עוגיות קארמה: פינת הבישול הרוחני של שחר שילוח
חלקו אותן לשכנים בשם הנדיבות, התאפקו עד מחר עם הטעימות בשם הסובלנות, ולאחר שתתמכרו נסו להיגמל מהן בשביל האי-היצמדות. שחר שילוח מכינה עוגיות קארמה לשבת. מדור חדש
אני עומדת במטבח, חותכת סלק, עסיס ארגמני ניגר על קרש החיתוך ומכתים לי את האצבעות. יש לי דם של סלק על הידיים, וזה הדבר הכי קרוב לשחיטה שמתחולל במשולש האנרגיה הביתי שלי, זה שבין הכיור, המקרר והגז. כרוחניקית דה לה שמאטע, אני אפילו לא טורחת להחזיק בבית כרית מדיטציה – אני יודעת שהדבר הכי קרוב לשאמטה שיקרה עליה זה תנומה של חתול – אבל האמביציות הבודהיסטיות שלי בכל זאת דורשות תרגול. איזשהו תרגול. תרגולון.
"התרגול הטוב ביותר", אני אומרת לנמלה שניצבת על השיש ומתפנה לרגע מעיסוקיה הקדחתניים כדי להביט בי תוך תנועות מחושים נמרצות, "הוא לנתק את הטייס האוטומטי ולהביא את המודעות לכל רגע בחיים". עכשיו אחותה התאומה מצטרפת, ואני ממשיכה: "אתן רואות בנות, למרות שכל השיש שלי מלא בכן ובחברות שלכן, ולמרות שאחת מאינספור התאומות הזהות שלכן מטיילת ברגע זה ממש על עצם הבריח שלי, אני לא הורגת אתכן. זה תרגול! זאת אהמיסא! ככה נראית קארמה יוגה!"
הנמלים לא מתרשמות. אחת מהן לוחכת בחוסר עניין פירור צ'פאטי שנותר שם מארוחת הצהריים, אחרת עושה עם הרגליים הקדמיות תנועות מעליבות. אני קצת מאוכזבת. ציפיתי לשמץ של אחוות נשים ביני ובין הפועלות השחורות, שעושות אצלי רונדלים על השיש מאז שהקיץ התחיל.
"מה עשיתי לכן?" אני שואלת את החבורה זעירת הממדים. "מישהו אחר כבר מזמן היה גורף אתכן לכיור, מטביע במי סבון, מחפש את הקן שלכן ומשמיד את כל החמולה". מצד שני, אני נזכרת, מישהו אחר אחר, ג'איניסט למשל, היה לוקח את המברשת ההיא, שבה אני מורחת שמן זית על גבי התבנית של תפוחי האדמה האפויים, מטאטא בעדינות כל נמלה ונמלה מהשיש אל כף ידו האוהבת, ונושא אותה בעדינות החוצה, אל ערימת סוכר שהכין שם מבעוד מועד במיוחד עבורן. "אוקיי", אני מודה. "אז יש לי איפה להשתפר, אבל תודו שאני משתדלת". אבל הנמלים כבר לא שם.
אני רואה אותן טבועות בשלולית אדומה של מיץ סלק שנקוותה על השיש. זה מאוד מצער אותי, כמובן, ואני יכולה להגיב בכמה דרכים: אני יכולה להניח לרגשי האשם לכרסם בי, אבל לאמה חכם אחד אמר לי שרגשי אשם זה פשוט סוג של כעס שהאדם מפנה אל עצמו. כידוע, כעס מרעיל את התודעה ואני ללאמות משתדלת להקשיב. אני יכולה לומר לעצמי שכנראה הקארמה של חבורת הנמלים כללה מוות במיץ סלק, ואין לזה שום קשר אליי. האפשרות האחרת היא לבחור בדרך האמצע, לחלוק עם הנמלים את האחריות להסתלקותן בטרם עת ולעשות כל מה שניתן כדי למנוע הישנותם של מקרים
את הסלקים אני מרתיחה בסיר מלא מים, הנמלים ממילא הלכו ולא ישובו עוד. אחרי שהם יתקררו, אוכל את השורשים הארגמניים עם קצת שמן זית ומלח. סלק טוב לא צריך שישחקו איתו משחקים מיותרים. אני מנגבת טוב טוב ובזהירות את משטח העבודה, מוודאת שלא יוותרו עליו פירורים שעלולים למשוך נמלים או שלוליות שבהן הן עלולות לקפח את חייהן העמלניים. הנמלים בהחלט תורמות לניקיון המטבח שלי, ייאמר לזכותן, גם אם המוטיבציה היא פשוט לא להוסיף גוויות של חרקים לרשימת הקארמה השחורה שלי.
אחרי שהשטח הוכשר, אני יכולה להכין את עוגיות הפלא: הן טעימות ומפנקות למרות שאין בהן שום מוצר מהחי, הן מדהימות גם את הקרניבורים ויפות לבריאות, בקיץ הן תחליף מצוין לדייסת שיבולת השועל של הבוקר (החומרים כמעט זהים, אבל הפורמט קומפקטי וידידותי), וכשמגלגלים אותן בין הידיים אפשר למלמל "גאטֶה גאטֶה פארַגאטֶה פארַסַמגאטֶה בּוֹדהי סוּוהא".
ככה עושים אותן:
מתכון ל-35 עוגיות, בערך
½1 כוסות שיבולת שועל טחונה ("קוואקר") או 1 כוס שיבולת שועל שלמה + ½ כוס קמח מלא
½ כוס פירות יבשים קצוצים (אני ממליצה על תמרים)
½ כוס אגוזי מלך קצוצים
½ כוס טחינה גולמית
⅓ כוס דבש
מערבבים היטב את כל החומרים. בידיים רטובות מגלגלים לכדורים (אפשר גם בלי המנטרה) ואופים בתנור שחומם ל-200-180 מעלות. לאחר כ-15 עד 20 דקות, כשהעוגיות מקבלות גוון שזוף קלות, מוציאים אותן מהתנור ומניחים להן להצטנן. כשהן חמות הן מאוד רכות ומתפרקות, אבל הכול מסתדר לאחר שהן מתקררות.
אם אתם רוצים לסחוט עוד טיפת בודהיזם מהמתוקות האלה, הנה כמה הצעות: חלקו אותן לשכנים בשם הנדיבות, התאפקו עד מחר עם הטעימות בשם הסובלנות, ולאחר שתתמכרו נסו להיגמל מהן בשביל האי-היצמדות.
(תודה לגידי על המתכון).
נא להמתין לטעינת התגובות
