עניין של מידה: מהי באמת מידה גדולה באופנה?
כבר הסכמנו שרזון קיצוני לא יכול להיות מייצג של יופי, וכך גם שומן קיצוני, אז מה כן? רובין גיבון מבררת מהי בדיוק המידה הנסבלת שמתכוונים אליה כשאומרים מידה גדולה
הדיבורים על מבנה – עגלגל או קטנטן – הפך רלוונטי אפילו עוד יותר לפני כמה ימים, כאשר מעצבי האופנה המוכנה-ללבישה החלו לחשוף את קולקציות 2010 שלהם במהלך שבוע האופנה בניו יורק (עמיתיהם במילאנו ובפאריס ילכו בעקבותיהם כבר בסוף השבוע.) זה הזמן שבו שוב מופנית תשומת הלב אל עבר הפרופורציות של הדוגמניות הצועדות על המסלולים ומשמשות ככלי להגדרה מחודשת של מושגי היופי בתרבות שלנו.
במשך כמה שנים, התלוננו חובבי האופנה בבלוגים, במכתבים למערכת ובמפגשים מזדמנים של קוקטייל עם חברים, על שידפונן של דוגמניות – "סוכריות על מקל עטופות במשי או בקשמיר", כך הן תוארו בבוז. אנשים בתעשיית האופנה התווכחו על קשר הסיבה והתוצאה שבין בובות התצוגה הצנומות האלה לבין הדימוי העצמי שלנו. האם הן חושפות את הנשים לפגיעות רבה יותר להפרעות אכילה? האם הן עלבון לנשיות? האם הן חלק של ממש מחופש היצירה של המעצבים? או שהן תוצר פשוט של קובעי הסגנון העכבריים, החשים שהם נאלצים להישמע לטרנדים? תהיה זו הקלה מבורכת אם רוב המעצבים האלה, שמעלים את הסחורה שלהם על מסלולי התצוגות בחודשים הקרובים, ינקטו עמדה ויסרבו להשתמש בדוגמניות שהצלעות שלהן בולטות לעין עד כאב, ושארשת הפנים שלהן זועקת מבריאות לקויה. אחרי הכול, מה הרעיון בלזעזע את הצרכנים?
למען ההוגנות, כבר הייתה התקדמות מסוימת בהתפחת ממדי הדוגמניות, כאשר המעצבים הציגו את קולקציות האביב שלהם רק לפני מספר חודשים. הדוגמניות היו עדיין די רזות בדרך כלל – הרבה יותר רזות ממה שהיו בשנות ה-80', ימי השיא של נשים כמו סינדי קרופורד או נעמי קמפבל – אבל רק לעתים רחוקות הן נראו כאילו רוח חזקה יכולה להעיף אותן לאורך המסלול כמו פיסות מנצנצות של שיחים מתגלגלים.
ירחון האופנה הנישתי magazine V קיבל כמות משמעותית של תשומת לב בקרב חסידי הסטייל בגלל "גיליון המידה" שלו (באנגלית, משחק המילים The Size Issue), שמציג נשים במידה 42. אפשר לומר שכוכבת הגיליון היא הדוגמנית קריסטל רן, שמושכת את אותה תשומת לב כמו הזוהר המנותק והבלתי מושג של מידה 0, ואולי אפילו יותר, כי לרן יש יופי קלאסי והיא אינה מוזרה באופן מבהיל. אבל כמה מהקוראים שראו את התמונות שלה התלוננו על כך שהיא רק במידה 42. היא באמת לא גדולה מספיק כדי להיחשב מידה גדולה. למרות ההגדרה של תעשיית האופנה, רוב האנשים חושבים שמדובר במידה 46 או יותר (זהו הסף שמעבר לו נשים בדרך כלל מגלות שהבחירות האופנתיות
עד כמה גדולה צריכה דוגמנית להיות כדי שאנשים יהיו מרוצים מזה שהיא מייצגת את החזון המשתנה ללא הרף של מראה האישה "האמיתית"? האם היא צריכה להיות בדיוק בגובה 1.65 מ' ובמידה 44, מה שנחשב בתעשיית האופנה לנתוניה של אישה ממוצעת? ואם היא כזאת, האם זה ישנה את צילומי הפנטזיה בעיתוני האופנה למקבילים לתצלומי הקטלוגים? אחרי הכול, חלק ניכר מההיקסמות שלנו מהוליווד נוצר בגלל שהיא מאוכלסת בנשים ובגברים מהממים עד כדי אבסורד, כל כך רחוקים מהממוצע, עד שהם מציתים את התשוקות הפראיות ביותר שלנו ומשכנעים אותנו לשלם כסף טוב על סרטים גרועים.
כפולת הדפים המשכנעת ביותר בגליון המיוחד של מגזין V, היא זו שבה אותה מערכת לבוש מצולמת על דוגמנית כחושה ועל אחת גדולה יותר. השיעור עבור נשים רבות שיש להן מערכת יחסים לא בטוחה עם האופנה הוא שגם הן יכולות לקחת חלק בעולם של דולצ'ה וגבנה. השיעור למעצבים הוא שכל סוגי הנשים יכולות לגרום לבגדים שלהן להיראות טוב. הגישה, פעמים רבות, משפיעה יותר מאשר מידות הגוף. עם זאת, יש בהחלט מקרים שבהם לא משנה כמה טוב את חושבת שאת נראית, המציאות מספרת סיפור אחר. ראי: מאריה קרי וגלובוס הזהב.
טקס חלוקת הפרסים האחרון מספק גם הזדמנות לראות את השחקנית במידה גדולה מאוד, סידייב שמככבת בסרט "פרשס", כשהיא זוהרת כולה. היא הדהימה מראיינים עם הכריזמה שלה ועם דיבור נערת הוואלי מאל. איי שלה והיא גם צולמה ל-V. היא הייתה פלא של ביטחון עצמי בתעשייה שמוקירה רזון. כולנו ראינו את עיתוני המעריצים עם המעשיות העצובות שלהם על שחקניות שהתכווצו באופן לא ייאמן. הן מתכווצות, בין היתר, בגלל שהן רוצות להתאים את עצמן לדגמי הלבוש הזערוריים שהן שואלות ממעצבים. הן מתכווצות למען האופנה.
לא משנה אם אישה היא במידה 32 או 46, "את תמיד צועדת בקלילות. היו לי שחקניות במידה 32 שעמדו מולי ובכו. היו לי נערות צעירות שרצו לכסות את הזרועות שלהן ונשים מבוגרות יותר שרצו לכסות את הזרועות שלהן," הוא אומר. ההבדל המשמעותי ביותר בעיצוב שמלה למידה גדולה הוא שהמעצב לעתים קרובות צריך להשתיק את האגו שלו. הוא לא יכול לכפות בקלות את החזון שלו על האישה, כי אין לה מבנה של קולב. "אבל בסופו של יום, הלקוחה היא העניין האמיתי," הול אומר. "בואי נהיה הגיוניים, אחרי הכל. מיהו המשתמש הסופי בבגדים האלה?"
אפשר גם לשאול, מהי המטרה הסופית – מבחינתה של תעשיית האופנה – בהתענגות על ביטחונה העצמי של סידייב? האם זה קשור לעבודה שלה? האם זוהי היקסמות והתפעלות מהרחבתו של מושג היופי? "אני מקווה שהדברים האלה משתנים," אומר הול האופטימי.
כולנו מקווים שאנו מתקרבים לחברה פחות שיפוטית ויותר מקבלת. אבל אנו גם ניצבים מול שאלה מטרידה: כיצד חברה יכולה להתענג על יופיין של כל המידות והגדלים אפילו כאשר הסטטיסטיקה אומרת לנו שמידות מסוימות אינן בריאות?
בהתענגות על הגודל במגזין V יש קבוצת תצלומים של שחקנית פרודית מעוררת תאווה, שצילם המעצב קארל לגרפלד משאנל. האופן שבו היא מוצגת מעורר חוסר נוחות בגלל שהוא מעין פורנו שמן – הנטייה הזאת להראות את הנשים הכבדות ביותר כמיניות באופן מופרז, בגסות או כסייד שואו. האופנה מחפיצה נשים כל הזמן ובשלל דרכים שונות. אבל הדבר האחד שהאופנה מתעבת הוא קלישאות. הקלישאה הגרועה ביותר על נשים שמנות הוא שהן נשים בעלות תיאבון שאינו יודע שובע – גם ממשי וגם מטפורי. וכמובן, הסטריאוטיפ של נשים אולטרה-רזות, על היותן שבירות וקרות.
במקום כלשהו בין כחישות להשמנת יתר נמצאת הבריאות הטובה. במקום כלשהו בין הקצוות האלה נמצאת גם הגדרת היופי, שהיא כוללת, שפויה וכנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם