מיי פירסט סושי
לכל אחד יש את המאכל שהפך אותו לחכם יותר. זה שסימן לו את הנקודה ממנה הוא מתחיל לקבל אחריות על מה שנכנס לו לפה ועל מידת התחכום שלו. פלורה צפובסקי בהומאז' לסושי
הוא ליווה אותי בהפסקות המשמימות בין הקלדה להקלדה, הוא הרים גבות נפולות בתורנויות השמירה, הוא היה האור בקצה מנהרת החאקי שנתקעתי בה למשך שנה ותשעה חודשים. הוא ולא אחר, העלה את מצב הרוח שלי פעם אחר פעם וגרם לי להרגיש כמו בן אדם שפוי. והנה שוב, כך וכך שנים אחרי, הוא משמש כשובר שגרה מלבב. איך לקצת אורז יש כל כך הרבה כוח, תתהו? כנראה שאתם לא באמת אוהבים סושי.
המפגש הראשון שלי עם סושי התרחש לפני שנים רבות במוסקבה הרחוקה, בה ביקרתי כילדה ונלקחתי על ידי הדוד העשיר והמצליח שלי למסעדה יפנית מפוארת. הצלוחיות הקטנות, המקלות, הוורוד האנמי של הניגירי והירוק החלקלק של האצות, כולם עשו עלי את הרושם הדרוש, והניטרליות הממכרת של האורז והדג נחרכה בתודעה לנצח. אפילו ספלאש מלוח של סויה, לתוכה הפלתי את המאקי, לא יכול היה להשכיח ממני את החוויה.
הסנוביות המובנית שלי באוכל פגשה סוף סוף נפש תאומה, ומאז הסושי משמש לי כפסיכולוג, פרוזאק ומדיטציה כאחד. כמי שאהבה סושי לפני שהוא הפך לנחלת הכלל ואפילו נעלם מרשימת הקללות שמזוהות עם תל אביביים מצועצעים (שכן ביקרתי לפני כחודש באילת ובבאר שבע ונצפו שם אי אלו סושיות, כך גם בפתח תקווה, חיפה והקריות), עקבתי בעניין אחרי ההתפתחות של הענף העדין והשביר הזה בארץ. בהתחלה, הסושי היה מזון פיתויים יוקרתי שנצרך במקומות אפלוליים ומלאים בעצמם. עדיין יש כמה כאלה בנמצא, כמו למשל המסעדה Moon ברחוב בוגרשוב בתל אביב, עליה גם אנשים המבוגרים ממני בעשור מדברים בערגה. חוויית האכילה שם מלווה בסרט נע, שלא לומר סרט רע, והסיפור שלה הזכיר לי אירוע שקרה לי לפני כמה שנים, כאשר זוג חברים שעזב את הארץ בשלהי שנות ה-90 בא לביקור ודרש לקפוץ ל"יוטבתה".
אחרי התקופה ההכרחית הזו, במהלכה אכילת סושי בפומבי סייעה לי למצב את עצמי כאאוטסיידרית כאשר היה בכך צורך, ובמסגרתה חברה שחורדינית לשמירה בצבא ביקשה להצטרף אלי כדי "לנסות את הסושי הזה" ושילמה בהוצאה יסודית של הסלמון הנע מתוך הרולים, הגיע עידן הסושי הנגיש. אל ה"אונאמי", ה"סושידו" וה"יקימונו" למיניהם הצטרפו הרשתות הידידותיות "סושיה" ו"ג'פאניקה" שהביאו את הסושי אל מרכזי הבילוי ואל העם. הסושי הפך לאייטם לוהט ברשימת הטייק-אוויי ועליית הפופולריות של המכולות האסיאתיות הפכה את מלאכת הגלגול וההדבקה לבילוי שמתאים לחבר'ה.
על המגמה הראשונה בירכתי – אין ואף
המגמה השנייה דווקא מעצבנת – סושי, כמו כל מזון שהוא גם בילוי, אמור להיות חידה על סף יצירת אומנות, והגושים הרטובים שינפיקו החברים שלכם בערב הגיבוש הקרוב רק יהרסו את המיתוס. בסופו של יום, הדרך שעשה סוד הסושי השמור שלי, מהפיכתו לסמל סטאטוס רופף ועד לנשנוש כייפי, היא לטובה. הרולים והסושי-סנדוויצ'ים הזולים הופכים אותי, וללא ספק עוד כמה אנשים אי שם בסוף הרחוב שלי, לבני אדם רגועים ושמחים יותר וכל תמרון של מקלות הוא מקפצת זיכרונות. ספק אם התכונות האלה מתחבאות בכל מזון אחר.
מהשמירות בצבא למסיבות "מפוארות" במועדונים רוסים, מערבי טלוויזיה עם חברות ועד דייטים מבטיחים יותר או פחות – סושי על כל צורותיו הוא הקו המקשר בין תחנות החיים שלי, והתחושה התרפויטית שמתלווה לאכילתו אף פעם לא מאכזבת. ואם פעם בכמה זמן יוצא לי להגיע למסעדה יפנית בדרגה גבוהה, אני מזמינה צלופח – דג מתקתק שפגשתי בביקור המחודש במוסקבה לפני שנה וחצי, כאשר אותו הדוד הזמין לנו קומבינציה ענקית על טהרת הבשר הרך והמתמסר שלו. המקלות אחזו בחתיכות האורז בביטחון, מעגל נסגר ומעגל אחר אולי נפתח. הדג הנא ממשיך לנוע.
שינטו-רול (שינטו, קניון עזריאלי) – האינסייד-אאוט האצילי מכיל סלמון סקין, שרימפס טמפורה, סלמון ואבוקדו, בחיתוך מאופיין במראה מגוון ומסקרן ומציע שילוב מושלם של רכות ופריכות, מתקתקות ומליחות.
אינסייד-אאוט צלופח, בטטה, עירית ואבוקדו (יוקו, רחוב פלורנטין 5 בתל אביב) – צלופח טרי במחיר עממי, רצוי על מדרגות הבטון של המקום הקטן עם הפנים לשכונת פלורנטין השוקקת. אפשר לצרף לצלופח המשובח מרכיבים אחרים, העיקר לא לשכוח את חברו הטוב הטריאקי.
אינסייד-אאוט טונה חריפה ומלפפון (רשת הסושיה) – המינימליזם חוגג ברול הצנוע הזה באדיבות הרשת האהובה מחד והמושמצת מאידך, כאשר פיסות אדומות – כהות של טונה מתובלת מאוזנות באמצעות מלפפון קרנצ'י.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם