אשת הכוהן: קוקוס מהרג', פרק 11

השבוע בקוקוס: סיפור על חום וקור במערכות יחסים, ועל ניצחון הבחירה באהבה הפשוטה, בכיכובם של פרמיטה שרנם הזכורה לטוב, נווד קדוש ומכונית אמבסדור מיושנת

שנטם זוהר | 29/10/2010 13:00

מצמיד את כפות ידיו האחת לשנייה בסמוך ללבו, חייך הנווד הקדוש אל פרמיטה שרנם.
"אמרי," אמר, "מה יכולות מילים להעביר ומה יכולים מעשים להשיג?"
"מעט מאוד," ענתה.
"ואם כן," חידד, "איה הוא המקום אליו אף דרך לא תוביל?"
"בדיוק כאן," היא לא היססה.
הקדוש הרצין. "אחד צוחק, אחד בוכה," אמר.

דוממים, עמדו השניים האחד מול השנייה לרגע שופע אפשרויות. אז המו גלימותיו אל עבר המקדש, עם אך נגיעה מריחה באמתחתו. אשת הכוהן שחררה את האוויר שהחזיקה בריאותיה, ושבה אל חדר מיטתה מעלה, שם שיחקה רוח קרירה בתכול וילונותיה.

הבאבא בהופעת אורח אורן אנטין

היטב אחר חצות הליל, שמעה פרמיטה נקישה קלה על דלתה. היא הביטה מעלה, לראות אם ניתץ צינור או אם חלק עימה עכברוש תקרה מתנה לא מתבקשת. היא שפשפה את עיניה בכפות ידיה, ומים זלגו על לחייה. אז נפלה טיפה מן הסארי הלבן שלה אל רצפת החדר התחוחה, ליד המיטה. למרות גמישותה הרגילה, התקשתה פרמיטה להגיע לקופסת גפרורים שעמדה בסמוך לשולחן מיטתה הקטן. כאשר אחזה, סופסוף, בקופסה, החליקה זו מידיה. היא הניחה רגל על הרצפה, אך לא חוותה שום תחושה. שיניה נקשו וגופה נרעד. "כמה מוזר," אמרה, "כה קר לי."

"סנגיטה," קראה. "סנגיטה!"
אך הקרח פשט במהירות מאיבר לאיבר באיבריה, ועד שדידתה בכירתה אל חדריה, קפאו שפתי פרמיטה והיא לא יכלה יותר להגות מילה.
אחת, אחת, התעוררו האחיות ומיהרו למיטת אמן הקפואה.
"אל המקדש," הורתה סנגיטה.

האחיות מיהרו להתלבש ונשאו את אמן החוצה, אל החצר הקדמית. הן הניחו אותה על גבי המריצה האדומה, ודחפו אותה אל רשות הרבים. כעדת זאבות סיביריות מאומנות היטב, פשתה קבוצת הסארים של שרנם ברחובות העיר המנומנמים. שור לבן נח לצד אשראם נידח. בפנימיות אנושות התייפחו יתומים. נהג ריקשה כסוף זקן נחר במושבה האחורי של מכונית אמבסדור מיושנת. האחיות שרנם התחלפו בהחזקת כידוני המריצה. נושמות בכבדות, הן חצו את שוק הדגים המסריח. מיוצבת על ידי אצבעות בנותיה הקפואות, פרמיטה לא הפשירה. ובעלות השחר עמדו הנשים בפינתה המזרחית של רחבת האבק הגדולה, אל מול כרכרות האלים העצומות של הראט יטרה.

הבלדה על הארי ואום

כדי להימנע מלבלות תשעים אחוזים מזמנו באיתור דברי מאכל, על כל נווד חכם להחזיק חבר טוב במטבח מצוין. וכך, משהגיע הנווד למקדש הג'אגנט פורי, הוא זיגזג דרך קומפלקס המטבחים ועמד לצד סירי הענק, מציג את ריקות קערת הקבצן שלו לראווה.

"הארי אום," שאג הסווארה, קד לקדוש.
"הארי אום," נגע הקדוש בראש חברו.
"מבקר כה נכבד ביום חשוב זה!"
"אום," חייך הקדוש.
נחירי הסווארה רטטו כנחירי איילה. "מהו הריח העולה מאמתחתך?" בירר.
"קיבלתי הצעה לה אין אף גבר יכול לסרב."
"אהא," הרים הסווארה גבה כהה. "ו...?"
"וסרבתי," אורו פני הקדוש.
שני הגברים צחקו והסווארה הניד בראשו. "לא נותרו עוד הרבה קדושים כמוך, באבה."
"או טבחים ברמתך," הייתה התגובה הנדיבה.

בשמעו את המילים האלה, השיג מהש את אשר קרה. ומשלמות סכנת מצבו המיידית, השווה את אושר הניתוק העילאי עם חינניות המשחק הדיפלומטי. "מנקודת מבטו העשיר של התבשיל שבסיר, מעשי אשתי חשובים כפחות שבירק. אך בעוד שגם לי קשר לתבשיל, איני רק מרכיב חסר עמדה. ייתכן שטוב לשחק בטאקט, אך אין פאקט, אני הרבה פשוט מזה."

תוך הערכת סביבתו המיידית, הבחין מהש באוצר של זרעי כמון מוארכים במערבולת תבשיל דרומית. הוא שזר את הזרעים לחבל ארוך, קושר קצה אחד של החבל לגוש דלעת ואת הקצה השני תחת בתי שחיו וסביב חזו. מתאזן על הכרובית, הוא השליך את הדלעת אל מעבר לדפנות הסיר וטס ומתוך התבשיל. מתרסק אל הרצפה על יד קירות הסיר החיצוניים, הוא נגלה מחדש בחבר בני האדם. "עתה," שרבב, "למצוא את פרמיטה."

עמוסות למכביר בעובדי מקדש וכוהנים, החלו מרכבות האלים הענקיות להתגלגל. כוהנים ניתצו קוקוסים על גלגלי המרכבה העצומים, מושיטים את הקליפות המבורכות לעולי

הרגל. בעוד נאבקו המאמינים להחזיק בחבלי המרכבה, הטילה עצמה אלמנה צעירה אל מתחת לגלגלים, למות בצל חסד אל. אז כלי הרכב, נמשכים בידי המאמינים, צפו בים אנושי אינסופי, ובהגיעם למהירות גדולה, הפכו בלתי ניתנים לעצירה.

"אל הרחבה," הורתה סנגיטה, והאחיות שרנם דחפו את אמן הקפואה אל הרחבה הקדושה.
"פנו את הדרך!" זעקו מקבצי שוטרים, מנופפים בתגים ומקלות וקטורות אל מול פני הנשים בלבן.
"המשיכו," הורתה סנגיטה.

ברגע שמריצתה של פרמיטה נגעה ברחבת המקדש, קפאו גלגלי המרכבה העצומים על ציריהם. המרכבות נעצרו באחת, ופסלי האלים קפאו במושביהם הגדולים. רגלו של עובד מקדש קפאה באוויר, וידו של קוף קפאה על פאפיית הולך רגל. חולצות נוטפות זיעה דבקו לגווי הקהל. פני עולי רגל משולהבים הביעו תנועה עצורה ותשרור דממה.

או אז, הושפרץ מהש שרנם החוצה מן המקדש, וזלג דרך החרכים שבקהל. מיימי לרוב, הוא זרם בעדינות, פולט חום, מריח נהדר ונוטף תבשיל. מביעות שלווה, שרירי פניו הרפויים זהרו להפליא. אהבה, הוא ידע, הנה מיידית, ללא תכנית, וקרובה תמיד. בהגיעו לצד פרמיטה, הביט בפניה החוורות כמתוך מראה. ידו הלוהטת נגעה במתנת החתונה האדומה, והכלה הקפואה הפשירה. כקרחון שנועץ להפשיר בסוף עידן, היא עשתה זאת.

עיניה הפקוחות לפערה עפעפו בראותן את מהש. אט אט, איבר אחר איבר, הפשירה למענו. תחילה קצוות שערותיה וציפורניה, אפה ואוזניה, תקוותיה ופחדיה, הפשירו ידיה ורגליה, פניה, ברכיה, מרפקיה וכתפיה, חזה וגבה וזרועותיה וירכיה ומותניה הפשירו בטוחות אל זרועותיו ומשם.

בענן עשן האלים הפשירו , בני האדם עבדום והמרכבה אצה קדימה לרמוס את המריצה, אשר לבדה לא יכלה להכיל מאורעות שכאלה.

על הכותב

הכותב ישוב במרכבת אוויר ענקית ונוחת, עוד דקות ספורות, בנמל התעופה על שם דוד בן גוריון.