מעבר לזמן: קוקוס מהרג', פרק 13

השבוע בקוקוס מהרג': המשך סיפור הירושה שהותיר איל המסעדנות, רבעמ נמזל, לשישים וארבעה צאצאיו. בכיכובם של: יותם, פרבהו, אליוא ומהרג'

שנטם זוהר | 19/11/2010 8:20

מהרג' הביט באליוא, צאצאו הנואש של איל המסעדנות רבעמ נמזל. "האם לא קיווית אתה לרשת את המסעדה?", שאל.
"כן," ענה אליוא, "את המסעדה, מסעדה עם סיכוי, עם פוטנציאל כלשהו. לא את הדבר העלוב הזה." הוא הביט במהרג'. "סליחה. זה פשוט לא יעזור לי בשום צורה או אופן. איך שאני חי, הדבר הזה לא ישלם אפילו עבור ארבע הדקות הראשונות של היום שלי. זה חסר תועלת לחלוטין. אצטרך לחפש עבודה. לא יאומן," רטן, "עבודה!".

שנטם זוהר. האיש שכותב את קוקוס מהרג' צילום: רחל יחיאלי

קוקוס סרק את זכרונו, תר אחר תקדים של בעלי עסקים או רכוש רב שהיו מוארים. הוא פנה לתלמידיו, שהביטו במתרחש בשתיקה. "יותם, פרבהו, מה דעתכם?"
יותם משך בכתפיו. "לי זה לא משנה. אבל אם לא ניקח את המסעדה, הוא ייתן אותה למישהו אחר. ואז, מה נאכל?"
מהרג' הניד בראשו. "ואתה, פרבהו?"
"גורוג'י, אחת ממתנות החתונה שקיבלו הוריי הייתה ספר."
"כן..."
"והיו בספר צילומים, גורוג'י, של אתרים קדושים מכל העולם."
"אהא?"
"כן, גורוג'י, ובתצלום אחד היה קיר קדוש, עם חתיכות נייר מקופלות בתוכו."
"חתיכות נייר?"
"כן, מהרג', וליד הקיר עמדו אנשים ובכו אל אלוהיהם."
"אנשים בוכים?"
"כן, בוכים ומתייפחים."
"היי," אמר יותם, "אני מכיר את הקיר הזה. הוא בירושלים. סבא שלי נהג לקחת אותי לשם לומר קדיש על נשמות של ירקות מתות."
"אוקיי," אמר קוקוס. "אבל מה הקשר בין הקיר הזה אלינו?"
"ובכן," המשיך פרבהו, "בעוד שכמחפשים רוחניים אולי אין זה מתאים שנירש מבנה שלם, אולי כל אחד מאיתנו יכול לקבל קיר אחד ולהשתמש בקיר למטרות אימון, כפי שעושים בני עמו של יותם. נשים בקיר מפיות מקופלות, ובסוף כל יום יוכל כל אחד מאיתנו לבכות לאלוהיו על יד הקיר שלו."

איש וקיר

"לבכות על מה?" שאל יותם.
"לא יודע," אמר פרבהו. "אולי על העבר או על העתיד."
"רעיון מצוין," אמר אליוא. "ידעתי שתמצאו את השימוש המושלם למקום הזה. הנה," הושיט את העט לעבר פרבהו, "חתום כאן שאתה מקבל את המקום לידיך, ומייד אחרי שאני אעלם תסדרו ביניכם את כל הפרטים שהזכרת."
"זה לא יעבוד," אמר מהרג'.
"למה לא?!" חבט אליוא בידו על גב השולחן. "בבקשה," אמר, בקול מעודן, כבדו את בקשתו האחרונה של אדם זקן. קבלו לידיכם מתנת מסעדה צנועה ושכוחת אל זו."
"אוקיי," אמר מהרג'. "נעשה כדברי פרבהו. כל אחד מאיתנו יקבל לידיו קיר אחד."
"אבל," החל אליוא, ומיד התחרט. "מצוין," זרק את זרועותיו באוויר, "מצוין. כל אחד ייקח קיר אחד."
"כולל אותך," אמר מהרג'.
"אבל אני לעולם לא אגיע לכאן," אמר אליוא בקול שבור. "מה אעשה עם הקיר שלי?"
"אתה יכול לבקר אותנו מדי פעם," הציע פרבהו בנדיבות, "נבכה ביחד."
"אלוהים," ייבב הצאצא, "לאן הבאת אותי?"
"הי," אמר יותם בתקיפות, "אתה עומד באמצע החדר. אנחנו לא מתנהגים ככה במשפחה הזאת. לך תבכה ליד הקיר שלך."
"איזה קיר שלי?" התייפח אליוא.
"בוא נראה," אמר פרבהו, פונה לאחיו לירושה. "הוא נכנס דרך הקיר עם הדלת, אז אולי זאת שלו?"
"מוסכם," אמר מהרג'. "ואני אצטרך את הקיר המוביל למטבח."
"ברור," אמר פרבהו. "ויותם, מה אתך?"
"אני אקח את הקיר שממשיך החוצה, אל בית הקברות לירקות."

וכך קרה שכל אחד מן היורשים פסע להתייחד עם קירו האישי.

בלי שום סיבה מיוחדת, קירו של פרבהו התארך מעט מעלה, אל מעבר לקו הגג. עם גוו הזקוף מופנה כלפי שאר החדר, חלם פרבהו על

ימיו הנשגבים בפורי, כאשר היה מנותק מן האדמה. הוא משך תג מחיר דביק ממלון מר, תחב אותו בחרך צר בקירו והשאיר את הפרי הגבשושי שוכב על מדף סמוך. עיניו העגולות הזילו דמעות תודה על בעלותו הלא צפויה על קיר כה מוארך.

לצד קירו הרחב, שהתרחב החוצה כדי להגן על בית הקברות לירקות מפני רוחות דרומיות ונברנים חופיים, הגה יותם בלבו הטוב של סבו, לבוקמה. הוא נזכר בעלייתם המשותפת לרגל בעיר דוד, ובאיורי אביו, חיים חיים, שהיה מטמין, כילד, בחרכי הכותל המערבי. וכך, מוצץ חצי לימון, הניח את מצחו הרחב על קירו ובכה.

היות והאדם המואר מת להבלי העולם הזה, ניתן להחשיבו כישן. כי מה ההבדל בין שינה עמוקה וחסרת חלומות לבין מוות? עמוק כשינה היה קירו של קוקוס מהרג'. הוא נמשך מטה, אל המקום בו מי הים המלוחים פוגשים את האדמה. כתודעתו של מהרג' עצמו, היה הקיר קצה קרחון מלוח, המבצבץ מעל לפני אוקיינוס מעמיק. ומתוך מעמקי מים מסתוריים אלו, ליקט מהרג' טיפת כאב אל-אישי שהתמזגה עם הקיר, קרוב אצל האדמה.

אליוא נסע לגואה כדי לסגור עסקה מתוקה עם אנשים אקראיים. אך לאחר שראה את המסעדה וחבר עם צוותה הצבעוני, הוא איבד כל תקווה וטעם בחייו. כך, על יד קירו, הוא הפנים באחת את שוויון נפשו ועושרו של נמזל רבעמ. והוא נזכר במפגשיהם הרבים, וידע שאין עליו למרר בבכי על עצמו או על מות סבו. והוא הבין כי משמעות ירושתו היא כי למרות כל האירועים הידועים, מעולם לא קרה דבר. ובאותו הרגע הפסיק להתייפח, ועל קירו כתב את שם המיטיב עימו: נמזל רבעמ. והשם השתקף אליו מכוס הזכוכית שהחזיק בידו, כמתוך מראה מהפכת.

על הכותב

הכותב אוהב לחיות ולהפך אותיות. בימים אלו הוא תוהה מתי יתחיל החורף.