מורשתו של רבעמ נמזל: קוקוס מהרג', פרק 12

ברייה מוארת, כך אומרים, אינה מניעה סערות בכוסות מים או מעודדת השוואות בין עגבניות למלפפונים. חלקו הראשון של משחק הירושה המופלא של איל המסעדנות, רבעמ נמזל, עם 64 צאצאיו

שנטם זוהר | 12/11/2010 8:07

לאחר שבילה את חייו בנסיעות אינסופיות סביב כדור הארץ על מנת לקיים את הרכוש שלו, שאף המיליארדר התורכי-הונגרי, רבעמ נמזל, להגן על צאצאיו מפני גורל דומה. לכן, בצוואתו, הוריש נמזל את ארבעת אלפי מסעדותיו לכל מי שיהיה נוכח בהם ברגע מותו.

"קרא לכך מזל," אמר נמזל, מנופף בציפורן זרתו הארוכה אל מול פני עורך דינו, פוצרפ מהדנ, "או גורל. הסידור הזה יחסוך לצאצאיי נדודים אינסופיים, ויגלגל את רכושי חזרה אל העם."
"בדיוק," אמר פוצרפ, מתייק בדיוק תיקייה מדויקת, "יגן על העם."

כשקרבה נשימתו האחרונה של נמזל, התפרשו שישים וארבעה צאצאיו בכל קצווי תבל, לשחק את משחק הירושה שהמציא. הם פיזרו עצמם בנואשות מניו-יורק למדגסקר ומשנחאי לדמשק. גומעים תה ונבעתים מעוני אפשרי קרב, הם איישו לובים מפוארים של קאנטרי קלאבים ידועים ומלונות בוטיק מחויטים. מתערבבים עם בני העם, הם חלקו רשמים עם מנהלים רשמיים, התלוצצו עם מלצריות מצחקקות והסתודדו עם סועדים סעודים. וכך, כשנמזל, הבודד באדם, שכב על ערש דווי, נטמעו צאצאיו באלפי מסעדותיו. כולם מלבד אחד.

מותו של רבעמ נמזל

הצאצא אליוא נרדם במושבו על רכבת המומביי-גואה מאדגאון אקספרס, ופספס את תחנתו המיועדת מראש. הוא ניעור באימה, זינק החוצה מן הרכבת דרך החלון הקרוב ביותר, וטעון באדרנלין רץ ששה עשר קילומטרים צפונה על דיונות חול ערומות. הוא נישל ילדה פאקיסטנית ורודת פנים מגמלה, ועליו דהר אל עבר יעדו הסופי.

אליוא הגיע ליעד, ניתר מדבשת הגמל, התנגש בחמסת הירקות של יותם והשתטח תחתיו על האדמה החולית. באותו רגע צפצף הביפר שלו ומסכו הציג הודעה ששלח האחראי על ביצוע צו הירושה: הנני מביא לכם את חדשות מותו של רבעמ נמזל. אנא נעלו את דלתות מסעדותיו מאחוריכם וחלקו את החדשות עם אחיכם החדשים לירושה. בציפייה לתגובותיכם. עו"ד פוצרפ."

אליוא הרים את ראשו מן הקרקע החולית והביט מעלה אל קפה ה - We Made It. לו חפצו יותם ופרבהו בעושר רב, היה מורם ברוקר אבירי בעת צמיחה פיננסית. ולו ביקשו תהילה, היו נאחזים במפיק סרטים בוליוודי או בשדרן רדיו של גלגלצ. ולו ביקשו נשים, היו משתכשכים בבריכות צלולות עם בנות ים מחוטבות באשרם למערביים בעיר הפונה לארבעה כיוונים. אך השניים אימצו לעצמם טבח כגורו.

הם אכלו גרנולה בדבש ושקדים קלויים עסיסיים עם פקעי פקאנים מדי בוקר, וקארי קוקוסים ריחני עם קטניות ממוססות, תירס מתוק ופלפלים חריפים לפרקים בערבים. הם התענגו על מנגואים,

והתפעלו מפאפיות שנשאו עמם עולי רגל בדרכם למקדשי זהב צרופים במזרח המדינה. יום אחד בקרוב, הבטיח מהרג', לאחר שישטפו הרבה כלים ויקברו טונות של שאריות ירקות בגינה, יזכו גם הם להשרות עדשים, להניח סיר על הכירה ולבשל עבור הקהילה.

לאט, הכירו פרבהו ויותם בכך שמבין ארבע הדרכים המובילות להארה, דרכם אינה ארוכה וקשה, קשה וקצרה או ארוכה וקלה, אלא היא קלה וקצרה. בקרבת רבם חוו אושר עילאי, שנותר בעינו בהפסקות הקצרות שבין מפגש למפגש. בעיותיהם הקודמות נפתרו, וחדשות מיאנו להיווצר. וכך יכול היה הכול להימשך, לולא פסע הצאצא אל תוך המסעדה ונעל את דלתה מאחוריו. "שלום אדוני," אמר פרבהו. "שב בבקשה. גורוג'י כבר יהיה אתך."

נדהם, העיף אליוא מבט במוסד הדו-שולחני. בהקלה, קרא את התפריט הצמחוני. משועשע משהו, חקר בעיניו את שני חברי הצוות ואת מנהלם הייחודי. לאט, הניד בראשו מצד לצד וחייך. "מצחיק," מלמל, מגחך מעט, "איך שהדברים קורים."

הוא תופף באצבעותיו על השולחן, הביט שוב בנמלטים והחל לצחוק בקול רם. "תודה," אמר, כמעט נחנק, משהניח פרבהו כוס מים על יד אצבעותיו המתופפות. "תודה." הוא מילא פיו מים, בלעם, ונשען אחורה על גבי משענת כיסאו. "גברים," אמר לאחר רגע ארוך, "היום הוא יום חגכם. סבי נמזל החליט להעניק לכם את המוסד הנהדר הזה."

הוא נישל ילדה פאקיסטנית ורודת פנים מגמלה, ועליו דהר אל עבר יעדו הסופי. אליוא והגמל איור: נעמי גרשטיין

סבא מהרג'

ברייה מוארת, כך אומרים, אינה מניעה סערות בכוסות מים או מעודדת השוואות בין עגבניות למלפפונים. תחת זאת, היא אינה מייחלת לדבר זולת שיפור חיי האחרים, שישתקף בשיפור קל גם במעמדה הבלתי נתפס. וכך, כל עוד עמדה המסעדה על גבי יסודותיה המקורקעים, הציע מהרג' לתלמידיו את הכול וארוחותיהם לא בוששו לבוא מעולם. עם זאת, עוד לפני היום שבנדון, הרהר מהרג' אם ביטחון מוחלט כזה כשלעצמו אינו מציב דווקא מכשול בדרכם של התלמידים. והאם קיבות מלאות וקרביים דחוסים לא יאטמו, עם הזמן, לבבות, וירדימו שכלים?

שכן, מדוע נטשו האווטארים הגדולים בתי פאר ומגדלות שן ושנהב לטובת גורלות מורכבים יותר? מדוע עזב הבודהא את ארמון אביו המלך ואברהם את מולדתו? ומוחמד את מדינא וישו את בית לחם ובהאולה את איראן וקרישנה את ברינדוואן ואתנה את אתונה? מדוע לא ישבו, כולם יחד או כל אחד לחוד, על סירי הבשר אשר בוודאי נחו על גחלים לוהטות בסביבותיהם המיידיות? מה הניע אותם לנטוש את סידוריהם הגשמיים ואת תענוגות הגוף? ועתה, חשב מהרג', עוד עלינו לרשת מבנה שלם עם ארבעה קירות, שישה כסאות ושני שולחנות?!

"ראה...." פנה לסועד יוצא הדופן.
"אליוא," הזכיר הלה את שמו.
"כן, אליוא, תודה לך. אך אולי יש איזושהי דרך לצאת מן הסידור הזה?"
"לצאת? נדהם הצעיר. "אני לא מבין. אתם רק נדרשים לחתום כאן," שלף עט מכיסו והביאו לקו מקווקו. "אין פה שום טריק. אתם נותרים כאן, וממשיכים לעשות את אותו הדבר שאתם עושים כבר דורות. ההבדל היחידי הוא שאינכם צריכים לשלם יותר שכר דירה. לנצח! אתם רוצים עסקה יותר טובה מזאת?"
"ובכן," אמר מהרג', "באמת תודה. אבל העניין האמיתי כאן אינו עסקה כזו או אחרת. אנחנו הולכים בדרך רוחנית."

"אהא..." הנהן הצאצא באי אמון. "הישארו איתה, אם כן, כבעלי המסעדה." הוא הניד שוב בראשו. "תראו את זה," הצביע על החוזה שהחזיק בידו, "מאתיים שולחנות כתוב כאן... איזו בדיחה. תודה סבא," נופף בידו לשלום מעל לראשו, מבלי להרים את מבטו מן הדף. "תמיד היה לך חוש הומור הזוי."

לכל הפרקים הקודמים של קוקוס מהרג' (אל תחמיצו!)