הנשיכה והצפרדע: איך הפכתי לנסיכה בקורס מדיטציה
אני רוצה לומר שגם אני התעוררתי באיזושהי צורה, וכן, גם אצלי היו מעורבים נשיקה גברית ומוות. אביגיל גרץ מעלה מהאוב רוחות שאכלסו את תודעתה בקורס הוויפסאנה האחרון
אני מעזה לומר שהתעוררתי. לא רוצה לחכות שיקליטו את קולי ויחכו למותי, כמו במקרה הידוע של ענבל פרלמוטר שהעידה שהתעוררה באיזשהו אופן. אני רוצה עכשיו לומר שאני התעוררתי באיזושהי צורה וכן, גם אצלי הייתה מעורבת נשיקה גברית ומוות. ההתעוררות הנצה בפסח האחרון, בו זכיתי להיות בשני קורסים עם מורה הדהרמה כריסטופר טיטמוס. את הראשון התאפשר לי לנהל ובשני ישבתי (דהיינו, תרגלתי).
בקורס הראשון זכיתי לביקור של אחד האורחים החשובים שלי, אורח הספק בתחום הרומנטי. ביקור שכזה בזמן של ריטריט, כאשר את מנהלת את הקורס עם צוות קסום וגברי במיוחד, בזמן שהמורים המוערכים עלייך לידך כדי להעניק לך הכוונה, הוא מתנה ענקית. לא שהבנתי את זה מיד. האמת היא שהתנגדתי בכל כוחי למתנה הזו, אבל בסופו של דבר, בזכות כל התנאים שציינתי לעיל, הצלחתי לזהות שזו מתנה ולתת לספק לעבור דרכי.
להכיר אותו באינטימיות, לבכות בגללו, להתייאש ולבסוף, בזכות הנחיה של סנדיה-רקפת לִבְחוֹר לומר לו לא! ממש להגיע למצב בו אני אומרת לספק שהוא כבר לא אורח רצוי, שאני לא מאמינה לו יותר. שלא משנה מה הוא יעולל, אני לא נותנת לו להיות אורח הכבוד בתודעתי. זה שהוא מגייס לטובתו צמרמורות, זיעה קרה וכאב בטן ענק בזמן שאני מדברת עם בחור שמוצא חן בעיניי לא יעזור לו יותר. הצלחתי לעמוד כמו סמוראית עם חרב בשער תודעתי, ולומר לו שמערכת היחסים שלנו, שנמשכת לפחות עשרים שנה, מסתיימת לאלתר.
אמרתי לו שאני אהובה על ידי ושאני לא צריכה אותו כדי להגן עליי או לגרום לי לשכב עם מישהו כדי להרגיש יותר גרוע ושוב נזנחת. אני אהובה על ידי, על ידי כל אנזים וכל תא שמרכיב אותי, ולכן לו, לספק הרומנטי, כבר אין אצל מי לשכון בגופי, אפילו לא להתארח לרגע.
כן, הייתה שם נשיקה גברית ברקע, אבל את היותי נאהבת באופן טוטאלי סיפקתי בעצמי. התהלכתי חופשייה כמו תינוקת שזה עתה לומדת ללכת, והיא מלאה בחדווה האוהבת של הוריה הגאים. הלכתי כמודדת את עורי החדש, הפנוי מהספק. מודדת את החופש התפור, הפלא ופלא, בדיוק למידותיי.
בוקר אחד, בקורס השני, ביציאה מבניין המגורים, הבחנתי בחתול ג'ינג'י ובנחמדות הרמתי אותו, הנחתי אותו בחוץ והמשכתי אל עבר חדר אחר תוך שאני מתבוננת בנמרצות שלו, חושבת כמה טוב שהוא לא נעלב ממני ושאולי הוא מבין שהוצאתי אותו כי אחת היוגיות אלרגית אליו. בחדר שאליו נכנסתי הופתעתי לגלות ציפור מתרוצצת בחוסר נוחות. ציפור דרור בחדר גדול, נחבטת אל החלונות האטומים. מיהרתי לפתוח את התריסים דרכם היא נכנסה, אבל היא לא הבחינה במעשיי והמשיכה לרחף מעל. פניתי לפתוח לה את דלת החדר, ובאותה שנייה ממש, וממש משום מקום, הגיח החתול
החתול זינק לעבר הציפור המופתעת, תפס אותה בפיו תוך ששניהם מתנפצים אל הקיר, תוך שהיא כנראה שוברת את מפרקתה ומאבדת את חייה. ואז הוא ברח משם, הג'ינג'י, עם השלל בפיו, מהיר כמו הרוח. נרעשת מהמוות שזה עתה הייתי עדה לו יצאתי החוצה ונעצרתי מיד. יצאתי אל עולם שהמשיך להתנהל כאילו כלום לא קרה, כאילו חיים לא נלקחו עכשיו, כאילו לא חסרה ציפור במניין הציפורים בשמיים.
עמדתי המומה על המדרגות, מחזיקה את כפות ידיי צמודות זו לזו ולמרכז החזה, והמתנתי. לא יודעת למה. אולי לגלגל ההסרטה שיחזיר את המציאות לאחור, אולי לנשימה שלי, אולי למישהו שיעבור ויפרש לי מה זה היה. עמדתי עד שהנשימה שלי חזרה לעצמה, וידעתי שאני לא יכולה לשתוק את הסיפור הזה בפנים. שזה היה מחזה גדול מדי בשביל לצפות בו לבדי. שסימני השאלה רועמים בי בצורה שלא נותנת מנוח. חיפשתי מורה ומצאתי את לִילָה.
לא תכננתי שכבר בהתיישבות הבכי יתפרץ ויבקע, יאותת עד כמה עצומה וקשה הייתה החוויה. יצא לי בכי קשה ומפתיע, שהתקשה להכיל את עצמו, התקשה לתת למילים לצאת, למרות שהיה לי ברור בין-רגע כמה החיים הם באמת טבע והמחשבה שלנו היא זו שמייצרת את הסיפור ואת הסבל. הבכי היה כמו איש פנימי שהיה עֵד לרצח והוא נמנע מלדווח מה קרה. ולִילָה נתנה לי לבכות, אפילו שזה היה מבהיל.
"קיבלת מתנה", היא אמרה כשהצלחתי למסור את עדותי. תני למתנה הזו למלא אותך, להכאיב לך, לרגש ולהתרגש בתוכך. תני לחוויות החיים והמוות שזכית לראות להיות כפי שהם. תני לחתול להיות במלוא חתוליותו, ולציפור להיות ציפור שטעתה בדרכה ולך להיות העדה. עדה בלבד. סוכנת שפתחה וסגרה דלתות מבלי רצון להרע. את היית אביגיל, מלאה כוונות טובות ואוהבות והחיים שיחקו את משחקם, עברו בך. וכך היה.
באותו יום בכיתי הרבה. ראיתי שאני כועסת על החתול וכמה שזה מטופש כי הוא עשה את המוטל עליו - להיות חתול. ובמדיטציות בהליכה התאבלתי על הציפור ובכיתי על חסרונה בין חוטי החשמל וגם בזה לא היה טעם, כי רק בני-אדם מנהלים דיאלוג עם המוות ואילו הציפור חיה את חייה וסיימה אותם כשעפה בציפוריותה לטריטוריה אחרת.
שלושה ימים אחרי שחזרתי, אחרי שהבנתי ממושא ההתאהבות שלי בריטריט הראשון שהיחסים שהיו לנו לא יימשכו, ישבתי במדיטציית הבוקר ועלה בי כאב עצום. נתתי לו למלא אותי תוך שאני מופתעת עד כמה, למרות הדחייה המאכזבת, אני עדיין אהובה על-ידִי. ואז, משום מקום, עִם העצבות הרומנטית, עלה במלוא בהירותו הסיפור של החתול והציפור. שוב בכיתי על מותה של הציפור ועל אוזלת היד שהייתה לי, על החיים שנגמרו מול עיניי ועליי, שעם כל הכוונה הטובה שימשתי כסוכנת שפתחה דלתות שהובילו למוות.
ואז הבנתי בדיוק את זה. אלו החיים. אי אפשר לקחת אותם באופן אישי. כל הזמן נפתחות דלתות, כל הזמן אנחנו חולפים במעברים ומשמשים בתפקידים שונים. אפילו בסיפור ההתאהבות הייתי רק סוכנת. הייתי אישה שפגשה גבר בנסיבות שנראו הכי מבטיחות, אבל העולם הוא הרבה יותר דינאמי והרבה פחות נאחז, ובעיקר מתרחש בקצב משלו. התאהבתי כי התאים לי להתאהב והמושא היה כמו הציפור, פשוט נקלע לדרכי.
וגם ההיפך הוא הנכון. המושא היה החתול שהנסיבות הפנו אותו אל הדלת הפתוחה, והוא לקח מה שהזדמן לו מבלי לחשוב על איכות חייה של הציפור שנזדמנה לחדר. כל אחד שיחק בתפקיד עצמו; כל אחד יכול לקחת אחריות רק על עצמו, לנסות לכוון את עצמו לפתוח את הדלתות הנכונות, אבל להבין שהחיים גדולים מאיתנו - וכמה טוב שכך. וכל יום מאז, ויש לי אמון שגם ברגע הזה שאתם קוראים את המילים הללו, אני אהובה. ושוב אני אהובה. ואם זו ההתעוררות שאזכה לה בחיים האלו, דייני.
לאתר הבית של עמותת תובנה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם