אשה בשר וכרום: אנה וינטור בסרט תיעודי
בתעשייה שמגלגלת 300 מיליארד דולר בשנה, עומדת אנה וינטור כעמוד יציב בשער. רובין גיבון ראתה איך בסרט הדוקומנטרי שנעשה על גברת הברזל של עולם האופנה נחשפות נקבוביות עורה, והן אנושיות
בודדה בחזית. וינטור צילום: מתוך הסרט
הסרט שהוקרן בפסטיבלים, מציג לפרטים את יצירתו של גיליון ספטמבר 2007, בן 840 העמודים של המגזין, משלב הקונספט ועד לשלב ההוצאה לאור. התפוצה של הווג עומדת על כ-1.2 מיליון, ולמרות שאינו הגדול מבין מגזיני האופנה האמריקאים – לגלאמור יש תפוצה כפולה – הוא המשפיע ביותר, תודות לאסתטיקה העשירה והמעודנת שלו, לעיסוקו בתרבות פופולרית, להיסטוריה וכמובן, לעורכת שלו.
בעסק שנודע בדרמה, בדמויות מוחצנות ובהתעלמות פזיזה ממשמעת – כספית כמו גם אישית – וינטור היא מודל של שליטה ויעילות. היא אישה שלעולם, לעולם אינה מאחרת – תכונה שגרמה צלקות רגשיות למעצבים ולעיתונאים שלא עמדו בזמנים.
בשל השפעתה של וינטור, סיפורים על אישיותה התובענית והרגלי העבודה הבלתי נלאים שלה הפכו לאגדה. כאשר וינטור מבקשת משהו, אנשים לא רק קופצים לפקודתה – רבים מהם מזנקים. הם עושים זאת מפני ששיחת טלפון מווינטור יכולה להציל מעצב מפשיטת רגל, וצילום בעמודי המערכת של המגזין יכול להיות נקודת זינוק לקריירה.
בראיונות מצטיירת וינטור בדרך כלל כדמות דו-ממדית שמעוררת אחד מהשניים: לעג או פחד. הפרופיל שנעשה איתה בתכנית התחקירים "60 דקות" מהעת האחרונה, כילה אחוז ניכר מהזמן בניתוח השאלה מדוע "וינטור הגרעינית" היא כה בלתי נגישה – בזמן שעדשת המצלמה נמצאת במרחק של 5 אינץ' מהפנים שלה.
נראה היה שהמראיין מעוניין יותר בחיפוש אחר מגרעות בחזותה המזוגגת של וינטור מאשר בהשגת איזושהי תובנה על אישה שנשארה במעמד הגבוה ביותר בתחומה זמן כה רב. כמעט אפשר היה לחוש רחמים כלפיה, מפני שלאף אחד – ובוודאי שלא למישהי שפשעה היחידי הוא לגרום לאישה חסרת ביטחון להרגיש חסרת ביטחון עוד יותר – לא מגיע שיצפו בנקבוביות שלו כל כך מקרוב בערוץ הממלכתי.
"גיליון ספטמבר" מתחיל אף הוא באקסטרים קלוז-אפ. אבל פתיחתו האינטימית של קאטלר מבשרת בדיקה שבה, בפעם הראשונה, הצופה מקבל איזושהי תובנה לגבי מה שעושה את וינטור לשחקנית כה מטילת אימה במגרש של האופנה, כיצד היא מפעילה את סמכותה בדרכים שמשפיעות על נשים שמעולם לא קראו את המגזין שלה, ולמה זינוק למשמע פקודותיה הוא הדרך הגרועה ביותר לזכות בהערכתה.
קאטלר עקב אחרי וינטור וצוות העורכים שלה במשך תשעה חודשים ונכנס לביתה בגריניץ' וילג' כמו גם למשרדה בטיימס סקוור. המצלמות היו שם בפאריז כאשר אירחה ארוחת צהריים של קמעונאים במהלך שבוע האופנה. המנהלים של ניימן מרקוס מחאו כפיים כששמעו שעורכי הווג דיברו עם המעצבת מוצ'ה פראדה על חיבתה לאריגים כבדים וחמים מדי עבור שוקי הדרום, ודיווחו שפראדה הסכימה שחלק מהקולקציה שלה יהיה עשוי מתערובת משי קלה.
על כל פנים בארט טנסקי, מנהל ביצועי בניימן, עדיין מקונן על כך שלקמעונאים יש בעיה מתמשכת עם משלוחים. הבגדים פשוט לא מגיעים לחנויות בתזמון הנכון. אולי וינטור יכולה לעשות משהו בעניין? תשובתה המבודחת: "מה אתה רוצה שאעשה, שאשכור משאית?"
המבוגרת האחראית
להרים עסק. וינטור בתצוגה פרטית צילום: מתוך הסרט
קודינגטון ווינטור החלו לעבוד בווג באותו היום. (עבדתי תקופה קצרה בווג לפני תשע שנים. ר.ג.) מערכת היחסים בת עשרים השנים בין שתי הנשים מלמדת על נאמנותה של וינטור, על תשוקתה לאתגרים ועל הכבוד שיש לה לכישרון, הרבה יותר מאשר ילמדו אי פעם ההערות הזהירות והמאופקות שהיא מבטאת בראיונות. קודינגטון היא חצופה וחכמה בה בעת. היא בטוחה בחזונה כפי שווינטור משוכנעת בחזונה שלה. קודינגטון היא היחידה בסרט שמתנגדת לווינטור, שמתווכחת
איתה, שעושה בדיוק מה שהיא יודעת שווינטור לא תאהב, ועדיין מצליחה לנצח.
ברור שווינטור מעריצה את כישוריה של קודינגטון, אבל מכבדת גם אי נכונותה לוותר על השקפתה על העולם – או לפחות על הפינה הקטנה בעולם שתופסת האופנה. כנראה שמחצית מגאונותה של קודינגטון היא העקשנות שלה.
וינטור לוקחת את האופנה ברצינות – לא רק את העשייה היצירתית אלא גם את זו העסקית. היא מודעת לכך שהעסק שלה הוא מעמד משפיע בתעשייה של 300 מיליארד דולר. וישנם זמנים, למשל מתי שהצלם מאריו טסטינו מתחיל לדבר על סטים שיש בהם סוסים וגדודים של חיילים או כשהוא שוקע כולו בתצלום קלוז אפ של פורטרייט ולכן לא מצלם את הבגדים – שבהם נראה שווינטור היא המבוגר היחידי בתעשייה מלאה בפעוטות פזיזים.
כשהסרט נפתח, וינטור מציינת, "יש משהו באופנה שיכול לגרום לאנשים להיות מאוד עצבניים." כשהסרט מסתיים, מבינים שהדבר המסתורי הזה הוא כוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
