אני חושבת שההגדרה של 'בולמי זעזועים' היא הסתכלות תיאורטית, של מה היה קורה אם היינו נותנים דרור לכל הפסיכוזות שחולפות בראשנו.

אז זה מה שהיה קורה: הורים היו אולי מתעללים בילדיהם, אנשים היו אוכלים את האוכל של אנשים אחרים מהצלחת, שוכבים עם הנשים שלהם, גונבים אוכל מהסופרמרקט - וזה כי אין להם 'בולמי זעזועים'.

אנחנו לא מתאפקים לא לשכב עם הילדים שלנו. אלא - יש לנו מנגנונים אינטליגנטים רגשיים מפותחים שהמחשבה האבסורדית הזו כמעט לא עולה על דעתנו. רוב האנשים הנורמלים חושבים איך להגן על ילדיהם ולא איך להיכנס איתם למיטה....

אבל, אם המחשבה הזו כן עולה בראשם של אנשים (כי יש לעיתים מחשבות איוולת)- יש 2 סוגי התנהגויות:
1.אדם אומר לעצמו, שזוהי מחשבת סרק ועובר הלאה
2.אדם 'מתחרמן' על הרעיון, נותן לעצמו דרור ומממש את המחשבות שלו לכדי מציאות מזעזעת.

השאלה לאיזה סוג כל בנאדם שייך. אין כאן פסיכולוגיה מסובכת, אלא פשוט מותר האדם מן הבהמה, זה הכל

אני חושבת שההגדרה של 'בולמי זעזועים' היא הסתכלות תיאורטית, של מה היה קורה אם היינו נותנים דרור לכל הפסיכוזות שחולפות בראשנו.
אז זה מה שהיה קורה: הורים היו אולי מתעללים בילדיהם, אנשים היו אוכלים את האוכל של אנשים אחרים מהצלחת, שוכבים עם הנשים שלהם, גונבים אוכל מהסופרמרקט - וזה כי אין להם 'בולמי זעזועים'.
בעיני זהו דיון תאורטי. למרבית בני האדם יש גבולות מול בני המשפחה שלהם, מול רכושם של אחרים, מול נורמות התנהגות חברתיות.
אנחנו לא מתאפקים לא לשכב עם הילדים שלנו. יש לנו מנגנונים אינטליגנטים רגשיים מפותחים שהרעיון האבסורד הזה לא עולה על דעתנו.
ויש מי שמוחו מעוות, והוא נותן דרור לכל איוולת - והוא זה גם המתעלל בילדיו.

יופי של הגיגים... מעורר מחשבה (כבר הושגה המטרה לא?!)
תודה!

אמתי שלום
בהחלט השוואה מקסימה ושילוב מענין בין שני מורים שלכאורה כל כך שונים. אני חייב לומר שפתחתת עיני בנושא על אף שקראתי את שניהם.
התפיסה של גורגיף כל כך קשה לישום ולהבנה , אני חושב שאם אדם מרגיש את כך הרגשות הללו בבת אחת והוא לא מוכן אליהם הוא יכול באמת להשתגע, אך אם הוא מתנסה בהכלת הרגשות לאט לאט יש לו את היכולת להגיע להתעוררות ולהפסיק לישון לשפתו של גוגריף.

סוף סוף כתבה ראויה בתוך מדבר ה"ניו אייג'"

"אנחנו שונאים את כל מה/מי שאנו אוהבים ואנו אוהבים את כל מה/מי שאנו שונאים".

לא, אנחנו לא.

זה שבכל אהבה יש צבעים וגוונים, וכנ"ל בשנאה, זה שניתןלאהוב ולשנוא/לתעב גם יחד לעתים, לא הופך את המשפט חסר הטעם הנ"ל לנכון.