עולם המחשבות: בארי לונג מלמד ילדים להכיר את העולם המנטלי
העולם גדול בהרבה מהפלנטה שאנחנו חיים בה. חציו האחד כולל את כל הערים והכבישים והבתים שאנשים בנו, אבל חציו השני הוא עולם של מחשבות שאנשים בנו. והוא מאמלל אותם מאד
"האם הם מלמדים אתכם על ההבדל שבין העולם לבין האדמה?", שאלתי אותו.
"זה לא אותו הדבר?", הוא השיב בשאלה.
"לא", אמרתי. "אנשים משתמשים במילים האלו כאילו היו אותו הדבר, אבל בדרך כלל גם למילים שנראות כנרדפות יש פירושים שונים. וזה מה שקורה עם העולם והאדמה. העולם אינו האדמה. האדמה היא הפלנטה שעליה היערות גדלים, גלי הים מתגלגלים, הגשם יורד, האיכרים זורעים וקוצרים את יבולם. האדמה היא אם כל חי. כל החיים באים מן האדמה וחיים מהאדמה. זוהי האדמה. העולם, לעומת זאת, הוא יצירתו של האדם: בתים, ערים, כבישים, אניות, מטוסים - כל הדברים האלה. האדמה וכל החיים הטבעיים שעליה היא הבסיס שעליו בנה האדם את עולמו".
"אבל זהו רק חציו של הסיפור. העולם, למעשה, גדול בהרבה. אבל את חציו השני לא כל כך קל לראות. בוא נשחק ביחד משחק שיעזור לך להבין זאת".
ביקשתי ממנו להראות לי את הים. זה היה בלתי אפשרי, מכיוון שגרנו במרחק שלושים קילומטר מהחוף. הוא שאל, מבולבל: "אנחנו לא יכולים לראות אותו מהגינה, נכון? פשוט אי אפשר".
"כן", עניתי, "אתה צודק. מכיוון שהים לא כאן. אבל אתה יכול לחשוב על הים. וכאשר אתה חושב עליו הוא נמצא בראשך, נכון? אתה יכול לדמיין אותו? לחשוב עליו?"
"כן."
"אתה רואה אותו בראשך?"
"בערך."
"ובכן, שם נמצא חציו האחר של העולם: במחשבה, בראשך. אז בוא ננסה עוד משהו. נסה לחשוב על האופניים שלך. אתה חושב עליהם?"
"כן," הוא ענה בארשת פנים רצינית.
"אז תראה לי את האופניים."
הוא קימט את מצחו: "מה? הרי רק ביקשת ממני לחשוב עליהם. האופניים במחסן... לא, אני חושב שהם בשער. ואיך שלא יהיה, יש להם פנצ'ר."
"אתה רואה. זהו ההבדל בין האדמה לעולם. כל מה שאתה חושב עליו הוא העולם. כל האנשים על פני האדמה שחושבים כל הזמן על כל כך הרבה דברים - בדיוק כמוך עכשיו - בנו עולם של מחשבות. ועולם המחשבות הזה מאמלל את האנשים. בוא ואראה לך איך. אתה מוכן?
"אילו מישהו היה בא ואומר לנו שמכונית עברה בשער ודרסה את האופניים שלך, מעכה אותם כליל, אתה
"אתה רואה", אמרתי לו, "אתה יכול לחשוב על דברים שמאוד מאוד מדאיגים, אבל אינם ממשיים; ואנשים יכולים לספר לך סיפורים שידאיגו וירגיזו אותך, על אף שאין בהם שמץ של אמת. זהו העולם. זה לא שהוא רע. פשוט אי אפשר לסמוך עליו. לכן חשוב לדעת שלא כל מה שאנו חושבים שקורה בעולם באמת מתרחש על פני האדמה."
יש לנו אינספור הזדמנויות להראות לילד את האדמה. כשאתם יוצאים מהבית יש כל כך הרבה דברים שאפשר לשים לב אליהם. למשל בטיול על החוף...
"אתה רואה את הגלים שבאים? אתה רואה את הסימנים שהם מותירים על החול? בבוקר הם הגיעו עד לכאן. הם אפילו השאירו פה את המדוזות האלו. ועד איפה מגיעים הגלים עכשיו? רק עד לשם, נכון. זה בגלל השפל והגאות. הים תמיד זז אחורה או קדימה. וככל שהים גדול יותר התנועה גדולה יותר. הגאות מעלה את פני המים והשפל מוריד אותם."
בוקר אחד, סיימון ואני הקשבנו לרדיו כאשר הכנתי את ארוחת הבוקר. מהרדיו בקע קולה של זמרת, ששרה בקול נוגה וקטיפתי:
כל כך עצובה,
כל הזמן בודדה,
מאז שעזבתי את אהוב לבי
שם בלגונה הכחולה...
אמרתי לו, "מה בעצם היא אומרת, סיימון? היא עזבה את אהוב לבה באיזה מקום?".
"אני לא יודע," הוא ענה והתאמץ להקשיב. הוא היה בערך בן שמונה באותו הזמן, ובגיל כזה אינך יודע הרבה על דברים כאלה. הזמרת המשיכה לשיר כמה נפלא היה בלגונה הכחולה, וקוננה על כך שזמן כה רב היא לא הייתה שם.
אולי עוד ישובו הזמנים הטובים בלגונה הכחולה,
יהיה מה שיהיה יום יבוא ואחזור
ללגונה הכחולה.
"למה היא לא נוסעת לשם בסוף השבוע כדי להיות שוב מאושרת, סיימון? מה עוצר אותה?", שאלתי אותו. הוא הביט בי בחוסר הבנה. "זה משום שהיא לא רוצה לחזור, סיימון", עניתי בשבילו על השאלה. "היא מעדיפה לשיר על זה. אם היא הייתה רוצה לחזור היא פשוט הייתה עולה על אוטובוס. אבל היא נהנית לסבול, לקונן ולבכות. ככה אנשים חיים. הם מעדיפים לשיר ולדבר על הזמנים הטובים שהיו, במקום על כמה טוב להיות איפה שהם עכשיו. וגם אם הם יחזרו יום אחד, הם אף פעם לא יהיו מרוצים, וזה אף פעם לא יהיה אותו הדבר כמו פעם."
הבעיה הגדולה ביותר בזמננו היא השכלתנות שהשתלטה על הישות הטבעית שבגופנו. העולם שיצרנו מתוך כל התקוות, הרעיונות והשאיפות שלנו מונח כעת כמו חליפה של בגדי בטון על הגוף הטבעי של האדמה. מה שאנו מכנים "העולם" אינו אלא מבנה-על מעיק שכפינו על הפלנטה, מבנה ההולך ותופח במהירות מסחררת.
תפקידנו כהורים הוא להחזיר את הילדים לאדמה. למעשה, כל מה שקורה באמת מתרחש על פני האדמה ולא ב"עולם". אבל כוח המשיכה האדיר של העולם מפתה אותנו תמיד להאמין שזה לא כך. שכן גלי העולם רוגשים ללא הרף סביב הבית.
הדבר החשוב ביותר בגידול המודע של ילדיך הוא להסביר להם מייד בהתחלה: "לא רק העולם החיצוני הזה קיים. ישנו מקום ממשי יותר בתוכנו, ואת הממשות הזו, שעומדת מאחורי נסיבות חיינו, אנו מכנים 'חיים'."
מתוך הספר: "אהבה, צדק ואמת בגידול ילדים", שייצא לאור בשנה הקרובה בהוצאת "מדף". תרגום: ניצן מיכאלי.לאתר ספרי בארי לונג בעברית
ב-18.6 ייערך ערב הקרנות וידאו של בארי לונג במושב מגדים. פרטים בטל' 054-8159699 ובמייל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם