מלכודת דבש: גרנולה לחושפי שיניים
שחר שילוח נודדת במחוזות הכעס ומגלה שלפעמים אפשר להביא למישהו כאפות מתוך חמלה, ושלפעמים להתיישב על הכרית ולהבליג זה לא הכי הכי. אחר כך היא מכינה גרנולה שנדבקת לשיניים, גם אצל אלה שנוטים לחשוף אותן וגם אצל אלה שלא
גרנולה. יכולה לקלק חיוך צחור רענן כהן
לפני כמה חודשים הייתי בריטריט, ושיעזור לי בודהא אם אני זוכרת באיזה נושא הוא עסק. זה לא באמת משנה, כי בכל לימוד בודהיסטי שעוסק בפסיכולוגיה וברגשות, תמיד מגיעים בסופו של דבר לדיונים ארוכים על כעס. כעס הוא נושא שמעסיק מאוד את תלמידי הבודהיזם המערביים, לא בגלל שהם יותר כעסניים מהאדם הממוצע – הם פשוט מודעים יותר, וכנראה גם מוטרדים יותר, מנוכחותו של הרגש הלא רצוי הזה.
אז באותו ריטריט, שהיה בתחילתו של הקיץ, הלא הוא העונה העצבנית ביותר בשנה, ישבתי בקבוצת דיון עם כמה תלמידי בודהיזם כנעניים אחרים ודיברנו, כרגיל, על כעס. תוך דקות ספורות היה ברור שהקבוצה נחלקת לשניים: בחלק אחד המבליגים, ובשני חושפי השיניים. כולנו הסכמנו שאם צובטים אותנו אנחנו מצטבתים. פחות הסכמנו בשאלה מה עושים למישהו שממש לא במקרה השאיר לנו סימנים אדומים על הזרוע.
המבליגים טענו שאנשים פוגעניים סובלים ממילא, וכי זה לא תפקידנו לשים אותם במקומם: הקארמה הרעה שלהם כבר תטפל בהם. המשימה שלנו היא לבלום בתוכנו את הכעס, שלא יתפשט וירעיל. יש בזה היגיון בודהיסטי – אם מפמפמים את הכעס הוא עד מהרה הופך לטינה, ואז לאיבה, אחר כך לשנאה ולפעמים גם לאלימות. הכעס שטיפחנו מעוור את העיניים, עד שהן כבר אינן מסוגלות לראות את צדדיו החיוביים של הצובט, מה שמגביר עוד יותר את השנאה, וחוזר חלילה.
אחת הנשים המבליגות סיפרה על שכן שדרס לה את הכלב ואפילו לא התנצל. היא, מצדה, בחרה לא להגיב, למרות שהאיש נהג באופן קבוע לנסוע במהירות מופרזת בשכונה. לא כעסתי עליו, היא סיפרה, החלטתי לסלוח. חושפי השיניים, לעומת זאת, הביאו את הסיפור הנודע על לאמה ישה, מורה טיבטי בודהיסטי גולה שהתפרסם מאוד במערב, שיום אחד נהג ריקשה הודי תחמן ניסה לגבות ממנו מחיר מופקע.
הלאמה הטוב לא התבלבל, והפליא בנהג הריקשה את מכותיו. זה אולי כאב, אבל הכאפות הונחתו ללא שמץ של זעם. באהבה, יש מי שיאמר. מטרתן הייתה ללמד את האיש שככה לא עושים, וגם לחסוך ממנו את הקארמה השלילית שכרוכה בגניבה.
לשחק אותה גנדהי
לאמה ישה. כאפות של חמלה מתוך האתר הרשמי
אני לא יכול לעשות את זה, אמר מבליג עם גומות חן, אני לא נמצא בדרגתו הרוחנית של לאמה ישה. עדיף לא להגיב, ולעצור את כדור השלג של הכעס כאשר הוא עדיין קטן. הצד השני לא ויתר: מי יעצור את אלה שדורסים כלבים, שמפקיעים מחירים, שפוגעים בחלשים? אישה מנומשת אמרה לבעל הגומות, עדיף שאתה, שמודע לכוחם ההרסני של הרגשות השליליים, תעשה את העבודה - מאשר שיעשה אותה מישהו עצבני באמת. עדיף שאתה תעמיד אותו במקומו לפני שימשיך לדרוס ולרמוס.
בעלת הכלב המנוח התעקשה שעדיף לה להתמקד בהתפתחות הרוחנית של עצמה. הפוגעניים ילמדו את השיעור שלהם כשזמנם יגיע, ואין טעם לחנך את מי שלא רוצה לשמוע. רציתי להגיד לה, שבבחירה הגורפת לשחק אותה גנדהי, התועלת העיקרית היא העצמת התחושה של "תראו איזו קדושה אני, יושבת על כרית המדיטציה בשלווה ולא מתלכלכת בג'יפה של החיים". אבל לא אמרתי. היא באמת אישה נחמדה, יש היגיון בדבריה, ובעיקר - לא רציתי להרגיז אותה.
לפני שבועיים נתקלתי בדילמה שוב, הפעם במרחק גדול מאולם המדיטציה הרוגע. היה לי תור לשיננית, שאליו איחרתי בעשר דקות. השיננית, שהייתה צריכה לבחור בין 20
דקות הפסקה במקום התור שהוחמץ, לבין סיום יום העבודה עשר דקות מאוחר יותר, בחרה באפשרות הראשונה. היא לא אמרה לי את זה בעצמה, אלא הודיעה לפקידת הקבלה, שגלגלה עיניים לשמים ואמרה שאין מה לעשות. לא עזר שאמרתי שאני לקוחה שם כבר שנים, שהשארתי בקופת המרפאה אלפי שקלים, שמעולם לא איחרתי, שנסעתי חצי שעה מחוץ לעיר במיוחד ושפשוט לא מצאתי חניה. הדברים נפלו על שיניים ערלות. הלכתי משם מאוכזבת.
בבית התלבטתי. להתלונן? הרי בכל זאת אני איחרתי. נכון, איחרתי, אבל בדרך כלל אני זאת שצריכה להמתין שם לעיכובים שלהם. להבליג? אולי באמת השיננית לא יכלה להתעכב. אבל היא הייתה יכולה לבוא ולהסביר, בטוח שאז הייתי מבינה. להתלונן? מסוכן, אולי זה יסבך את השיננית בצרות. מצד שני, מישהו צריך להגיד לה משהו. בסוף התקשרתי למרפאת השיניים, סיפרתי מה קרה וביטאתי את מפח הנפש. אחרי שיחה ידידותית עם המנהלת, סוכם שזה באמת לא צריך היה לקרות. התנצלתי על האיחור, קיבלתי התנצלות על הפדיחה שלהם, וגם פיצוי קטן. למדתי שלפעמים אם חושפים, רק קצת, את השיניים בתגובה על פגיעה, אפשר לחשוף אותן אחר כך בחיוך גדול.
גרנולה של אמיצים
גרנולה. אם כבר להתענג על המתיקות מחריבת השיניים רענן כהן
את החיוך הצחור הזה אני עלולה לקלקל עם גרנולה ביתית. אוח, כמה שזה נדבק לשיניים, בודהיסטיות, לא בודהיסטיות, עצבניות או רגועות. גרנולה היא שקר מתוק, מלכודת דבש. היצרנים מוכרים לנו אותה כמזון בריאות טבעי, ואנחנו, בתנאי שלא קראנו את התווית, חושבים לעצמנו, "נו, מה כבר יכול להיות רע במזון הציפורים היבש והגרגרי הזה, עם שיבולת השועל והפירות המיובשים", ומטילים אל הפה עוד חופן מהמתוק-מתוק הזה.
בגרנולה ובחטיפי הגרנולה הסטנדרטיים יש דבש, אבל גם הרבה סוכר, מלח, חומרי טעם, לכו תדעו כמה שומן, ופירות יבשים שאין פירוט לגבי רכיביהם, והם יכולים להכיל גופרית ועוד סוכר לבן. אבל הכי מעצבן, זה שאת הדברים הטובים באמת, שקדים למשל, קשה בדרך כלל למצוא בתוך הקופסה. אז אם כבר להתענג על המתיקות מחריבת השיניים ועתירת הקלוריות, למה לא לעשות אותה בדיוק כמו שאתם אוהבים? בלי לנבור בה בחיפוש נואש אחרי האגוזים הנחשקים ובלי לפלות ממנה את חתיכות הבננה המיובשת הקשות כאבן.
המצרכים
½1 כוסות שיבולת שועל
1 כוס של תערובת פירות יבשים ואגוזים קצוצים (בתמונה: חמוציות, צימוקי אוכמניות, אגוזי מלך ושקדים)
⅓ כוס דבש או סילאן
¼-⅓ כוס שמן
אפשר גם: קינמון, טיפה אחת של מי זהר (תמצית הדרים) או וניל
ההכנה
מערבבים את שיבולת השועל, הקינמון (אם רוצים) הפירות היבשים והאגוזים. מערבבים סילאן או דבש, שאותו ממיסים במעט מים חמים אם הוא קשה מדי, שמן ותבלינים נוזליים (אם רוצים). יוצקים את הנוזל על החומרים היבשים, מערבבים היטב ומשטחים בתבנית.
מכניסים לתנור שחומם ל-180 מעלות. כשהגרנולה מתחילה להזהיב (זה קורה בערך מתי שהריח מתחיל להתפשט בבית), הופכים אותה בעזרת כף עץ. כשהגרנולה זהובה כולה, מוציאים מהתנור. היא תיראה נוזלית ודביקה, אך תתקשה לאחר שתתקרר. אחרי הקירור מפוררים את הגושים.
גיוונים ואילתורים
אפשר לשנות את הפרופורציות בין שיבולת השועל, האגוזים והפירות לפי שיקולי מחיר, קלוריות וטעם, אבל להישאר עם כמות של 2.5 חומר יבש עם נוכחות בולטת לשיבולת השועל.
כדאי לשלב פרי יבש צבעוני כמו משמש או חמוציות. אפשר להוסיף שבבי קוקוס, גרעיני דלעת, גרעיני חמנייה, שומשום, כל סוג אגוז שאוהבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
