל ביד. בשבועות שהיה מבלה בשטח הוא פיתח מיומנות של איש שבט - ליקוט, קטיף, ציד ודיג. אצלו אין סנדוויצ'ים ואוכל מהבית. הוא מתקין ארוחות היסטריות ממה שיש בסביבה, בלי לריב איתה, בלי לכפות עליה את דעתו. תנו לו כמה זרדים והוא יבנה לכם מעשנת. תנו לו נתח של דג טרי, הוא יעטוף אותו בעלים, יעשן ויצלה.
>> עשינו פויקה במדבר
יש לו ידיים של זהב, תיאבון בריא של נפיל (כינוי שקיבל מאמא בגלל גובהו) והבנה ואהבה של טעם. יום אחד, בזמן טיול באפריקה, אריאל קיבל טלפון מהארץ. אמא שלו הייתה על הקו. "בוא מהר הביתה", היא הודיעה, "אח שלך השתגע. הוא בדרך חזרה מאוסטרליה עם איזו סקוטית. הוא אמר שהם עומדים להתחתן". כל בני המשפחה והחברים התכנסו כדי לפגוש את הסקוטית של רמי, אבל בניגוד מוחלט לתוכנית המקורית, לא רק הוא התאהב בה, אלא גם הם.
כרסטי ורמי כהן נישאו ועברו לרמת הגולן, נולדה להם בת קטנה, אלה, ונראה היה כי הם מתכוונים לבנות כאן את משכנם. אלא שלאלוהים היו תוכניות משלו, והתוכניות היו די מטורללות במקרה זה. לפני שמונה שנים חלה אבא של כרסטי והם באו לעזור למשפחה בעסק המשפחתי - טחנת קמח מימי הביניים שנמצאת בעיירה בלייר אתול באזור ההיילנדס של סקוטלנד. זו הטחנה הפעילה העתיקה ביותר בסקוטלנד כיום. מאז שהאבא נפטר רמי וכרסטי כהן אחראים לאבן ריחיים בת 200 שנה ועל כל העולם הענק הכרוך בחיים עם אבן בוגרת כל כך.
העיירה בלייר אתול שבמחוז פרתשייר היא חור. יש בה 500 תושבים, רובם מרוכזים בקוטג'ים קטנים במרכז וחלקם פזורים בשוליים על חוות רחבות ידיים, שבהן מגדלים כבשים שחורות פנים, פרות היילנד, כלבי ציד ומזנון עם היצע לשישה סוגי ויסקי. אזור ההיילנדס היפהפה שבמרכז ובצפון המדינה מאופיין בהרים, גאיות ואגמים ציוריים מוקפים בכרי דשא ועשב ויערות צפופים, ונחשב ליעד לוהט לאנגלים עשירים וחובבי ציד.
כל מטר רבוע במחוז מכיל לפחות 723 גוונים שונים של ירוק שנמתחים עד אינסוף או לפחות עד קו הרקיע האפור תמידית. אביב עכשיו בסקוטלנד, שיא התקופה של הפריחה הצהובה, ופה ושם נשבר הירוק בשדות של חרדל או רותם. שחרורים שמנים שרים שירי חיזור לכל מי שמוכן להקשיב, ירגזים כחולים יפהפיים מצטרפים אליהם בשריקות חורקות, וכל הציפורים מסביב לובשות את בגדי הקיץ החגיגיים שלהן.
בבלייר אתול הזמן קפא מלכת. הכפר וגם אלה הסמוכים לו מתנהלים בשיטה שמזכירה את התקופה הפאודלית. במרכז הכפר יש טירה ענקית, מהגדולות בסקוטלנד, השייכת לדוכס שבכלל לא גר בה. שאר האדמות בסביבה שייכות לאחיינית של הדוכס הקודם, עליו השלום. אם אתם לא סר אלטון ג'ון, תתקשו להשיג שם נכס. האדמות עוברות בירושה, אבל לא בטאבו. גם טחנת הקמח לא באמת שייכת למשפחת ברוס. רק הזכאות להפעיל אותה.
טחנת הקמח הוקמה בסוף המאה ה-16 על הערוץ של נהר הטילט. מסביב לא היה כלום. אחר כך הוקמה הטירה הגדולה, ואזור המגורים של הצמיתים הועתק לשולי הכפר, במקום הנחבא מהעין של הדוכס הקודם, שאנשים פשוטים לא באו לו טוב בעין. בהמשך נוספה גם תחנת רכבת שמקשרת ישירות בין לונדון לבלייר אתול. שמונה שעות שינה מפרידות בין הצנטרום של הממלכה ללב של הכלום.
תושבי הכפר מתפרנסים ברובם מחקלאות ומתיירות וחלקם מתנדבים לצבא בלייר אתול. כן, בלייר אתול הוא הכפר היחיד בעולם המערבי שיש לו צבא פרטי מאושר על ידי הרשויות. זה לא בדיוק שהדרגים העליונים של צבא בלייר אתול יושבים בלילות עם תוכנית אסטרטגית לכבוש את פיטלוכרי, העיירה המנומנמת הסמוכה. הכוח הצבאי דומה יותר לתנועת נוער של אנשים מבוגרים, קצת משועממים, שלומדים ללכת בסך. אבל התושבים מאוד גאים והצבא עומד על תלו.
בארבע וחצי בבוקר רמי מתעורר. אריאל, חיית לילה מטבעו, בכלל לא הלך לישון. אריאל גבוה מרמי בראש ("הוא קיבל את הגובה, אני את המוח"), אבל בלי לשים לב הם מתלבשים בדיוק אותו דבר שלושה ימים ברצף. גם ההליכה שלהם דומה. תאומים. בחוץ יש אור מארבע בבוקר עד 11 בלילה, בשעה זו שהשמש שוקעת לאט למנוחה קצרה של חמש שעות.
רמי בודק את הזרם בנהר. כבר שבוע שאין מספיק מים והזרימה לא מצליחה להפעיל את הטחנה. כבר שבוע שאין קמח מלא או שיבולת שועל טריים והמלאי מתחיל להיגמר. כשמתרגלים לעבוד עם קמח טרי, שרק נטחן, קשה לחזור אחורה, לקדמה, לקמח התעשייתי. רמי ואריאל עוברים למאפייה. קיר אחד מכוסה בלוח מחיק ועליו מיליון מתכונים בכתב צפוף, חלק בעברית וחלק באנגלית. סקונס, ויקטוריה ספונג', לחמניות מחיטה מלאה, פאן דה קמפאן (לחם שאור צרפתי) ולחם לבן עם שמן זית.
המכונה, שהיא בעצם הידיים של רמי ואריאל, מתחילה לעבוד במהירות. בצק שתפח בלילה נשפך על משטח העבודה ומגולגל בשניות לכיכרות גדולות או קטנות, נכנס לתבניות לחם, נטבל בגרעיני חמניות, מתערבב עם צימוקים או גבינת צ'דר. עושה חיים בקיצור, לפחות יחסית לבצק.
עד שרמי קיבל את המקום לידיו הכינו במאפייה רק סקונס ועוגות מסורתיות. בדיוק בשבע בבוקר נפתח בית הקפה של הטחנה שמוכר את התוצרת שלה. רמי מאחר באופן קבוע לפתיחה ברבע שעה. בחוץ כבר יש תור, קבוע גם הוא, של תושבים מבוגרים שמחכים לסקונס - לחמניות אנגליות פריכות - של הבוקר. הם קצת מתמרמרים עליו, הוא קצת חושש מהם, ויחד הם מתחזקים את השגרה המוזרה הזו, שבה בחור מבני יהודה מכין סקונס לסקוטים ותיקים. לפני שמונה שנים אפשר היה להשיג בבית הקפה בעיקר לחמניות לבנות עם האם-אנד-צ'יז, שילוב קלאסי ומאוד לא בריא. רמי הוביל מהפכה במקום, וקצב התיירים מכפיל את עצמו כל הזמן. כיום מגיעים לבלייר אתול 50 אלף תיירים בשנה.
באחד הערבים אנחנו יושבים בבר השכונתי. בבלייר אתול יש שלושה כאלה פלוס שתי מסעדות - מקום אחד לכל מאה תושבים. מצטרף אלינו לשולחן מוצ'ילר מהמבורג שבגרמניה. הוא שולף את מדריך הכיס של מישלן ומראה את ההמלצה המפורשת לא לפספס את הלחמים שמכינים בטחנת הקמח בבלייר אתול.
רמי קצת נדהם, עוד לא ממש קולט מה קורה סביבו. "לפני חמש שנים התכוונו למכור את העסק. התוכנית הייתה להגיע, לעזור ולחזור לארץ", הוא מסביר, "כבר מצאנו קונה והכנו ניירות לחתום עליהם. אבל אז יצאתי בלילה מהמאפייה, והסתובבתי בחוץ וחשבתי. אין לי כוח לחזור שוב לשמירות הליליות על העדר, למאבק התמידי ברשויות הישראליות. יש לי כאן כל מה שרציתי וכל מה שיכולתי לבקש. אני אוהב את החיים הקטנים והפשוטים האלה. באותו לילה החלטתי לבטל הכל ולהישאר כאן".
לתמיד?
"לא יודע. לבינתיים".
ביום שבת הראשון בכל חודש פועל בפרת, העיר המרכזית במחוז, שוק איכרים של ארגון הסלואו פוד העולמי. דוכנים קטנים עם גגונים מפוספסים שמוכרים תוצרת טרייה ומקומית על ידי המגדלים עצמם, נפתחים במדרחוב. ירקות שורש, פירות ים ואויסטרים, גבינות צאן, ריבות וליקרים, סלמון פראי מעושן או טרי, ורמי.
דוכן הלחם של רמי הפך תוך זמן קצר להצלחה הגדולה ביותר בשוק. רמי מגיע בשבע וחצי, שזה, בישראלית, עשרה לשמונה, וכבר מחכים לו תריסר אנשים. בשמונה וחצי, מועד הפתיחה הרשמי, משתרך תור של 30 איש, אך ורק מול הדוכן שלו. אריאל ורמי אפו כל הלילה ובבוקר מילאו את הטנדר ב-370 כיכרות לחם טריות, בנות כמה שעות או דקות בלבד. התור מתחזק את עצמו (גם סקוטים, כמו ישראלים, אוהבים להיות חלק מתור) ורמי מוכר בלי לעצור לשנייה עד השעה 12 בצהריים, שבה קונים ממנו את הכיכר האחרונה.
אנשים מצטיידים אצלו בשקיות עצומות עם עשר כיכרות לחם, כדי לסחוב את החודש הקרוב עד השוק הבא. בסקוטלנד, מתברר, קשה להשיג לחם משובח משיפון או מחיטה מלאה והביקוש גדול בהרבה על ההיצע. רמי, לא איש עסקים מקצועי אלא אופה בנשמה, נכנס בדיוק לנישה השוממת הזו. הוא נלחם עם לקוחה על כיכר הלחם האחרונה ובה תמרים ואגוזי לוז. "כבר קרה לי לא פעם שהגעתי לפה אחרי לילה בלי שינה. מכרתי כמו משוגע מאות כיכרות לחם וחזרתי הביתה בלי כלום. ואז כרסטי ואני מסתכלים אחד על השני, ואין בבית מה לאכול, כי מכרנו הכל, ואנחנו הולכים לסופר וקונים לחם", הוא מספר לי כמעט מתוך שינה.
האדרנלין כבר ירד לו וגם הסוכר. אבל הקסם האישי של רמי עובד על פול גז. כולנו די שפוכים. אתמול בילינו את היום בניסיון נואש לדוג סלמון פראי ב"ג'נקשן", הצומת של נהרות הגרי והטילט, שיוצר בריכה עמוקה ובה סלמונים פראיים שמחכים להזדווג. הדיג מאוד מבוקר; את הנקבות, למשל, תמיד משחררים, וגם את הזכרים הצעירים, והוא בעיקר דורש סבלנות אינסופית שלי אין.
בערב כולם יוצאים לצוד איילים. הציד מקובל ואפילו מתבקש באזור כדי לדלל את אוכלוסיית האיילים העצומה שפוגעת במקנה ואחר כך מתה בחורף בגלל מחסור במזון. הציידים, ביניהם רמי וחברו הטוב, ג'ון, פוגעים בירייה אחת, מדויקת. כבר יומיים שכולם מסביב מסבירים לי שבבשר ציד יש משהו הרבה יותר הומני מאשר בבשר תעשייתי.
>> ארוחה סקוטית
"אלה חיות שחיות בטבע, יש להן חופש מוחלט והורגים אותן ברגע. זה עדיף בהרבה על חוות צפופות ומפטמות ושחיטה", הם אומרים. אבל הראש עובד אחרת מהלב, והסיכוי שמישהו יירה באייל מולי בלי שאזנק על האייל ואגן עליו בגופי הוא אפס. אפשר לקרוא לזה צביעות והתחסדות ואפשר גם לקרוא לזה הזדמנות לשתות עוד ויסקי בזמן שכולם זוחלים בג'בלאות עם נשק.
בשר הציד עובר לספקים שונים שגם מיישנים אותו, אחרת הוא קשה מאוד למאכל. אחרי יום העבודה בשוק אריאל משיג לנו בשר ציד מיושן של צבי, תפוחי אדמה טריים, מכוסים עדיין בחול, סלקים גדולים, פטריות שמנמנות, כרשה ויין אדום. אנחנו נפגשים בחצר הטחנה ובתוך רבע שעה אריאל מדליק אש ומעליה מניח רשת צלייה. פרוסה דקה של ראמפ סטייק אורגני נשכבת לשנייה על הרשת הזו, נחרכת, נשטפת בעשן ויוצאת החוצה.
אריאל חותך לרצועות וכולנו אוכלים בידיים כשהבשר עוד רותח והקור הסקוטי טרם קירר אותו. בינתיים אריאל זורק לסיר הפויקה הכבד שסחב איתו כל הדרך את תפוחי האדמה. הם מתכסים בשלפוחיות פריכות מהמגע עם הברזל הלוהט. בשר הציד נכנס גם הוא לסיר, עם הסלקים והכרשה. כמה טיפות של יין ומלח סקוטי גס כמו גבישי ברד.
מפגש קצר ותכליתי עם הברזל הרותח. האש החשופה והעשן וריח הצלייה מתערבבים ביחד לפורנוגרפיה קולינרית במיטבה. אריאל פותח את הסיר ומגיש לנו חתיכות רכות של בשר. אנחנו טורפים ונאבקים לדחוף פנימה פיסות מהלחם שרמי הציל, כדי שישכשכו בכל הטוב שנקווה בקרקעית. בלי כיריים, בלי אוכל ארוז מהסופר, בלי חומרים משמרים, אנזימים, הורמונים וקו אריזה ובקרת איכות. סתם אוכל מעולה, במצבו הגולמי, הקדמוני ביותר, ואין אושר גדול וצרוף ממנו.
אריאל ורמי הם תאומים לא זהים שגרים במרחק 14 שעות של טיסה זה מזה. ובכל זאת הדמיון המהותי ביניהם רב. שניהם מסתובבים בעולם כהוכחה ניצחת לעוצמה האמיתית של המסורת וכוחו של הידע הקדום. הם לא מתפלספים ולא מבלבלים את המוח-בשביל זה אני כאן - אבל מתייחסים בתשוקה ובכבוד עז לכל ירק שנקטף, כל ראש בקר שהפקיר את ראשו וכל גרגר חיטה שנטחן.
אם אין אצל הקצב שלכם בשר צבי, השתמשו בנתח בקר אדום, לא שמן מדי, שמתאים לצלי. כמו ראמפ סטייק או סינטה.
החומרים:
1 ק"ג בשר אדום חתוך לנתחים בינוניים
6 תפוחי אדמה בינוניים
1 גבעול כרשה חתוך לטבעות
1 בצל גדול קלוף חתוך לרבעים
1 סלק גדול קלוף חתוך לקוביות גדולות
8 פטריות שמפיניון
בקבוק יין אדום
כוס מיץ תפוחים
מלח
פלפל שחור גרוס
2 כפיות סוכר
ההכנה:
1. בפויקה לוהט, עדיף על גחלים אבל אפשר גם על הכיריים, מניחים תפוחי אדמה שלמים בקליפתם (שטופים).
2. צולים את תפוחי האדמה עד שלפחות פאה אחת שלהם שחורה (כמו במדורה).
3. מתבלים את נתחי הבשר במעט מלח ופלפל ומכניסים גם אותם לסיר הלוהט לצלייה הגונה.
4. מוסיפים את הבצל, הכרשה והפטריות וצולים הכל יחד עוד 7 דקות.
5. מוסיפים את שאר הירקות, היין והסוכר ומבשלים על אש נמוכה כשעתיים, עד שהבשר מתרכך. מדי פעם בודקים, ואם חסרים נוזלים מוסיפים קצת מים. לפני ההגשה מוסיפים את מיץ התפוחים.
6. חשוב: לא מערבבים את החומרים שבפויקה כדי שהם לא יימעכו. מקסימום הופכים בעדינות או מחזיקים את הסיר בידית וקצת מנערים אותו.
מתכון מבריק ומדויק של רמי כהן. מחלקים את המסה לשלושה חלקים שווים וכל אחד מקבל טעם אחר: נקי, עם צימוקים ועם גבינת צ'דר.
החומרים:
3 ביצים שלמות
1 חלמון
2 כפיות סוכר
1 כפית מלח
250 גרם חמאה רכה מאוד אבל לא מומסת
כוס חלב
200 גרם קמח מלא
350 גרם קמח תופח
2 כפיות אבקת אפייה
תוספות: חופן גדול של צימוקים שהושרו מעט במים פושרים כדי לספוג קצת לחות. חופן גדול של גבינת צד'ר מגוררת (אפשר גם קשקבל
ההכנה:
1. מחממים מראש תנור לחום גבוה מאוד (220-250 מעלות - הכי גבוה שיש בתנור).
2. שמים בקערה 3 ביצים, חמאה רכה, מלח, סוכר, שני סוגים של קמח ואבקת אפייה. מערבבים ביד אחת ובשנייה מוזגים חלב בהדרגה, עד שמתקבל בצק אחיד ולא דביק. בוזקים הרבה קמח על השולחן ומניחים את הבצק על השולחן. בוזקים קצת קמח מלמעלה ומכסים במגבת לחה. מניחים לבצק להירגע כמה דקות.
3. מחלקים את הבצק לשלושה חלקים.
4. משטחים את החלק הראשון בעדינות, הכי טוב בידיים אבל אפשר גם במערוך, לגובה של 1.5 ס"מ בערך. קורצים עיגולים בעזרת חותכן עוגיות או כוס שקימחתם מעט.
5. מערבבים את החלק השני עם הצימוקים וחוזרים על הפעולה (שיטוח וקריצת עיגולים).
6. מערבבים את החלק השלישי עם הגבינה המגוררת ומשטחים את הבצק למלבן צר וארוך. חותכים ממנו מלבנים (ככה קל לזהות את הסקונס המלוחים כשהם מוכנים). מסדרים את הסקונס בתבניות מרופדות בנייר אפייה כך שהצד התחתון שלהם פונה מעלה (לתפיחה טובה יותר).
7. טורפים את החלמון עם קצת חלב (כדי לקבל צבע פחות מלאכותי) ומברישים את הסקונס מלמעלה. אופים את הסקונס בחום גבוה בין שמונה לעשר דקות, עד שהם משחימים מלמעלה ומלמטה. מניחים על רשת ומכסים במגבת נקייה. אוכלים באותו היום או מקפיאים.
ללחמניות הבריאות האלו מוסיפים קצת לתת שנותנת גם טעם וגם מרקם רך ואוורירי שלרוב קשה למצוא במוצרים מקמח מלא. קמח לתת ולתת נוזלית אפשר להשיג בחלק מחנויות הטבע וחנויות המוכרות מוצרים למבשלות בירה. אם לא השגתם, אפשר גם בלי לתת.
החומרים:
600 גרם קמח מלא
300 גרם קמח לחם
200 גרם קמח לתת או 50 מ"ג נוזל לתת ו-150 גרם קמח לחם
15 גרם מלח
15 גרם סוכר
30 גרם שמרים טריים או 14 גרם יבשים
50 גרם חמאה רכה
2 ביצים
2 כפות מולסה או סוכר חום לח
700-800 מ"ל מים, תלוי בקמח
ההכנה:
1. מערבבים את כל החומרים למעט המים ביחד בקערה. לשים ביד אחת ובעזרת השנייה זולפים את המים בהדרגה. כשהחומרים מתחברים לכדי עיסה מאוחדת, שופכים את התערובת על משטח העבודה ומתחילים ללוש. לשים כעשר דקות ביד או שש עד עשר דקות במיקסר עם וו לישה במהירות איטית. הבצק צריך להיות אחיד, רך וחלק וקצת דביק. יהיה לו צבע כהה בגלל המולסה והלתת.
2. שמים את הבצק בקערה גדולה. מכסים במגבת לחה ומתפיחים במקום חמים עד שהבצק מכפיל את נפחו.
3. מחלקים את הבצק ל-12 חלקים שווים ומגלגלים כל חלק לכדור. טובלים כל כדור בצק במעט מים ואז בגרעיני חיטה, שומשום, פרג או סתם בתלולית של קמח מלא. המים ידביקו את התוספות ללחמנייה גם לאחר האפייה.
4. מתפיחים את הלחמניות בחוץ כשהן מכוסות במגבת או בשקית ניילון גדולה במשך 45-30 דקות. הן צריכות לגדול ב-70 אחוז בערך ולא ממש להכפיל את עצמן.
5. אופים את הלחמניות בתנור שחומם מראש לחום גבוה מאוד (250-220 מעלות) בין 10 ל-14 דקות עד שהן שחומות מכל הצדדים.
6. אם רוצים להכין את הבצק בערב ולאפות בבוקר, שמים שליש מכמות השמרים ואת התפיחה הראשונה עושים במקרר במשך שמונה עד עשר שעות. בבוקר אפשר להכין מיד את הכדורים, להתפיח שוב התפחה קצרה ואז לאפות.
אחת העוגות המסורתיות של אנגליה: שתי שכבות של עוגה בחושה ואוורירית וביניהן ריבת פטל. האנגלים שמים באמצע גם קצפת, הסקוטים מעדיפים את הקצפת ליד. היום אנחנו סקוטים.
החומרים:
4 ביצים
250 גרם חמאה או מרגרינה. עם חמאה העוגה תהיה דחוסה וטעימה יותר. עם מרגרינה - אוורירית יותר. שתיהן צריכות להיות רכות אך לא נמסות
250 גרם סוכר לבן
220 גרם קמח תופח
125 גרם קמח מלא
1.5 כפיות אבקת אפייה
40 מיליליטר מים רותחים
ריבת פטל
קצפת
ההכנה:
1. מחממים את התנור לחום בינוני (180 מעלות).
2. שמים את כל המצרכים חוץ מהמים, הריבה והקצפת בקערה. מערבבים במהירות איטית. מוסיפים את המים ומערבבים עוד כשתי דקות. יוצקים את הבלילה לשתי תבניות עגולות בקוטר 20-18 ס"מ משומנות. אופים 30 עד 40 דקות. אם אין שתי תבניות, אופים את כל הבלילה בתבנית אחת, קצת יותר זמן, ופורסים את העוגה אחר כך באמצע.
3. איך יודעים שהעוגה מוכנה? נוגעים במרכז העוגה בעדינות. העוגה צריכה להיות ספוגית ולקפוץ בחזרה למעלה. בכל מקרה, לא פותחים את התנור במהלך 30 הדקות הראשונות של האפייה.
4. מוציאים את העוגה מהתנור ומקררים בתבנית כשהיא מכוסה במגבת נקייה. מורחים על שכבה אחת ריבת פטל ומכסים בשכבה השנייה של עוגה. מגישים עם קצפת ליד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם