הגנון של בארי לונג: ילדים מתרגלים נוכחות
רוב האנשים מבלים את זמנם במרחב הנפשי שמייצרים החלומות, המחשבות והדאגות שלהם, בעוד גופם עסוק בדברים אחרים לגמרי. בארי לונג מלמד איך ללמד ילדים להישאר בתוך גופם
מרבית הילדים והמבוגרים מבלים את רוב זמנם מחוץ לגופם. כל גוף גשמי עטוף בבועה נפשית, הגדושה עד אפס מקום במחשבות הנעות סחור סחור. מרבית האנשים אפופים בריגושים, במחשבות ובטרדות עד כדי כך, שאת רוב זמנם הם מבלים במרחב הנפשי שמייצרים החלומות, המחשבות והדאגות שלהם. ולמרות שהם הולכים ברחוב או מגרפים את הדשא, הם ממשיכים לדבר עם עצמם ללא הרף בתוך ראשם. לכן, ניתן לומר שהם אינם נמצאים בגופם. למעשה, רק מעטים נוכחים דרך קבע בגופם הגשמי - נמצאים במגע ממשי עם שמחת החיים הפועמת בגופם, כלומר עם האהבה או עם מה שאני מכנה "הטוב".
ככל שתעזור לילדיך להתחבר לתחושה של שמחת החיים בגופם, כך הם יברחו פחות אל ראשם. ככל שתרבה להזכיר להם להישאר עם הטוב, כך יהיה בכוחם להימנע ממצבי רוח, ולהיפטר מהאומללות כאשר היא תנסה להשתלט עליהם - וללא ספק היא תנסה. לכן, חשוב כל כך להחזיר את הילדים לגופם לעתים קרובות ככל האפשר.
לשם כך, דבר אל הילד כבר מינקות: "כמה נעים. אני חש את הטוב. גם אתה יכול לחוש אותו? בוא נראה. אני חש אותו כאן, בבטן. גם אתה חש זאת?"
- "לא?... בסדר, אז בוא ואראה לך איך לעשות את זה. אתה אוהב אותי? ואת אימא?
- "כן? אז איפה אתה מרגיש את האהבה אל אבא ואימא? הראה לי איפה אתה חש אותה... יופי, זה טוב נכון? זהו הטוב."
ככל שתרבה לדבר על כך עם ילדיך, כך תטמיע בהם את הידע איך להיות נוכחים בגופם. וככל שירבו לחוות את הטוב בגופם, כך יקל עליהם להיפטר מהאומללות - כאשר היא תופיע. עדיף להחזיר את הילדים לגופם כאשר הם עליזים ושמחים, או בתחילתה של התרגשות: זוהי הכנה טובה לקראת מצבים טעונים יותר. אבל מובן שזה קשה יותר כאשר הם כבר מוטרדים. במצב כזה, שב עם הילד ונסה לכוון את תשומת לבו לתחושה הפיזית של המצוקה או התסכול בגופו.
"משהו מטריד אותך, נכון? בוא נראה איפה אתה חש את המצוקה. אתה יכול לחוש את תחושת המצוקה בגופך?"
- "כן."
אם זה אפשרי, דרוש תשובות ישירות. לא הנהונים. "כן" שנאמר בקול רם הופך את התקשורת לישירה
"בסדר. איפה התחושה? ומהי? חוסר נוחות? כאב?"
שאלות כאלה מאפשרות לילד להפריד בין התחושה המטרידה לבין שאר תחושות הגוף. אז אתה ממשיך לכוון את תשומת לבו: "ואתה יכול לחוש גם את הטוב? את הטוב שנמצא מתחת או סביב מה שמציק לך?"
תחושת הטוב תמיד נוכחת. תחושות המצוקה והכאב באות והולכות. להתנסות בכך באופן מוחשי בגופנו זהו אחד מהשיעורים החשובים ביותר שאנו יכולים לקבל - כילדים וכמבוגרים. לאחר שאיתרנו את התחושה אפשר לשאול: "אז מה בעצם הבעיה? מה הגורם לכך?" וזה יכול להוביל לדיאלוג ישר וגלוי.
במצב אופטימלי מסוגלים כל בני המשפחה לחוש את הטוב רוב הזמן, ואם נוצרת הפרעה הם מתמודדים איתה במהירות וביושר. הילדים תמיד ישתפו פעולה עם הורים ששמים את הדגש על הטוב בחיי המשפחה. כאשר יפרוץ ויכוח ביניכם, בין אבא ואימא, יתערב בנכם הקטן ויאמר: "היי אבא, אימא, שכחתם את הטוב?" ואתם תפרצו בצחוק, ותחושו בטוב.
באותם ימים ראשונים, כששחר האמת הפציע בהכרתי, נהגתי לכתוב שירה שנבעה עמוק מתוכי. פשוט חשתי צורך לתאר את מה שמתרחש בי. מובן שזה הפך לסאגה ארוכה, אשר חלק ממנה מתאר את הקרב בין שמחת החיים לבין היריב הערמומי - האנוכיות שמאפילה תמיד על הטוב שבחיים.
לא יריב פשוט הוא,
הוא רודן במסווה.
ולמי הוא מתחזה?
אבוי,
לי, עצמי,
הוא חביב, אדיב ונעים הליכות - כל עוד הכול כשורה,
אבל שפוך טיפה אחת מכוסו - כוס מרורים
וראה את הטינה, את הזעף, החימה.
הפציפיסט יוצא למלחמה.
ועל מה? לשם מה? הרי אין מלחמה.
יש ויש, חבר יקר,
כי בתוכי מתחיל הקרב,
אני הוא זה שאחראי
על סבלך הרב...
כיניתי את אותו יצור "הננס", מכיוון שבמאבק לשינוי שהתחולל בינינו, חזרתי בהדרגה דרך עצמי עד שצמצמתי את הגוש הכואב הזה לגלעין קטן ונואש:
מדושן היית, וכל כך שבע רצון.
אבל ראה את עצמך עכשיו,
שדוף, תשוש, מוכה רזון.
- לא ולא, חיים. לא אכנע.
מוכה רזון?
נכון,
אבל כך אני יכול תחת הדלת לזחול.
ושוב למלא את בטני ולזלול!
הסבל מנסה תמיד להיכנס. הוא כל כך נחוש ועיקש עד כדי שנדרש קרב בלתי פוסק כדי למנוע ממנו להיכנס. ליבה אומללה וסובלת זו קיימת אפילו אצל הפעוטות. העצמיות והאנוכיות שמתחילה להתגבש סביב אותה ליבה צומחת במהירות, נאחזת בגוף התמים ומתחילה לשלוט בו; ומדי פעם מתפרצת לפתע אל פני השטח ומכסה בעננה קודרת או בהתקף זעם את טבעו המתוק של הילד. אין הורה שלא חווה את ההתפרצויות האלה אצל הילד. כעת, נבדוק יחד איך אפשר להתמודד עם גוש הסבל האנוכי, או אם להשתמש במילותיה של משפחה שהכרתי, "למנוע מהדרדס להיכנס".
כאשר חזרתי לאוסטרליה ב-1986, לאחר עשרים שנים באנגליה, הכרתי זוג שבמסירות ובנדיבות אינסופית עזרו לי לארגן מפגשים וסמינרים. כאשר נולד בנם הראשון אמרתי להם שעליהם ללמד אותו היכן נמצא אלוהים. מצאו איזו דרך להטמיע בילד את האמת שאנחנו מדברים עליה, ביקשתי מהם. המחישו לו מוקדם ככל האפשר איפה אלוהים או החיים נמצאים.
שנתיים לאחר מכן הם הזכירו לי את השיחה הזאת. אבל איך עושים את זה?, הם שאלו. איך להעביר לילד קטן משהו בעל משמעות על אלוהים, חיים ואמת? וזו התשובה שנתתי להם. (כמובן, חשוב להתאים זאת למצב שבו אתם נמצאים. ואל תשכחו לבחור רגע שבו הילד נינוח וקשוב.)
"בוא נעשה משהו מעניין. נשחק במשחק חדש..."
- "אה יופי!" הוא אומר. (תמיד חשוב לעורר את סקרנותו.)
"מה שאנחנו הולכים לעשות זה לגלות איפה נמצא אלוהים. אז בוא תשב כאן ואני אשב מולך. נוח לך? אז בוא נתחיל. אתה אוהב את אימא?"
- "כן," אומר הילד, "בטח שאני אוהב אותה."
"ואת אבא?"
- "כן, כמובן, אני אוהב אותך."
"וכאשר אתה אומר שאתה אוהב אותי, איפה אתה מרגיש את האהבה הזאת?"
הילד מצביע לעבר מקום כלשהו בגופו, לרוב לבטן.
"יופי! נכון זו תחושה נעימה? (הפנה את תשומת לבו של הילד לתחושה שבגוף, עודד אותו לחוש את החמימות שבתחושה.) נכון זה נעים? תמיד נעים לחוש אהבה!"
"בטח שמעת שאנשים מדברים על אלוהים... ובכן, האהבה היא אלוהים. והאהבה, או אלוהים, תמיד נמצאים בתוכך. אז תראה לי עכשיו איפה אלוהים?"
שוב מצביע הילד לעבר הבטן שלו.
"נכון! אמנם אתה מצביע על הגוף שלך, אבל אהבה או אלוהים אינם מישהו מסוים. הם פשוט תחושה נעימה. נכון זו תחושה טובה?"
"כן, בטח!" אומר הילד.
"אז כדאי להישאר איתה. היא כל הזמן איתך. תמיד תמיד היא בתוכך ולעולם לא נעלמת."
כשפגשתי אותם לאחר כחודשיים הם סיפרו שתרגלו את המשחק הזה במידה מסוימת של הצלחה. אבל עכשיו הרגשיות מתחילה להשתלט והילד מקבל מצבי רוח. הם רצו לדעת איך להמשיך הלאה. הצעתי להם משחק נוסף שאפשר לנסות כאשר עולה בו לחץ רגשי ופניו מתכרכמות - למרות שסביר להניח שהוא לא יתלהב במיוחד מהמשחק. הצעתי להם שיעמידו את הילד לפני המראה וישכנעו אותו להתבונן בעצמו.
"אתה רואה את מה שאני רואה? איך אתה מעווה את פניך המתוקות, איך הפנים שלך מאדימות וגופך מתכווץ?"
"אתה רואה את עצמך? אתה יודע מה קורה?
"איבדת את המגע עם האהבה שבפנים. אז בוא ננסה להתחבר אליה מחדש. הנח לנו לעזור לך - להחזיר אותך לאהבה. בוא ננסה.
"קדימה, עזבת את גופך. יצאת רחוק החוצה, התרחקת מהאהבה שלך. בוא כנס חזרה לגופך. חזור לאהבתך."
כשראיתי אותם שוב לאחר זמן מה, הם סיפרו כי באחד המפגשים הקראתי את השיר שכתבתי על אודות הננס. וזה נתן להם רעיון. שיחקנו את משחק המראה, הם סיפרו לי, ובהדרגה הבין הילד שלא כדאי לדרוש ולתבוע. כעת אנו מסוגלים במרבית המקרים להרגיע אותו. בכל פעם שהאומללות משתלטת עליו, מייד אנו אומרים: קדימה... דרדס החוצה! אלוהים פנימה. זה עבד ממש טוב. מייד כשהאנוכיות העיקשת הופיעה בילד הכרזנו: 'הופה... הדרדס בפנים. החוצה, החוצה, אנחנו לא רוצים פה דרדס עיקש. קדימה... אלוהים פנימה, דרדס החוצה!'
כך הם גידלו שלושה ילדים, ורוטינת הדרדס נהפכה לחלק כל כך בלתי נפרד מההווי המשפחתי, שאפילו ההורים לא יכלו לחמוק ממנה. ובכל פעם שאחד הילדים רואה את אבא או אימא עם "דרדס בפנים" הוא מכריז על כך מייד. ולמה לא? למה לא להזכיר זאת לאבא כאשר הוא רוטן וזועף? ומכיוון שאבא נאמן לאמת הוא יאמר: בסדר, בסדר, אני מרגיש חרא ולא אכפת לי! בעצם לא בסדר... כן אכפת לי. אז יאללה, דרדס החוצה.
מתוך הספר 'אהבה, צדק ואמת בגידול ילדים' שייצא לאור בשנה הקרובה בהוצאת מדף. תרגום: ניצן מיכאלי.לאתר ספרי בארי לונג בעברית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם