אטצ'מנט בפיתה: שחר שילוח שורפת קארמה פחמימתית
אחרי שהיא קראה מה יש בכיכר לחם אחת אומללה שחר שילוח איבדה את הליבידו הפחממתי שלה והחליטה ללכת על הגרסה של תת היבשת ההודית, הצ'אפאטי, ואף רקחה אמפנדצ'אטי – הכלאה בין-יבשתית של צ'פאטי ואמפנדה דרום אמריקאית. להלן התוצאות
האם מותר לכתוב על רעל בטור אוכל? אני ממרפקת את סקינר בעדינות בציפייה לתשובה, וכל מה שאני מקבלת בתמורה זה הפניית גב, נהמה שאומרת, עזבי אותי באמא שלך, ועוד כמה שערות על המקלדת. אין עם מי לדבר בבית הזה.
אני פותחת ספר. את Words of my Perfect Teacher קיבלתי בדואר בתוך מעטפת נייר חומה ומתפוררת מהסוג שרק ההודים יודעים לייצר, שאליה הוא הוכנס על ידי צייר טיבטי מלוכסן עין, אי שם על הגבעות הירוקות של דהרמסלה. כל הפרטים האלה מעצימים את כוח המשיכה של הספר הבודהיסטי שעומד על שולחן הכתיבה שלי, דחוק בין מילונים, מפודר בשערות חתולים. גם אם כל מה שהייתי מוצאת בין דפיו זה ממבו ג'מבו רוחניקי טחון עד דק, הוא עדיין היה נותר יקר ללבי. ככה זה: איכשהו, כל מה שמדיף ריח של מאסלה הודית או קטורת טיבטית מיד הופך למושא של תשוקה, ולא משנה מה הוא שווה באמת.
למזלי "מילותיו של מורי המושלם" הוא באמת ספר בודהיזם טיבטי עשוי כהלכה, והוא מצויד במילון מונחים עשיר. אני פותחת אותו ומעיינת במונח "שלושת הרעלים". הרעלים האלה הם רגשות שליליים שפוגעים בתודעה, ונמנים עליהם מבוכה, סלידה והיצמדות. היצמדות, שבעברית רוחנית צחה נהוג לקרוא לה אטצ'מנט, היא הרעל שמעסיק אותי היום.
לא הייתי בהודו כבר יותר משנתיים. כבר יותר משנתיים לא מילאתי את הריאות באוויר הימלאיה קריר, כבר יותר משנתיים לא מילאתי את הבטן בטאלי חמים ואת הגרון בניסיונות חסרי תוחלת לספור מאחד עד עשר בטיבטית. באופן מגוחך, זכר הנסיעות להודו - שהעניקו לי הנאה בשפע, הרחבת אופקים, חברים חדשים ובוחטות של צ'ילי משובח - גורם לי ברגע זה לסבל ולא לשמחה. במקום לחשוב על מה שזכיתי בו, אני מתמקדת במה שהיה שם ואין לי כאן. היצמדות אינה אהבה, מפני שהיא תלותית, אנוכית ותלויה בדבר. המשהו הזה (אנשים, מקומות, חיות מחמד, אוכל – לא משנה מה), שאליו אנחנו משתוקקים, מתעתע בנו כשהוא נמצא בהישג יד. כשהוא קרוב זה נראה כמו אהבה, אבל כשהוא מתרחק, רעל ההיצמדות מתחיל לפעפע.
גם האהבה להודו הפכה לאטצ'מנט, והאטצ'מנט הוא ממקד את העין בחצי הכוס הריק ולא בחציה המלא בצ'אי מתוק וטעים.
אני צריכה להתגבר על הגעגוע חסר הטעם הזה ולעשות ממנו משהו שיש בו טעם. רצוי שגם יהיה משביע. כשהייתי בהודו שכנעתי כמה אנשים שיכניסו אותי למטבחים שלהם. אני לא ממש מחקה את מה שראיתי שם בין הסירים הפשוטים והלגיונות של צנצנות התבלינים, אבל זהו בהחלט מקור השראה פעיל.
לפני כמה חודשים שכחתי לקנות לחם (איזה באסה זה כשיש סלט עסיסי ונוצץ ממיץ של עגבניות בשלות טריות ושמן זית טעים, לידו פנכת טחינה טרייה, ולחם אַין?). אחרי זה, כשקראתי על אריזת הלחם במכולת מה יש בתוכו, כבר לא התחשק לי לקנות, ואריזת הניילון הרגה לי סופית את הליבידו הפחמימתי. החלטתי ללכת על תוצרת בית. עברתי
יצאו לי צ'פאטי בכל מיני גרסאות, מעט יותר עבים מאבותיהם בתת היבשת, וגם אמפנדצ'אטי – הכלאה בין-יבשתית של צ'פאטי ואמפנדה דרום אמריקאית.
המתכון הבסיסי כולל קמח מלא, מים - וזהו. אפשרויות האלתור והגיוון רבות מספור, כמה מהן מפורטות בהמשך. מכוס קמח אחת תקבלו כחמישה צ'פאטי, שקוטרם כקוטרה של פיתה.
המצרכים:
1 כוס קמח מלא
כ-1/4 עד 1/3 כוס מים.
ההכנה:
מכינים בצק בקערה ממרבית הקמח וממרבית המים, משאירים קצת משניהם לסוף כדי להגיע לבצק מאוזן – רך, נעים ולא דביק.
תולשים מהבצק כדור בגודל של ביצה ומרדדים לעלה דק. אפשר לנקב את הבצק במזלג, אם לא רוצים בועות אוויר.
מחממים מחבת טפלון יבשה על הגז וקולים עליה את הבצק משני צדדיו.
גיוונים:
אפשר להחליף חצי מהקמח בקמח רגיל, ניתן להשתמש בקמח תופח (מלא או רגיל), אפשר להוסיף לתערובת שיבולת שועל טחונה על חשבון חלק מהקמח.
ניתן להעשיר את הבצק בתבלינים ובעשבי תיבול יבשים. אפשר להוסיף מעט שמן זית, בשביל הטעם, מעט עגבניות מיובשות קצוצות דק-דק או זיתים קצוצים, שומשום קלוי, קצח, זרעי פשתה, אגוזים טחונים.
את מי הבישול ניתן להחליף במים שבושלו בהם ירקות (אם בושל במים סלק, תקבלו צ'פאטי ורדרדים חמודים).
צ'פאטי ממולא זו הדרך החפיפניקית והטעימה להכין משהו פשוט שנראה מושקע. הבצק הוא אותו בצק, רק שהפעם ממלאים אותו בתבשיל עדשים (לא נוזלי), ירקות מוקפצים או מחית ירקות, ירקות וטופו, או שילוב של כל אלה. בתמונה המילוי הוא של עדשים אדומות וגזר עם שקדים ועשבי תיבול (מקפיצים ארבעה גזרים שנחתכו לקוביות ביחד עם שקדים קצוצים גס. מוסיפים כוס עדשים אדומות שטופות ומכסים במים. מבשלים עד לריכוך של העדשים. מכבים את האש, מוסיפים פטרוזיליה או כוסברה קצוצה, תבלינים ושמן זית ומערבבים.) הרוטב הוא טחינה גולמית מעורבת ברסק עגבניות טריות.
מרדדים פיסת בצק לצ'פאטי. מניחים במרכזה ולאורכה (מקצה לקצה) כמה כפות מהמלית. סוגרים לצורה של צדף, ומהדקים את השוליים על ידי קיפולים קטנים או לחיצות מזלג. יש להקפיד שהאמפנדצ'טי יהיה פחוס ככל האפשר, אחרת הוא לא ייקלה היטב. על אותה מחבת של הירקות, בלי לנקות לפני כן, קולים את האמפנדצ'טי משני הצדדים. חוזרים על התהליך עד שנגמר הבצק או המילוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
