אני קוקי, ואני יהודי: השבטים ההודיים שחולמים על ישראל
בצפון-מזרח הודו יושבים השבטים קוקי, צ'ין ומיזו, שרבים מבניהם מאמינים באמונה שלמה כי הם צאצאי שבט מנשה וכמהים לארץ הקודש. ככה זה כשמנהיגי הקהילה חולמים בלילה חלום-בשורה
מאז חלפו 2,700 שנה, ושאלת עשרת השבטים נותרה לא פתורה והיא מסקרנת דורות של חוקרים, עולי רגל, אנשי דת, מנהיגים ומאמינים, בני דתות ועמים רבים. הסיפורים שנכרכו במסתורין זה קשורים במסורות ובנרטיבים, במחקרים העומדים בוויכוח היסטורי, אנתרופולוגי וארכיאולוגי נוקב, באמונה, בהתעוררות רוחנית ובמאבקים פוליטיים, אתניים ודתיים. דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: התופעה מרתקת ומגרה את דמיונם ואת אמונתם של עמים ותרבויות בעולם כולו. הקבוצות הטוענות לקשר אל עשרת השבטים פזורות ברחבי העולם: הודו, סין, מונגוליה, קוריאה, יפן, אזור הקווקז, אפריקה ועוד. המסע שלנו הפעם יצא אל המדינות נגלנד (Nagaland), מניפור (Manipur) ומיזורם (Mizoram) שבצפון-מזרח הודו אל אותן קהילות הטוענות כי הן צאצאי שבט מנשה.
קהילות אלה משתייכות לשלושה שבטים גדולים: קוקי (Kuki), צ'ין (Chin) ומיזו (Mizo), השייכים כולם לקבוצה גדולה יותר הנקראת צ'ינלונג (Chinlung). בני קוקי, המונים מיליון נפש בקירוב, יושבים בעיקר במדינת מניפור שבירתה אימפהל (Imphal). במקור הם נוצרים בפטיסטים, אבל בעשרות השנים האחרונות רבים מהם מזהים את עצמם כצאצאי השבטים מנשה ואפרים. בני שבט צ'ין, גם הם ברובם נוצרים, שוכנים בהרי צ'ין משני צדיו של גבול הודו-מיאנמר. בני שבט מיזו שוכנים במדינת מיזורם. כ-300 אלף איש מבני מיזו מזהים עצמם כבני מנשה, אך רק כ-7,000 מהם מעוניינים להתגייר ולעלות לישראל.
רבים מבני השבטים הללו מאמינים כי חלום, בשינה ובהקיץ, הוא דבר בשורה, ומוכנים לערוך שינויים מרחיקי לכת בחייהם רק משום שנרמזו על כך בחלום. ואכן, מתוך חלומם של שני מנהיגי קהילה בכנסייה הפנטקוסטלית – דְרַנְקָה וצָאלָה – התגבשה באמצע המאה ה-20 קהילת בני מנשה, ונוצק רצונם העז לעלות לישראל.
21 חברות וחברים יצאו במשלחת. זה לא היה מסע תענוגות, ולא שהינו במלונות יוקרה; אלה לא היו כלל בנמצא. התחלנו את דרכנו בנסיעה במעלה רכס נאגה (Naga) הגולש מההימלאיה, כשפנינו מועדות לקוהימה (Kohima), הבירה של מדינת נגלנד. האוטובוס, ללא מזגן, נסע בדרכי עפר, מדלג בין בורות בכביש החוצה מדרונות תלולים. איש מאנשי הקבוצה לא התלונן. ישראל הצלם אפילו אמר שאם יושבים זקוף בכיסא הטלטולים טובים לגב.
כשהגענו לקוהימה כבר ירדה החשכה, אבל למחרת התעוררנו אל נופי הרים ירוקים ויצאנו בשעת בוקר לטייל באתריה של העיר הציורית הגבוהה השוכנת בין עננים. אחד האתרים הוא בית קברות בריטי מטופח המכונה "מגרש הטניס". כאן היה ממוקם מגרש הטניס של סיר צ'ארלס פוסי, סגן מפקד המחוז של נגלנד, אתר הקרב המפורסם שבו נעצרה הפלישה היפנית להודו ב-1944. בין אלפי סמלי צלב וסהר על מצבות הלוחמים מצאנו גם חמישה מגני דוד, לזכרם של חמישה יהודים שלחמו בצבא הבריטי.
עוד אתר מעניין בקרבת העיר הוא הכפר האנתרופולוגי קיסאמה (Kisama).
לעת ערב, בשובנו אל העיר, התארחנו בביתם הצנוע של משפחת האוקיפ. רבים מבני מנשה נושאים שמות עבריים תנ"כיים. שמו של האב הוא בן-חור ושלושת ילדיו הם ישמעאל, שלמה ורות. רבים מבני הקהילה ואחרים התאספו בביתו, סקרנים ונרגשים לפגוש תיירים מארץ הקודש, תיירים שעל פי אמונתם הם צאצאי שבט יהודה שיבוא ויציל אותם וישיבם חזרה לביתם שבציון.
בני הקהילה, אנשים מוזיקליים מאוד, גאים בעובדה שגיסו של בן-חור היה המשורר שכתב והלחין את רוב השירים של בני מנשה. הם שרו לפנינו משיריהם, שירי אהבה וערגה לציון, וחתמו בהמנון "Ka Thange", שמילותיו הן: "כמה מדהים אבא, אלוהים, למרות אלפי שנות נדודים, בעזרת אחי יהודה אני חוזר הביתה".
נפרדנו לשלום מבני משפחת האוקיפ הנהדרים, מקוהימה וממדינת נגלנד, והמשכנו בדרכנו למדינת מניפור. הדרך התפתלה בין רכסי הרים זקופים, נהרות קניוניים, כפרים ציוריים ומדרונות מעוטרים בטרסות של חיטה ותירס ובעצי דובדבן שפרחו בוורוד ולבן. על אם הדרך, בין קוהימה לאימפהל, עצרנו לביקור בכפר קנגפוקפי (Kangpokpi), שבו "גטו" יהודי קטן מתקיים בתוך רוב נוצרי מבני שבט קוקי. בני מנשה הם חלק אינטגרלי מהכפר, אבל הם חיים כקהילה יהודית דתית הכוללת בית כנסת, מקווה טהרה ובית קברות.
מהכפר עשינו את דרכנו לאימפהל, בירת מניפור. הארץ הררית, ירוקה ופורחת, מוקפת בשבעה רכסי הרים ובגבעות נמוכות מיוערות. אימפהל היא כבר סיפור אחר. האוויר בה דחוס, ערמות ענק של אשפה בכל פינת רחוב, וסוסים, פרות וכלבים נוברים בלכלוך. אבל העיר מעניינת. השוק הצבעוני של העיר, "שוק אִימה" (Ima keithel), מנוהל כולו בידי נשים, ושלא כמו במחנה יהודה שלנו, כאן יש בעיקר דוכני אוכל עם המון דגים חיים, מתים או מיובשים, תבלינים בכל הצבעים, פטריות, פירות, ירקות טריים והמון אנשים שאוכלים. הארוחות מוגשות על עלי בננה. רעיון לא רע בהתחשב במצב האקולוגי של העולם.
אל המלון שבו השתכנו באימפהל הגיעה משלחת מיוחדת בראשות חופלאם מילוי לנטנג, אשתו ובנו כָּלֵב, שעשו את הדרך אלינו מהכפר סייקול (Saikul), השוכן על גבול מיאנמר (בורמה), מרחק יומיים נסיעה. אליהם התלוותה קבוצה גדולה של בני מנשה המתגוררת בהרי צ'ין שבמיאנמר.
חופלאם סיפר לנו על נדודי שלושת השבטים מסין לבורמה במאה ה-3, משם במאה ה-16 להרי צ'ין ובהמשך אל מניפור ומיזורם, כדי להגן על עצמם ועל מנהגיהם. עוד סיפר על החג "צ'ול-סולו-צאנג-לה-קוט", הנמשך שלושה ימים ובו מנקים את הבית מכל חמץ ואוכלים לחם מבושל מיוחד. בחג הזה גם מקריבים קורבן, שאת אכילת בשרו מסיימים לפני עלות השחר ואת הנותר ממנו קוברים באדמה.
מדרום לעיר אימפהל נמצא מפל המים האדיר סאצ'ו צ'ירו (Sacho chiru) בלב אזור ציורי, ירוק, מוצל ומלא מים. בהגיענו לטיול במקום נכונה לנו הפתעה. התברר לנו שבני הכפר סאצ'ו צ'ירו הסמוך, האחראים על שימור המפל וסביבתו, חברו גם הם לבני מנשה. הם אירחו אותנו בבית הכנסת הקטן שבנו במקום כשפניהם הנרגשות מביעות יותר מאלף מילים, שלא ידענו אנחנו, ולא ידעו הם, כיצד לבטא.
בשעת צהריים באנו בשערי העיירה צ'וראצ'נדפור (Churachandpur) שבדרום מדינת מניפור – המרכז הגדול ביותר של בני מנשה בצפון-מזרח הודו. גם כאן, בבית שלום, נכונה לנו קבלת פנים מרשימה שהיתה פתיח לשבת גדושה ומרגשת שבה התארחנו אצל בני הקהילה ולמדנו רבות על תרבותם. חברי המשלחת התפזרו בין המשפחות, ובארוחת הערב שמעו מפי מארחיהם על עברם, על אורח החיים היהודי שהם מנהלים ובעיקר על רצונם העז לעזוב את מניפור – את היהלום הנוצץ בכתרה של הודו – להתגייר ולעלות לישראל.
ביום ראשון נפרדנו ממניפור ושמנו פעמינו למדינת מיזורם. הדרך חייבה טיסה עם עצירה בסילצ'ר (Silchar) שבמדינת אסאם (Assam), עיר הינדואית מאובקת ומלאת חן. משדה התעופה יצאנו לדרך שעוברת ממש בתוך ג'ונגל, עם כפרים קטנים שצצים פה ושם ומטעי תה נפרשים ביניהם. למחרת עזבנו בשעת בוקר מוקדמת בדרכנו למיזורם, ארץ יפהפייה של הרים גבוהים, עמקים ירוקים ונהרות שוצפים. שדות אורז נחרשים כאן על ידי תאואי מים, חזירים מפוטמים כלואים בתוך כלובים צרים, הגברים לובשים חצאיות לבנות והנשים מהלכות בסארי. חלפנו על פני ילדים ומבוגרים שעבדו בשדות ועל פני רוכבי אופניים. תחושה של מהומה, ובו בזמן של שלווה גדולה.
בדרכנו לאייזול (Aizawl), בירת מיזורם, עצרנו בשלושה כפרים של בני מיזו: וריאנטה (Vareyante), קולוסיב (Kolasib) וסיפיר (Sihphir). בכל מקום התקבלנו בזרועות פתוחות ובחיוך עדין, ביישני, שלא נעלם גם כשמתחילים לשיר. בתי הכנסת ממוקמים בנקודות תצפית מרהיבות המוסיפות הוד וקדושה לאווירת הנידחות שמסביב. לפנות בוקר כוסתה העיר אייזול וסביבותיה בערפל סמיך. לא מעט ערפל עטף גם את זהותם של מארחינו המשתוקקים בכל מאודם להתגייר ולעלות לישראל.
בשנת 2005 הכריז הראשון לציון הרב שלמה עמאר כי בני מנשה הם "שבט אבוד" וכי הם רשאים לעלות ארצה במסגרת חוק השבות.
הכותב הוא מדריך בחברת "אקו טיולי שטח", וידריך טיול לשומרי שבת לצפון הודו ולדאק בחודשים יולי-אוגוסט. ישראל וייס הוא צלם גיאוגרפי ואנתרופולוגי.
בהכנת הכתבה השתתף מוש סביר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם