מן הקל אל הכבד: ארוחה סקוטית
ערן לב פנטז על חתיכת ארוחה סקוטית. אם רק היו לו ריאה ספייר, שלוש ידיים ועוד מקום לוויסקי
נושא הכלים פורק את הציוד מהעגלה שהביאה אותנו לכאן (למכירה, 99', יד ראשונה מפולני) ואנחנו מרחפים בין הגינות המוריקות למסדרונות האבן העתיקים של האחוזה. בצעדים קלילים אך נחושים אנחנו מגיעים אל החדר המיועד. דלת העץ הכבדה נסגרת מאחורינו. הגיע הזמן להתכונן.
יש אנשים שהיו מהססים בשלב הזה, חושבים אם המהלך הזה כדאי ומה הוא יעשה להם, האם הוא ישנה את חייהם לחלוטין. לא אני. גרביים צמריריים לבנים נמתחים עד מעל הברכיים, הבד המשובץ ירוק-אדום נכרך סביב מותניים עבים בתנועה חדה, האבזם הכסוף נסגר בקליק מתכתי עמום. אני מחליק בידיי על החולצה הלבנה המכופתרת, מסדר את העניבה, מהדק אותה קצת וזורק מבט אחרון אל המראה.
אנחנו יוצאים את החדר כלעומת שבאנו, צועדים בקור רוח אל נקודת המפגש. הידיים מונחות על האבזם בתנוחה פיקודית מתבקשת. עיניים מלאות הערצה מציצות בנו מבין הקשתות המפארות את האחוזה. אני מנופף בידי לקהל המתקבץ בסגנון מלכת אנגליה. בריזה קלה עולה ממזרח, זורמת מעל הגרביים המתוחים ומצננת את חלציי. גאוני. לו היה לי מושג שזו התחושה לא הייתי לובש שום דבר אחר בחיי. מזמן לא הרגשתי כל כך אלגנטי וגס באותו רגע. בחיים לא חשבתי שבגד יגרום לי להרגיש יותר גבר. וזו חצאית, כן?
על מדרגות האבן האיתנות בחצי הדרך אל הבר אני פוגש את אילן אביצור מחברת הכרם. גם הוא בחצאית, אבל של מקצוענים. יש לו כיס לסלולרי או לפלאסק, תלוי מתי הוא לובש את החצאית, וגרביים עם שוונץ סקוטי אורגינלי מאחורה. אילן הוא איש יקר. יקר, כי בכל זמן נתון הוא מסתובב עם ארגז וויסקי שעולה כמו המכונית שלכם, וגם משום שאם אתם מכירים אותו ממש טוב, הוא נותן לכם שלוקים נדיבים מהבקבוקים הכי זקנים שיש לו שם.
14 שנה אנחנו מכירים וזה אף פעם לא נמאס, אולי כי אחרי הסמול טוק אנחנו עוברים ישר לסמול דרינק, והוא הופך בדרך כלל לביג דרינק ויוצר חוויות בלתי נשכחות כמו זאת שאנחנו הולכים לעבור כאן הערב. 14 שנה, ואף פעם לא ראיתי אותו שותה משהו אחר חוץ מוויסקי. ערכתי מחקר כמותי בנושא, וגיליתי שכל הזמן הזה הוא לא השמין, לא הקריח ועדיין חוגג על דרינקים בקצב של ילד בן 20, כשכל חבריו נרדמים ב-21:00 מול הטלוויזיה. אתם מבינים לאן אני חותר כאן: המחקרים שלי מראים שוויסקי זה בריא.
מעולם לא הייתי בסקוטלנד, ובכל זאת אני מרגיש קרוב אליה. את השעורה הגדלה בה טעמתי פעמים רבות. גם ממימי הנהרות והמעיינות של ההיי לנד והספיי סייד שתיתי, ואת הכבול ומי הים של האיסלה לגמתי בשקיקה.
בתעשיית האלכוהול אומרים לפעמים על משקה משובח, כמו יין גדול או וויסקי מובחר, שהוא משקה של סכין ומזלג. בכך מתכוונים שמוצר שכל כך הרבה כישרון, ידע וסבלנות הושקעו בהכנתו, ראוי ליחס של מנת גורמה שזה עתה יצאה ממטבח רוחש שפים כוכבים. יש לטעום את המנה ביראת כבוד ובתשומת לב, וחס וחלילה לא להרביץ אותה בשוט, שלא משאיר זמן חך להתענג על טעמיה, ניחוחותיה ומרקמה. הניסיון שלי עם סקוטלנד מלא ב"סכין ומזלג" מהסוג הנוזל. והנה, הפעם באתי לאכול.
את הארוחה הסקוטית שלי, פנטזיה גברית שכזו, אנחנו מתחילים בבר של המלון הסקוטי בטבריה. אילן שולף 14 שנה מתוך בקבוק גלנפידיך כתמתם, והעסק מתחיל. שתי כוסות וכמה נשנושים אחר כך ניתן האות. כשאני אומר "ניתן האות" אני לא מתכוון שאיזו מלצרית שואלת בנימוס אם נרצה לגשת לשולחן; במקום זאת נשמע שאון בס עמוק וקבוע ועליו אלתור של חלילים צורמניים. בהמשך לשאון מופיע כפיר, בחור צעיר עם חמת חלילים שנראית כמו כלוב נחשים שיצא משליטה, ומנגן מוזיקה סקוטית קלאסית בווליום של בר ביד חרוצים.
לא יכולתי לדמיין אפריטיף טוב יותר לארוחה הסקוטית האישית שלי. שתי כוסות גלנפידיך מחממות את הקיבה שלי (וגם של איזה טלה - נגיע לזה אחר כך), וכפיר נותן את Brave Scotland ומוביל את הטור. אחריו מתנודד מצעד שתוי קלות, הכולל שני גברים בחצאית ואישה בשמלה, אל השולחן שהוצב בגזיבו יפהפה מול הכינרת.
רגע לפני שהחצאית שלי פוגשת את הכיסא, אני מנסה לתת בראש בחמת החלילים הסקוטית. אין ספק שמי שהמציא את הכלי הזה היה משועמם או שתוי או שניהם. צריך שלוש ידיים בשביל להחזיק את זה, וריאה ספייר כדי להמשיך לנשום אחרי ששתי הריאות האחרות שלך קרסו. אם הצלחת להחזיק ולנשוף נשאר רק לנגן, שזה קל כמו לעשות מרתון תוך כדי הנגאובר. אלה שבאמת מנגנים בזה הם גאונים בודדים, בעיקר משום שעוד לא נולדו ההורים שיחזיקו אותך בבית אם אתה מתכוון לייצר כל היום את הרעש הזה, ועוד לבוש בחצאית.
אנחנו מתיישבים. התפריט הסקוטי המסורתי הוא תפריט של איכרים קשי יום שקר להם רצח. זה אוכל פשוט, עז ולא תמיד טעים העשוי ברובו מדגים, קצת פירות ים, חלקים של חיות שעמים אחרים מעדיפים לוותר עליהם, הרבה תפוחי אדמה ושאר שורשים שמצליחים לגדול בקור, "וגם כל מה שנשאר במקרר", אומר עודד שורצברד-וינר, השף המוכשר של המלון הסקוטי. האמת שבאתי מוכן לאכול מנות כמו פרפה דם (אמיתי לגמרי), אבל שורצברד לא מוכן להכין אוכל לא אכיל והוא מעדן עבורנו את הטעמים.
הארוחה היא ארוחה על רטוב - כולם יושבים לשולחן בחצאיות ושותים לפני, תוך כדי ואחרי שמגישים את המנות. כל כמה דקות אילן קם והולך להביא עוד בקבוק מהסליק. ראשונה מגיעה אל השולחן מנת פתיחה של קוקי סן ז'אק ברוטב מיוחד שאין לי מושג מה יש בו. מה שבטוח זה שהיא תובלה במעט וויסקי בן 15 כבוד.
אילן מוזג את הפידיך הקלאסי, 12 שנה, שכרגיל יש לי חיבה נוסטלגית אליו. אבל איך לומר, הוא לא קורץ מחומר של פנטזיה. אני מרגיש שאילן חוסך עליי. ארוחה סקוטית או מה? אחרי המנה הראשונה מגיע הפידיך שאני הכי אוהב, ההוא מהרוטב. הוא בן 15 שנה, מיושן בחביות שלפני כן נח בהן שרי ולוקח בהליכה את אחיו הבכור בן ה-18 איתו מופיעה הוורסיה של שורצברד לגרבדלקס.
הסלמון הטרי, שמאפיין גם הוא את התפריט הסקוטי הבסיסי, מוותר על המרקם החצצי הנהוג בחתונות ארצנו, וחובר לאספרגוס ועוד ירוקים ואדומים כדי לתת איזה ברייק מרענן בפה לפני הדבר האמיתי. או אז נוחתת על השולחן מנת הדגל הסקוטית, ושמה כשם טיטולי יוקרה שמחירם צנח לאחרונה - האגיס. היא הוגשה במתכונתה הגאלית ללא רחמים וללא עידונים, חוץ מרוטב פטריות פורצ'יני מצוין.
מנת ההאגיס היא במקור אוכל של עניים. זו מנת שאריות קלאסית שהפכה בהמשך לסמל של מדינה שלמה, שלא ידועה בפזרנותה. ההאגיס מורכבת מקיבה של טלה ממולאת בכבד של טלה לב של טלה וריאותיו, ועוד חלקי עוף, אווז וכל מה שנשאר במקרר. הסקוטים שרים לה שירים שכתב אחד, רוברט ברנס (זה כבר היה אחרי הרבה וויסקי, אבל אני זוכר בבירור משהו על "אם הפשטידות").
כשגומרים לשיר קם האיש הכי סקוטי בחדר וקורע את הצורה לנקניקייה הענקית הזאת, שמגיעה לעיתים למשקל דו-ספרתי, בסכין קצבים, ואז שופך לתוכה חצי בקבוק וויסקי משובח. כשכולם נרגעים מהתקיפה הברוטלית של משהו שתכלס כבר נטבח כדי להגיע לכאן בכלל, סקוטי אחר חותך את נקניקיית הענק לעיגולים סטייל פטה וכולם אוכלים את זה כאילו זה טעים. האמת, היה טעים. בשר בוויסקי אני מוכן לאכול כל יום.
אפרופו ברנס, הסקוטים הם אולי איכרים משועממים יוצרי וויסקי נפלא, אבל הם גם גאונים. את ליל הסדר שלהם, שנערך ב-25 בינואר, הם חוגגים לכבוד המשורר הלאומי ולא בגלל מלחמות, כיבושים, קריעות ים והכרזות. המוטו פשוט: רובי ברנס כתב שירים יפים לאללה, ובדיוק בגלל זה מגיע לו שכולם ישתו כמו חזירים ויאכלו כמה טלאים לכבודו. לא יודע מה אתכם, אבל לי נראה שביאליק היה חותם על זה.
בשלב הזה של האירוע הסקוטי הפרטי שלי מתפשטת לי בכל הגוף הנעימות הזו של פנטזיה שמתגשמת. המקום - סקוטי, הלבוש - סקוטי, האוכל - סקוטי. פשוט תענוג - סקוטי. באופן חשוד התחושה הזו מזכירה בדיוק את ההרגשה הזו אחרי ששותים המון וויסקי. אבל הקרב על הפנטזיה עוד לא תם. שורצברד שולח אל המערכה את אחד האנטרקוטים (או שמא האנטרסקוטים) הטובים ביותר שאכלתי. בקבוק בלוויני peated cask בן 17 שנה מהסליק הסודי של אילן מתעקש לארח לו לחברה. אחר כך מגיע גם זקן השבט, פידיך 21, אבל גם אם הייתם שמים שם חידיך 21 הייתי כנראה שותה ובטוח נהנה.
ערב ירד מזמן על הכינרת ועל הגזיבו הקטן שמולה. הקינוח מגיע (פודינג מטורף א-לה שורצברד, אם אתם מתעקשים), ובשבילו אני כבר צריך את הקיבה של הטלה ההוא מההאגיס. בין אדי הוויסקי המשובח אני חושב על זה שיש רגעים שקשה לקנות בכסף, וזה אחד מהם.
כדי להנציח את הרגע שולף אילן את מסמר הפנטזיות האחרון: בקבוק גלנפידיך 15 סולרה ריזרב, מחמל נפשי (בכל זאת, אנחנו מכירים 14 שנה), ועליו מודפסת הקדשה אישית היישר מהמזקקה לאחד, ערן לב. אולי זה לא אומר לכם כלום, אבל בשביל מישהו שעבודתו היום-יומית סבבה סביב אלכוהול שליש מחייו הבוגרים זה כמו שעון הזהב של הפרישה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם