בתוך תוכך היא מחכה: אהבת האמת של ימי בין המיצרים
מתגלגלים מבפנים החוצה או מבחוץ פנימה - רגעים של אהבת אמת הם אלו שבהם אתה טוב לא רק כי ככה נכון לחיות ולהיות, אלא כי ככה אתה באמת. זו מהותם של ימי בין המיצרים, ששיאם מתחיל היום
ימי בין המצרים הם ימים של תיקון. לרוב מדברים עליהם בקשר למה שאסור: אסור להסתפר, אסור לרקוד, בחלקם האחרון גם אסור להתרחץ ואסור לאכול בשר ולשתות יין, או בקיצור: אסור ליהנות. לפעמים מרוב שגרת ה'אסור' אנחנו שוכחים מה מותר, ויותר מכך - מה צריך.
אני מכירה רק מעט אנשים הכמהים ומתגעגעים באמת ובתמים לבית המקדש היהודי בירושלים. רובנו לא רק שאיננו מבינים אפילו מעט מהמכלול שהיה שם, אלא גם על פי המעט שאנו מתיימרים להבין אנו מתקשים להתגעגע באמת לתרבות פולחנית ארכאית משהו. כך שמצד הכאב על האובדן, במרחק היסטורי ותרבותי כה רב, עלינו להתאמץ קודם כול להבין באיזה חסר בדיוק מדובר.
ימי בין המצרים מתחילים בי"ז בתמוז, שחל השנה ב-9 ביולי, ונמשכים שלושה שבועות עד תשעה באב, המציין את חורבן שני בתי המקדש ויחול השנה ב-30 ביולי. חלקם האינטנסיבי יותר של ימי בין המצרים מתחיל היום, ראש חודש אב.
תקנת תקופת בין המצרים נועדה למסד את האבל הלאומי שפקד את ישראל עם חורבן לבו הלאומי והפולחני. באבל לאומי, כמו באבל פרטי, הזיכרון לדורות מתחלק לשניים: הכאב על החסר, והלימוד הנצרך כדי למלא מחדש את החסר ולהיבנות מחדש. כשהאובדן טרי הכאב חי, הפצע פעור, והחסר מורגש. בשלבים הראשוניים של האבל קשה לעסוק בהפקת לקחים, וגם אין תועלת רבה בכך. זה זמן פשוט של התחברות גמורה לריק שנוצר.
עם הזמן הכאב מתקהה, ולומדים לחיות בהיעדר – עד שלפעמים החסר מצטמצם עד לאפס. תהליכים של הענקת משמעות לאובדן מחליפים את השהות הפסיבית עם הכאב בהבניית לקחים ומסרים שמאפשרים
העבודה הראויה לימי בין המצרים הללו כפולה: התחברות למציאות החֶסר – ולימוד הלקח היסודי שיכול להוביל להיבָּנוּת. וכיוון שהחלק הראשון רחוק מאיתנו יותר, אולי מהחלק השני, זה של לימוד הלקח, נוכל להבין גם משהו מאותו ריק. ריק שאיננו מסתכם בפולחן, קורבנות, מנחות ותפילות, אבל כולל גם אותם.
אומרים שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ובלימוד של מידה כנגד מידה ניתן לומר שהתיקון יבוא בחיזוק אהבת החינם. ימי בין המצרים, המקדימים את חג האהבה היהודית, ט"ו באב, הם ימים הקוראים לנו להרבות באהבה, ויותר מכך, ללמוד ולהבין אהבת אמת מהי.
אהבה מהסוג הטוב – אהבת חינם. באופן המעשי ביותר, אין אהבה בלי השקעה. ואהבה, מכל סוג שהוא, נמדדת במידת ההשקעה (הרגשית, אם לא המעשית). קשה לי לדמיין אהבה כלשהי המנותקת לחלוטין ממושג הנתינה. אז מה כאן בדיוק חינם?
פירוש נוסף לאהבת חינם היא 'אהבה ללא סיבה'. ושוב, אלמנט הנתינה הוא המרכזי, אם כי במישור יותר רגשי: השקעה רגשית חיובית במשהו, אפילו ללא סיבה. אתה משקיע, אתה מאמין בדבר או באדם אפילו מבלי להכיר אותו ומבלי להבין מדוע. לא רק שאינך מהרהר בשאלה מה ייצא לך מזה, אתה גם לא לגמרי מבין מה ייצא לו מזה. במילים אחרות, אתה מזרים מעצמך את הטוב שבך בלי אבחנה מול מי ומול מה אתה עומד. אתה אוהב ואתה טוב כי ככה נכון לחיות, כי ככה נכון להיות.
כשמנסים לחדד את מהותה של אהבה טהורה זו משתמשים לפעמים גם בביטוי 'אהבה שאינה תלויה בדבר', המוזכרת אצל חז"ל בהקשר התנ"כי של דוד ויהונתן: "איזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויונתן" (מסכת אבות, ה, ט"ז).
אהבתם של שני ידידי הנפש הללו תוארה ככזו הנקייה מבקשת תועלת. אהבה נטולת תנאים וחוזים של נתינה-קבלה. אם אני אוהב אותך מפני שאתה נותן לי משהו, מה יקרה כשתפסיק לתת? אהבה זו, שהיא אהבה ברמה קיומית ממש, אינה תלויה, אפוא, בנתינה; אולם היא ממשיכה להתקיים מתוך הנתינה.
גודל האהבה הזו ועומקה הופכים את צמד המילים "נתינה-קבלה" מניגודים משלימים למילים נרדפות.
כאן כבר אינני נותן בלי סיבה; אני נותן כי אני אוהב. אבל מרגע שהאהבה היא מוחלטת, לא רק שאין כל ציפייה לתמורה ואין כל צורך בה – הנתינה עצמה היא התמורה הגדולה ביותר, וחוזר חלילה. וזה כבר הרבה יותר 'חינם' בעיניי מנתינה חד כיוונית – כי איש אינו חייב דבר לרעהו.
עוד מלמדים על דוד ויהונתן כי אותה "אהבת נפשו אהבו" היא אהבה שאינה תלויה בגורמים חיצוניים – אהבה שאינה נמדדת ואינה משתנה לנוכח נסיבות משתנות. או כמו ששיקספיר כתב: "האהבה איננה אהבה / אם תתחלף כי חליפות מוצאת / או עם הַנָּע לנוע כי תובא" (סונטה קטז, תרגום ש' שלום, מוסד ביאליק).
אי-התלות היא לא רק במה שקורה בין שני החברים, אלא גם במה שקורה מסביב. כי כשאתה חי את העולם דרך האשנב של האהבה המוחלטת והבלתי תלויה, כל המציאות מקבלת צבע אחר. האהבה היא מופשטת, ישות כוללת שמקיפה וחודרת, וככזאת כוחה וטבעה להתפשט ולעטוף. אתה יצור אוהב ואתה טוב לא רק כי ככה נכון לחיות ולהיות, אלא כי ככה אתה באמת.
מקור נוסף ללימוד אהבת האמת מהתורה הוא הפסוק הפשוט לכאורה "ואהבת לרעך כמוך". חדי-העין יבחינו כי הנחת היסוד אינה ברורה מאליה: הנחת היסוד היא שאתה אוהב את עצמך, וכי רק על בסיס אהבה עצמית זו תוכל למלא את המצווה כאן – לאהוב את הזולת כפי (כלומר באותה מידה ובאותה דרך) שאתה אוהב את עצמך.
באופן בלתי ברור, הפסוק הזה מזכיר לי סתירה שולית מתוך שיר חשוב של ברי סחרוף. השיר נקרא "(ככה זה) לאהוב את עצמך". והפזמון מצווה "תסתכל לה בעיניים". שאלתי פעם את עצמי, אם המטרה לאהוב את עצמך מה פתאום אתה צריך להסתכל עליה? והתשובה שנתתי לי היא סוג של היפוך הפסוק: "ואהבת לעצמך כמוה".
לפעמים, הדבר הקשה לנו ביותר הוא לאהוב את עצמנו. אבל כשאנחנו מגלים את עצמנו בעיניים של מי שעומד מולנו, לעיתים אנו מגלים את עצמנו מחדש. מגלים ואוהבים. ולומדים מכך לא רק על מי שעומד מולנו, ולא רק על עצמנו, אלא על האהבה עצמה.
בין אם זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה או מגיע מבחוץ פנימה, מצווה עלינו לחבק רגעים של אהבת אמת: לזכך את הרגעים שבהם עולם ומלואו עומד תלוי באוויר שבינינו, רגעים שיוצרים חוויה שאינה תלויה בדבר. התחברות לישות שהיא מעבר לכאן ועכשיו, מעבר לחשבונות של 'תן וקח', מעבר לשינויים החיצוניים של קצב החיים המסחרר – התחברות זו היא החוויה של אהבת חינם, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת האמת.
במובן הפנימי-מהותי של בית המקדש, זה היה ייעודו ותפקידו. הנחיצות החיצונית של מכלול הפולחן אולי רחוקה מהשגתנו כיום, אך החיוניות של המהות מתבהרת והולכת. ובימי בין המצרים בפרט אנו נקראים להתחבר כל אחד כפי יכולתו להזמנה העתיקה של שותפות והדדיות עם בורא עולם, שנאמר "עשו לי מקדש – ושכנתי בתוכ(כ)ם". או כמו שברי היה אומר, "בתוך תוכך היא מחכה".
לבלוג של אמירה ארליך
נא להמתין לטעינת התגובות
