תסמונת הגבר האחרון בעולם
הרומן נגמר, ואת יודעת בוודאות: אין ולא יהיה לך עוד גבר כזה. איש לא יבין אותך כך, ייגע בך כמוהו, ינשק כמותו. פשוט אין, אין דברים (וגברים) כאלה. האומנם? מיא עשת על התסמונת הכוזבת של פרידות
במוצאי השבת האחרונה של חודש מרס 1972 עלתה הזמרת ממוצא יווני, סופי ליאנדרוס, על בימתו של אשר הול באדינבורו. "אחריך," היא שרה בצרפתית, "לא אוכל עוד לחיות, לא אוכל עוד לצחוק. עיני יהיו רטובות מדמעות, לבי יהיה נטול שמחה, ואני אהלך בין הצללים, בעקבות צלך שלך." התחושה הזאת, של מוות סופני בהחלט לאחר עזיבתו של האהוב, נגעה ללבם של מיליונים שהעניקו לליאנדרוס, נציגת לוקסמבורג, את המקום הראשון בתחרות האירוויזיון של אותה שנה. השיר שלה, ,APR'ES TOI עוד מתנגן היום, יותר מ37- שנה מאז, כהמנונם של המיואשים, המיואשות וכל מי שעזבו אותם והם מרגישים שמשהו נשבר אצלם בפנים, כמאמר המשורר. למה נשבר? אבד ומת.
ההרגשה שהגבר שהיה לך הוא הגבר האחרון בעולם, האחרון שנגע בך כך, שהבין אותך כל כך, שידע אותך בכל המובנים, ושאחריו - ולא משנה מי עזב את מי - לא יהיה לך גבר אחר, כי אין איש על הפלנטה שישווה לו, היא הרגשה שכמעט כל אחת מאיתנו שקעה בה לפחות פעם בחייה. אלא שיום אחד מגיע מישהו, ואת פתאום נוכחת לדעת, שאומנם יש מצב לאהבה ויש עוד צחוק בעולם, ושמחה וחתולים ושמש - וכל אלה גם יחד לא ימנעו ממך לחזור אל בין הצללים ולתסמונת 'הגבר האחרון בעולם' בפעם הבאה.
"בגיל ,25 כשהחבר שלי הודיע לי שהוא עוזב אותי, אני זוכרת שאת הביטוי 'נשבר הלב' הרגשתי פיזית," מספרת הילה, ,46 "ממש קוצר נשימה. ההודעה הייתה פתאומית ובלי הסבר. רק אחרי שנים נודע לי שבכלל הייתה לו חברה ושהם תכננו להתחתן לפני שהוא פגש אותי והתאהב בי. מה שגמר אותי היה אלמנט ההפתעה. זה היה פתאומי. יום לפני כן הוא עוד אמר לי כמה הוא אוהב אותי.
"התרסקתי. עולמי חרב עלי. נורא נתתי את עצמי בקשר הזה. נורא נפתחתי. בטחתי בו. וכשזה נקטע ככה נכנסתי ממש לאבל. הרגשתי שאין טעם לחיים. אני זוכרת את עצמי מסתובבת על חוף הים של תל-אביב בשעה ארבע בבוקר, יחפה, כמו מסוממת, כאילו התנתקתי מהגוף שלי בכלל. הייתי כולי גוש עצב. תפקדתי באופן מכני. זו הייתה תחושה עמוקה של סימום. כאילו הזריקו לי סם עצב שעוטף אותי. הייתי בטוחה שאני לא ארגיש ככה יותר לאף אחד."
- איך יצאת מזה?
"כעבור כמה חודשים הייתה לי שוב מערכת יחסים טובה, והבנתי שהוא לא היה הגבר האחרון בעולם. אבל הנזק שנגרם לי אז כבר נשאר לכל החיים וסגר את עידן התמימות אצלי. מאז כבר לא נתתי את עצמי עד הסוף לאף אחד, ולא בטחתי באף גבר, כולל בבעלי. זה סימן אצלי את המעבר מאשה עם ביטחון עצמי מאוד גבוה שיכולה להשיג כל אחד, למישהי שלא בטוחה כבר באטרקטיביות שלה. זו הייתה פגיעה קשה מאוד בביטחון העצמי."
התסמונת הכוזבת של הגבר האחרון בעולם לא מבדילה בין דם ל(א)דם, ולא פוסחת גם על הגברים הפחות ראויים שנזדמנו לחייך. כך את מוצאת את עצמך שוקעת לתהום העצב השחור, הצללים האפורים והבלה בלה, מייגעת את חברותייך האומללות בשחזור רגעי מופת עם הבן אדם הבעייתי ")ואז רצנו בים על רקע השקיעה, והוא התעקש להשיג אותי ולפתוח מרחק, כי הוא מאוד תחרותי, חמוד שכזה,("! מאדירה בדיעבד כל גיהוק שלו לדרגת "הקומדיה האלוהית" של דנטה (נכון שזה נורא מגניב להיות מכור לטרופית ענבים,(? וזאת במשך שבועות ארוכים ובמקרים קשים גם חודשים. כמו כן את חושבת לעצמך (ומשתפת את סביבתך) בכימהון ערגתי: איש לא ינשק אותי כמותו... לא יהיה לי בחיים סקס נפלא כמו עם הנ"ל, איש לא יביט בי כמותו, לא יתייחס אלי כמותו.
אני זוכרת את עצמי, בחוויית הכימהון שלי, כאשר כל דבר הזכיר לי את הפציינט. הים - את עיניו הכחולות. מגדלי עזריאלי - את גופו החסון והשרירי. כלבים ברחוב - את חיית המחמד שלא הייתה לו. שמיכות פוך - את העובדה ששנא להתכסות. עוגות הגבינה
ופתאום את קולטת שאכן לא יהיה לך עוד גבר כמותו - ותודה למפלצת מלוך נס על כך, כי כל הבאים יהיו מקסימים פי כמה (לא שזה קשה) מהגבר השרוט והבעייתי, שמשום מה נתלית על צווארו המסוקס והפנית אליו את כל רגשותייך הענוגים ביותר. וההכרה הזאת ממלאת אותך אופטימיות שאין לה שיעור ואין לה גבול - פרט כמובן לגבול שיציב לך הגבר-הבא-האחרון-בעולם.
עלמה, ,37 ניהלה לאחרונה רומן של חצי שנה עם גבר נשוי שהכירה ברשת. יום אחד ביים מריבה כדי לעזוב אותה, ובעקבותיה ניתק את הקשר כליל: לא ענה לטלפון, לאס.אם.אס, למסנג'ר ולמייל. "כתבתי לו: אהובי, אני שבורה, אני בוכה, אני מתגעגעת לחזה הרחב שלך," היא מספרת, "אני מבינה שהייתי בלתי נסבלת, אני ממש מתנצלת."
- איך?
"פעם ראשונה שהרגשתי דיכאון אקטיבי. תמיד דיכאון נתפס אצלי כמשהו מאוד פסיבי. פתאום זה פרץ לי החוצה. פתאום הרגשתי שאין לי טעם לחיות בלעדיו. התחושה האיומה שאת אוהבת כל כך מישהו שאין לו אפילו את הנדיבות לעזור לך... שאין לו בעיה לראות אותך מתפרקת... בכיתי לחברה שזה הגבר האחרון בשבילי. שלא יהיה לי עוד דבר כזה. היא צחקה עלי, אמרה לי: כמה קשה להשיג גבר נשוי שלא יראה אותך ממטר, שיקציב לך כמה שעות בשבוע, רק לסקס, שבחיים לא ייתן לך מחמאה, שבחיים לא יביא לך מתנה."?
- אז מה באמת היה סוד קסמו?
"כבר בפגישה הראשונה, כשהלכנו לים, התחבקנו והיה בינינו חיבור פיזי שהיה מאוד מספק. הוא היה מלטף אותי כמו ילדה קטנה ולא היה אכפת לי מכלום. בשביל הכמה שעות אושר האלה בשבוע הייתי מוכנה לכל העינוי של אחרי זה, של לחכות לו שעות במסנג'ר. הוא הזכיר לי את אבא שלי קצת... איש גדול, מוצק ושתקן... כנראה שהשלכתי על הפיזיות שלו המון תכונות."
- איך נגמר הסיפור?
"במצב ממש איום פניתי לרופאה במרכז לבריאות הנפש, והיא לא הסכימה לרשום לי כדורים חזקים נגד דיכאון, שקראתי באינטרנט שהם עוזרים. התיישבתי שם על המדרגות ואיימתי בצעקות להתאבד ושזה יהיה על אחריותה.
כל המרכז לבריאות הנפש הגיע בריצה. זאת הייתה סצינה הזויה. היא רשמה לי, כמובן. אחרי עשרה ימים, באמצע הלילה כזה, הרגשתי שכאילו נפתח לי משהו בנשימה. פשוט הפסקתי לחשוב עליו והתחלתי לראות באור אחר את כל מערכת היחסים הזאת."
- ומאז?
"מאז היה לי כבר סקס הרבה יותר טוב עם מישהו אחר, ובלי או עם קשר גם הבנתי שקצת בלבלתי בין סקס לאהבה. הייתה לי כמיהה נורא גדולה למגע, אבל זו לא הייתה אהבה. הכי קטעים שהוא עצמו ניסה ליצור קשר מחדש וכתב לי: 'אני הכי מתגעגע להרגיש אותך כשהיית שמה את הראש שלך על החזה שלי.' כמובן שלא הסכמתי. כתבתי לו חזרה: 'כן. אני זוכרת. היית תמיד מתעצבן מזה שהליפסטיק שלי מלכלך אותך."'
אחרי הגבר-האחרון-בעולם המאותגר-רגשית שלי היו לי בחורים הרבה יותר כיפיים ומעניינים וסקסיים ממנו, ובאמת עצרתי לחשוב מה גרם דווקא לו להפיל אותי להרגשה השקרית והמדכאת של האחרון בעולם. כנראה שהקלישאה 'זה לא הוא, זו אני' ממש מתאימה למקרה הזה. כשפגשתי אותו הייתי פשוט במצב די חולשתי, ואיכשהו למרות תשומת הלב שהרעיף עלי, הוא הצליח לטעת בי את התחושה שאני לא מספיק יפה או רזה - שזה כמובן התסביך של כל אשה כולל דוגמניות על. אני מדגישה איכשהו, כי חוסר ביטחון עצמי הוא ממש לא הבעיה שלי. אם כבר - שיגעון גדלות.
בפרידה מגבר, אומרת חברה טובה וחכמה שלי, את לא נפרדת רק ממנו אלא גם ממך כפי שהיית איתו. לשיטתה, הוא כאילו גונב ממך חלק מעצמך, ולעד תרדפיהו כדי להחזיר לעצמך אותו חלק. אבל מה עם אותם גברים שאנחת ברוך שפטרנו היא המתאימה ביותר במקרה שלהם? מה עם הגברים צמוקי-הלב ומעוטי-הנתינה שבעזיבתם ציוו לנו את השפיות?
את התקפת הצחוק שתפסה אותי על הפעם הראשונה שהייתי במיטה עם הבחור שבא אחרי הגבר האחרון בעולם, השכנים שלי זוכרים עד היום. פשוט לא האמנתי שטמטומי היה כה רב לחשוב שאין אחר מלבדו. היום אני יודעת, עם כל הכבוד לגיברת ליאנדרוס ולשיר הכינורות האהוב שמתנגן אצלי תכופות באייפוד, שבגרסתי המחוזקת קשה להניח שאמהר להעניק לגבר כלשהו, ויהי המוצלח שבגברים, את התואר "האחרון בתבל כולה".
סיגל השילוני-אריאלי, פסיכולוגית קלינית: "לפעמים הכי קשה דווקא לא לעשות. להכיר במציאות שאין מה לעשות, שבה הזולת נמצא לעד מחוץ לשליטתנו, והיכולת שלנו לתפעל את רגשותיו חלקית ומוגבלת.
"קשה, אבל חשוב לזכור במיוחד בשעת משבר, שמי שעוזב אותי, כמו גם מי שאוהב אותי ,(!) עוזב או אוהב בגללו - בגלל מבנה האישיות שלו, מנגנוני ההגנה, הרגשות שהתעוררו בו, הזיכרונות. בגללו. לא בגללי.
"כשאנחנו נעזבים, מתעוררות בעוצמה תחושות כישלון, אשם ובושה שנובעות מן התפיסה הלא רציונלית שנעזבנו בגללנו. 'אני לא שווה,' 'אילו רק הייתי רזה/רגישה/תומכת יותר.' כך גם במצב ההפוך: כשאנו זוכים באהבה - אנחנו מרגישים טובים, יפים וחכמים. מי שאוהב אותי גורם לי להרגיש ראויה לאהבה. מחוללת אהבה. בדיוק באותו אופן שבו מי שעוזב גורם לי לחוש לא ראויה.
"חוויית ה'בגללי' אחראית, מצד אחד, לתחושות חוסר ערך וכישלון, ומן העבר השני - לחוויות של התעלות והאדרה עצמית. אבל האמת, אם יש כזו, לא נמצאת באף אחד מן הקטבים האשלייתיים האלה. מי שאוהב, אוהב בגללו, ולא בגללי או בזכותי. ומי שעוזב - עוזב בגללו. מי שאהב ונאהב פעם יכול להתנחם בידיעה שהיכולת לאהוב ולהיאהב מצויה בתוכו. היא לא מוענקת על ידי האוהב ולא נגזלת על ידו ברגע העזיבה. נכסים פנימיים הם משענת יציבה ובטוחה שלא תלויה בזולת, בזמן ובמקום. צריך רק לזכור שהם שם, בתוכנו, גם בעתות משבר ומצוקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם