ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

אוויר פסגות: אביגיל גרץ פוגשת את כריסטופר טיטמוס

מאוד קשה להטיל ספק במורה, בוודאי כשמדובר בבודהא שהורה להטיל ספק בכל, אפילו בו. אז עליתי לבמה, עם כל המטר שמונים גובה שלי. חשבתי שיותר ספק מזה אין, אבל שם פגשתי את כריסטופר

תמיד כשאנשים מדברים על גורו אני נרתעת בחוסר הבנה. גדלתי בבית עם אבא חזק וליבראלי, ועל אף היותו אדם דתי ומאמין הוא חינך אותי להטיל ספק בכל. במיוחד באנשים כריזמטיים עם כוח. כמוהו, למשל. יכול להיות שברגעים שלא צייתי לו הוא הצטער על החינוך הזה, אבל עובדה שבגלל זה מעולם לא נהִיתי, ואני מקווה שלעולם לא אנהה, אחרי אדם חזק. בטח שלא אחרי גורו. ובכל זאת, בתחום העולם הבודהיסטי, או יותר נכון הדהרמי, יש אדם שבמהלך שש השנים האחרונות אני חוזרת שוב ושוב לשמוע אותו מלמד. זהו כריסטופר טיטמוס.

ריטריט המדיטציה הראשון שעשיתי היה בסוכות 2004, במסגרת עמותת תובנה, עם מורה שוויצרית קפדנית בשם איבון וויר. כשנגמר השבוע הכי שקט אבל גם הכי רועש בחיי, ואנשים שאני לא זוכרת את שמם הורידו אותי במחלף אלוף שדה כשבארנקי רק כרטיסיית דן עם ניקוב אחד אחרון וחיוך ענק, אבל באמת ענק, שעיטר את פניי, ידעתי שאני עוד אשוב.

נרשמתי לקורס פסח. מכיוון ש"תובנה" זו עמותה שלא מעודדת גורואיזם, הפעם המורה היה כריסטופר - ג'נטלמן בריטי חייכני ורהוט, עם סגנון הוראה שונה לגמרי. גם אחרי שש שנים אני זוכרת את השיחה שלו על "הכוח לומר לא". על הקול הפנימי שלנו, שצריך להקשיב לו, שמשום מה קשה לשמוע אותו. אנחנו צריכים להבין למה זה כל כך קשה, ולחפש אחר הקול הזה מבלי לפחד ממנו. כמו שהוא הדגים על עצמו, כשסיפר על הרגע בו החליט לעזוב את הנזירות, או כדבריו: כשהפרי מוכן הוא צריך לעזוב את העץ.

אז כאמור, מילות הדהרמה היו דומות, אבל ההפתעה הגדולה הגיעה בערב השני או השלישי, עת התוודעתי לטכניקת ה"חקירה" של כריסטופר. בתחילה היא הרתיעה אותי מאוד, והוציאה ממני מחשבות שיפוטיות בקצב שבו יוצאות מטפחות צבעוניות מכובעו של קוסם, למרות שכריסטופר כל הזמן אמר שהידע והמחשבות שלנו הם האויב הכי גדול שלנו.

החקירה היא למעשה שיחה שכריסטופר מנהל עם אחד המשתתפים בריטריט. הוא מזמין אותו/ה לשבת לצדו ולהעלות שאלה. כל שאלה. הדיבור וההקשבה נעשים במסגרת השיח הדהרמי, ויכולים להסתיים כאשר הפונה מבקש או כאשר הנושא מיצה את עצמו. לא כל אחד, ולא כל מורה, יכול לנהל חקירה כזו בדרך שתהיה מעניינת לקהל ולעתים גם מצחיקה, גם מלמדת ומעשירה וגם מעניקה רגעי בהירות יקרים מפז.

וכך, למרות שברגע הראשון אמרתי לעצמי שזה כמו בסדנאות מגוחכות של I AM - בערב האחרון מצאתי את עצמי יושבת על הבמה בתחקיר משל עצמי, במה שהתברר כעבור ימים אחדים כרגע הטרנספורמציה הראשון שחוויתי בחיי בזכות הדהרמה. ותאמינו לי שאם זה לא היה קורה לי, לא הייתי מאמינה שרגע כזה בכלל אפשרי. עליתי לבמה, נחושה להדגים את כישלון הבודהה. נראה שמה ששמעתי בחצי השנה שחלפה היה כל כך רדיקלי, עד שחיפשתי בכל כוחי את הנקודה שבה הדברים סותרים את עצמם.

מאוד קשה להטיל ספק במורה (הבודהה) שאמר להטיל ספק בכל, אפילו בו. העוגן לטיעונים שלי היה הגוף שלי. חשבתי שנכון שהכול משתנה והכול יחסי והכול לא ממש קיים, ושעם אהבה אפשר לגבור על הפחד, ועוד ועוד. אבל זה לא תקף לי, בנאדם שאי אפשר לערער על כך שהוא גבוה מדי. הגובה שלי הוא קונקרטי ואי אפשר להסתכל עליו בחמלה או בקבלה, כי

אני, ולא יעזור בית דין, אני גבוהה מדי. נקודה.

תכננתי את מילותיי וידעתי שלא יהיה לו מה לומר כשיראה לפני בחורה שמתנוססת לגובה מטר ושמונים. בישראל. מה יאמר על העלבונות מההערות האינסופיות בדבר הגובה שלי, על זה שמוצאים אותי ומזהים בכל מקום, ועל כך שעוד מימי הגן מקמו אותי אחרונה בתמונות ובתורים, שלא לדבר על הסיכויים הקלושים שלי למצוא חבר. (את זה לא אמרתי). כריסטופר התעניין בטיעוניי וירד לעומקן של הדוגמאות שלי. הוא איתר, תוך חמש דקות, את ההתנדנדות שלי בין חולשה לחוסן פנימיים, ולא אמר ולו ברמז ש"גבוה זה יפה" וש"אם הייתי גם רזה וגם יפה יותר הייתי יכולה להיות דוגמנית". וגם לא שאם הייתי גרה בדנמרק חיי היו נראים אחרת.

בחוכמה ובהומור הוא עזר לי להבין ולהרגיש את האמת. אין דבר כזה, להיות גבוה מדי. אני בגובה שלי, וזהו. נקודה. כריסטופר, שבשיחה הקצרה הזו כנראה קרא את נשמתי, אילץ אותי בסופה (דבר שהוא בדרך כלל לא נוהג לעשות) לומר בקול רם, בדיוק כמו בסדנאות I AM המשוקצות, לומר (ואני מתרגמת לעברית) שאין שום דבר רע בכך שאני גבוהה. וכך, מופתעת מהשיחה שהייתה ומהמשימה המשונה, נשמתי עמוק ואמרתי: "אין שום דבר רע בכך שאני גבוהה מדי".

וכולם צחקו איך בלי כוונה שיבשתי את המשפט כששרבבתי לתוכו את המילה השיפוטית "מדי". כריסטופר הצביע על השיבוש וביקש ממני לנשום שוב ולומר שוב את המשפט, וכך עשיתי. אני לא יודעת אם זה היה ברגע שירדתי מהבמה או כמה ימים אחר כך, כשמישהו שוב ציין באוזניי: "איזו גבוהה את", ואז פתאום הרגשתי את ההבדל. אני בגובה שלי וזהו. וזה כל כך, אבל כל כך בסדר, שזה אפילו לא שווה דקת התייחסות.

 
אולי עכשיו זה לא נשמע כל כך דרמטי, אבל זה היה אחד מרגעי החסד שהיו לי בחיים האלו. מהפך במלוא מובן המילה. מבלי שאזדקק לשמלה מחמיאה או לכפכף שטוח. הדבר המדהים הוא ששיחות ה-Inquiry  של כריסטופר משפיעות גם על המאזינים. כנראה הודות לאיכות הריכוז וההקשבה שנרקמת במהלך ריטריט, לשיחות יש כוח שמעניק תובנות. אחרי הערב הראשון, בו רק האזנתי, כתבתי ביומן (למרות שאסור לכתוב בריטריט) כך: "והשאלות שצצו גם אצלי על הרצון שלי לאהוב את עצמי שכמובן רק אני מונעת אותו ממני, אבל איך?"

ואם כבר אני נסחפתי ליומן, אז כדי לחדד את המהפך אני אחשוף מה כתבתי לפני השיחה שלי. כתבתי: "במדיטציה עלו לי כל כך הרבה כאב ובכי על הגוף שלי, ועל הבעייתיות שיש לי איתו. לא שלא ידעתי את זה תמיד, אבל העוצמה והרצון או חוסר היכולת להשתחרר מהסיפור הזה בדבר כיעורי, גובהי המוגזם ושומני הפוטנציאלי ממש הורגשו. ואין ממש מילים לתיאור התחושה. הייתי מאוד, אבל מאוד, מרוכזת. גם בבכי, גם בישיבה, גם בנשימה. וזאת הייתה אבן הכרחית בדרך לאנשהו, אולי".

מאז היו לי עוד הרבה מפגשים מועילים לנפש עם כריסטופר. כשהתחלתי להיות קצת פעילה בעמותת "תובנה" אפילו התנדבתי להביא אותו משדה התעופה. חשבתי שלשהות במחיצת האיש שאומרים עליו שהוא"מאושר באופן פתולוגי", איש ששיפר את חיי - וגם אם זה בארבע לפנות בוקר - בוודאי יביא לי תועלת רבה.

וזה אכן הביא. לראות שגם מורה דהרמה מוערך הוא אדם עייף בארבע בבוקר הזכיר לי את האמירה של אבא שלי. ובפסח של לפני שלוש שנים, כשכבר הייתה לי אהבה (גבוהה כמובן), התודעה הייתה פנויה לשלב הבא של שאלת "מי אני". ולאחר ריטריט מלא בשאלה המפחידה אבל גם המשחררת הזו, זכיתי להצטרף לתוכנית שכריסטופר יזם ומנהל בשלוש ארצות. תוכנית לאנשים שרוצים לאפשר דהרמה לאחרים. בסופם של הימים האלו כריסטופר הציע למי שרוצה לקחת איזו התחייבות ולהצהיר עליה בפני מעגל השיתוף.

בצעד אמיץ, ששוב גבה ממני דמעות, התחייבתי באמת ובתמים לכתיבה שלי. כמה חודשים לאחר מכן, כשהאהבה שלי לא הצליחה להתקיים יותר והלב היה שבור כפי שמעולם לא הכרתי אותו, ידעתי שאני לא לבדי כי ההתחייבות שלי הייתה איתי. ודווקא בגלל האהבה הגדולה ושברון הלב העצום, העזתי לשמוע מי אני רוצה להיות, והחלטתי לצאת מהחיים שהתוויתי לעצמי עד אז ולנסוע למכסיקו להגשים את חלומי משכבר הימים, ולכתוב רומן. ייקח עוד זמן עד שהספר ייצא רשמית, אבל על המדף שלי הוא כבר יושב באור.

ריטריט עם כריסטופר טיטמוס יתקיים מייד בתום חוה"מ פסח. מפגש דהרמה פתוח עם טיטמוס יתקיים בתל-אביב ב-18-19 לאפריל ויעסוק בתכנים של דהרמה, לאומיות ושכול.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...