ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » הודו

הודו עם משרת אישי: מסע צבעוני ברכבת הכי יוקרתית

ברכבת הפאר "גולדן צ'ריוט" שבהודו יש חדרים אישים, מסך דק, אוכל משובח ומשרת אישי - הזדמנות לנסיעה מפנקת של שבוע עם עצירות בשמורות הטבע ופלאי ההיסטוריה של תת היבשת

כאשר התזמורת הגיעה, הבנתי שזו לא עומדת להיות נסיעת רכבת רגילה. היו אלה חמישה חבר'ה שאחזו בחצוצרה, באבוב ובכלי נגינה נוספים. תהיה זו טעות להגדיר את מעשיהם כנגינה, הגדרתם כזיוף תהיה מינוח מדויק יותר. הם ליוו אותנו מהאוטובוס שהוריד אותנו מחוץ לתחנת הרכבת בבנגלור, אל תוך חדר המתנה מיוחד.

ברגע שנכנסתי פנימה, מרחה צעירה חייכנית צבע אדום על מצחי והניחה על צווארי זר פרחים. מעבר לזכוכית המשיכה התזמורת בקרב ההרואי אך חסר הסיכוי בתווים, במנגינה ובהרמוניה. בינתיים התקבץ סביב קהל עטוף בבגדים מסורתיים. כולם הביטו בנו, לבושים בגדים מערביים יקרים עם מזוודות תוצרת חוץ, בעודנו יושבים וממתינים. ואז, במרחק מה, מעבר לרציפים, ראיתי אותה: לבושה סגול מלכותי, ממתינה בשקט גמור, בשעה שסביבה תוהו ובוהו. הייתה זו ה"גולדן צ'ריוט", רכבת פאר בת 19 קרונות, שעמדה להיות ביתי בשבוע הקרוב. על סיפונה נחצה את מדינת קרנטקה שבדרום הודו, מבנגלור עד גואה.

עד עתה הניסיון שלי ברכבות כלל בעיקר את הקווים בדרום אנגליה, כך שאיני רגיל לשילוב המילים "רכבת" ו"פאר" במשפט אחד. ה"גולדן צ'ריוט" הבהירה לי באחת מהי רכבת פאר. זאת התשובה של מדינת קרנטה לרכבת המלכותית המפורסמת של מדינת רג'אסטן. המילה "רכבת" אפילו עושה לה עוול, כי מדובר למעשה במלון בן חמישה כוכבים בתנועה. יש בה 11 קרונות נוסעים, שכל אחד מהם נקרא על שם אחת השושלות ששלטו באזור לאורך ההיסטוריה. בכל קרון יש ארבעה תאים ולכל תא יש משרת. המשרת שלנו, סוואמי שמו, אדם נמוך קומה עטור שפם ותרבוש, תפס את המזוודות ונשא אותן לתא שלנו.

התא הוא בגודל של חדר קטן בבית מלון, עם מיטה כפולה, ארונות עץ, כיסוי מיטה עשוי עבודת יד וקישוטים על התקרה. בשעה שהחברה שלי ארגנה את הבגדים בארון, הפעלתי את הטלוויזיה עם המסך השטוח, לוודא שהיא עובדת. כעבור דקות ספורות דפק סוואמי על הדלת כדי להודיע לנו שארוחת הערב מוכנה. ביושבנו בקרון המסעדה, היה לנו קל לשכוח את הרעש והלכלוך של היומיום בהודו ולהתמסר לפינוקים של אוכל משובח, צלחות חרסינה ושושן על כל שולחן. זה מה שנקרא פאר, חשבתי בלבי. אבל מי בכלל נוסע כך? חששתי שה"גולדן צ'ריוט" תהיה מלאה בעשירים לבנים ממדינות המערב, אבל טעיתי. הנוסעים איתי היו ממגוון רחב של גילים ומדינות. ביניהם היו שלושה זוגות בירח דבש - מפורטוגל, ארצות הברית ובריטניה. הייתה גם חבורה מהונג קונג, שתי אחיות מבוגרות מאוסטרליה, נוסעת בודדת מסן פרנסיסקו, חובב צילום גרמני ומשפחות מקומיות אחדות, אות לכך שיש גם הודים עשירים.

למחרת, אחרי ארוחת בוקר, פגשנו את טיטו, המדריך שלנו למשך השבוע. טיטו הוא טיפוס: הודי שמנגן במפוחית, שיש לו אוסף "בוטלגים" של פרנק זאפה. הוא תיאר מה צפוי לנו בשבוע הקרוב: "אתם עומדים לראות היבט אחד של הודו שלא הרבה אנשים זוכים לראות. ותזכרו, זו אינו רק מסע שחוצה את המדינה, זהו גם מסע בזמן". הנהנו בראשינו, אף על פי שלא היה לנו מושג למה הוא מתכוון.

הפארק הלאומי נגרהול ממוקם במרחק של שעתיים נסיעה מתחנת הרכבת במייסור, שם עצרה ה"גולדן צ'ריוט" לחניה. מהר מאוד התברר שהשבוע הזה כולל הרבה נסיעות אוטובוס, משום שתחנות הרכבת מרוחקות מן היעדים שלנו. כשטיפסנו על הג'יפים, סיפר לנו טיטו שטיגריסים מסתובבים בפארק, אבל לא קל לזהות אותם בתוך העשבייה. בינתיים הספקנו לראות איילים, טווסים ונשר אוכל נבלה

של ציפור. לפתע ראינו תנועה מאחורי העצים. כולם עצרו את נשימתם. ואז, צץ מולנו פיל. אף פעם לא ראיתי פיל בטבע ובג'יפ השתררה דממה מוחלטת. פתאום הפר את השקט צלצול של טלפון סלולרי.

"הלו", ענתה אישה הודית שישבה בג'יפ. "מה? מכונת הכביסה שלי מתוקנת? אפשר להתקשר אליי מאוחר יותר? אני בספארי". הבטנו בה עם רצח בעיניים. את הפיל זה לא הבריח. פתאום הוא קרב אלינו בקול תרועה, עצר לאחר צעדים אחדים, הסתובב ונעלם אל תוך הצמחייה. כיום, הדבר היחיד שמכוונים לעבר בעלי החיים בפארק הלאומי נגרהול הוא עדשות המצלמה. אבל בארמון מייסור יש חדר מלא בחיות שניצודו בירי רובים, פוחלצו ונתלו על הקיר. החדר בדרך כלל לא פתוח לתיירים, אבל לנוסעי "גולדן צ'ריוט" הכניסה מותרת. היו שם טיגריסים, קרנפים, זברות, נמרים ועוד.

ההיסטוריה של ארמון מייסור מורכבת. המבנה הנוכחי הוא הרביעי שעומד באתר. הוא תוכנן על ידי הארכיטקט הבריטי הנרי אירווין והושלם בשנת 1912, לאחר ששריפה הרסה את קודמו ב-1897.

הארמון השני הוא המעניין שבהם כי הוא נבנה בידי טיפו סולטן, המוסלמי ששלט במייסור ההינדית בסוף המאה ה-18. הדעות על הסולטן חלוקות. יש הסבורים שהוא היה שליט מתקדם שדגל בשוויון זכויות להינדים. אחרים אומרים שהיה מוסלמי קנאי שטבח בהינדים. מהר מאוד הבנתי, שההיסטוריה של הודו היא ההיסטוריה של הדת, שכן הארץ הזו הייתה נתונה להשפעת שורה של דתות - ג'איניזם, הינדואיזם, איסלאם, סיקיזם ועוד אינספור אמונות.

תוך כדי נסיעתנו במדינת קרנטקה זכינו לראות אחדים מהמקדשים והאנדרטאות המדהימים בהודו. שרבנבלגולה שוכנת פחות מ-50 ק"מ מעיירת השוק חסן. כשהגענו לשם התבקשנו לחלוץ נעליים, כי לפנינו טיפוס על 600 מדרגות אבן. "זה יהיה שווה את המאמץ?", שאלתי את טיטו בעודי מקלף מרגליי את הגרביים המיוזעים. "שווה? ", הוא הגיב בפליאה. "אתה עומד לחזות באחד מפלאי הודו".

העלייה הייתה מתישה. "זה יהיה שווה את המאמץ", מלמלתי לעצמי, חסר נשימה, בעודי גורר את רגליי במעלה עוד גרם מדרגות. ואז, סוף סוף, הגעתי לפסגה וראיתי את זה: פסל ענקי חצוב מתוך סלע גרניט בודד. מדובר בפסל המתנשא לגובה 17 מטר של קדוש הג'איניזם בהובלי, והוא נחצב בין השנים 978 ל-993 לספירה. אפשר לראות אותו ממרחק 30 ק"מ, אבל כדי לקבל את מלוא הרושם חייבים להתייצב מולו ולהביט מעלה. אכן מראה מדהים, אמרתי בלבי, בעודי מדמיין את מאות, אם לא אלפי האנשים שעבדו בפרך יותר מעשור כדי להקימו.

ביום המחרת הגענו להאמפי, שבשיאה במאה ה-14 הייתה עיר קוסמופוליטית תוססת שהייתה ידועה בעושרה וביופיה. כיום היא אתר מורשת עולמי. כמו פומפיי או מאצ'ו פיצ'ו, זו עיר של חורבות המהווה מוזיאון פתוח. עיר עם אנדרטאות הינדיות ומקדשים ענקיים ומתפוררים. הנוף סביב האמפי אינו דומה לשום דבר שראיתי קודם. חשתי כאילו אני נמצא בתוך ציור של סלבדור דאלי: סלעים ענקיים מסודרים באיזון עדין אחד על גבי השני. חתיכות סלעים קטנות יותר שתלויות על קצוות הסלעים הענקיים יוצרות את הרושם שחוקי הכבידה לא חלים כאן.

טיטו הצביע על פסל "כרכרת האבן", שלפי ההערכות נחצב מסלע בודד. "מכאן לקוח שם הרכבת שלנו", הוא אמר לנו. "בלילה יש כאן מופע אורות שבמהלכו 'כרכרת האבן' הופכת ל'כרכרת הזהב'".

ככל שביליתי יותר זמן בהאמפי, עם המקדשים המדהימים והבזאר המעולה, חשתי יותר ויותר כאילו מדובר באתר צילומים של סרט, שבו אני מגלם ארכיאולוג, שאולי קוראים לו אינדיאנה ג'ונס. בתוך שבוע נסענו על פני 1,800 שנים, ממערות בדמי מהמאה הרביעית והפסל הג'אייני מהמאה העשירית, דרך העתיקות מהמאה ה-15 וארמון מייסור מהמאה ה-20, ועד לימינו.

היופי ב"גולדן צ'ריוט" הוא שהכל מאורגן עד הפרט האחרון על מנת שנוסעים יוכלו ליהנות מהאתרים הכי בולטים בקרנטקה, בלי כל הטרטורים מסביב. רשמית זו אמנם רכבת, אבל בפועל היא מציעה מבט ממעוף הציפור על קרנטקה. זו הייתה חוויה מהממת בין אלילים, טבע, ארמונות ומקדשים; אודיסאה מדהימה לתוך עברה של הודו.

כשהגענו לתחנה הסופית בגואה נזכרתי בהבטחה של טיטו לפני שבוע - שהנסיעה הזו עומדת להיות לא רק מסע במרחב, אלא גם מסע בזמן. עכשיו הבנתי למה הוא התכוון. הודיתי לסוואמי מקרב לב בעת שהעמיס בפעם האחרונה את המזוודות שלנו על המונית. כשהמונית החלה לנסוע לעבר בית המלון, העפתי מבט אחרון ב"גולדן צ'ריוט". פנינו היו לחופי גואה עם הדקלים על הים. היה זה מקום אידאלי לנוח אחרי הריצה מאתר אחד למשנהו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...