קרבן של פערים: סיכויי ההישרדות באוגנדה
תחת הארנק הריק של אימו, הילד תומאס לא זכאי לטיפול מתקדם. ניתן להפנות אצבע לתרבות המקומית אך אוגנדה רק מקצינה את מה שנכון בכל מקום: בלי כסף קשה לשרוד
מחלתו של תומאס הזניקה אותנו לביתו למרות השעה המאוחרת, כאשר מטרת הביקור ברורה: לקחת את הילד בן השמונה לבית החולים, מהר ככל הניתן. אבל בית החולים אליו הולך תומאס אינו עובד בלילה, ואין לו שום שירותי חירום זמינים.
האפשרות הנוספת, ללכת לבית החולים שבעיר, נתקלת שוב ושוב בחומה בצורה: מעבר בין בתי חולים באוגנדה אינו פשוט לילדי ה-HIV בני המעמד הנמוך שמקבלים את התרופות בחינם. אם יגיע תומאס לבית החולים שבעיר, הוא לא יתקבל אלא אם ישלם סכומים מהסוג שאינו קיים בעולמו.
קשה להרגיש את כברת הדרך שעשתה אוגנדה בתחום הטיפול ב-HIV, כאשר יושבים על מיטתו של ילד חולה באמצע הלילה ללא שום יכולת להביא אותו לבית החולים. עם זאת, לא כך אצל כולם: מרבית הילדים שאנחנו עובדים עמם רשומים בבית החולים בעיר, ובמקרה של מחלה יזכו לטיפול חירום. ההבדל בינם לבין תומאס פשוט: למשפחתו של תואמס אין אפילו את הכסף לנסוע פעם בחודש לעיר.
המקרה של תואמס אינו המקרה הראשון בו ידינו קצרה מלהועיל, אבל הוא ללא ספק אחד המקרים המתסכלים. המגבלות שלנו כמתנדבים צעירים, לבנים, קצרים בשפה ובזמן ברורות, אבל לא במקרה של תומאס. למראית עין, הכול שם: אנחנו, הילד, הבעיה והפתרון. ובכל זאת, רופא אחר רופא מסביר לנו: אין מה לעשות, חכו למחר.
תומאס שרד את הלילה. קשה לומר שהיה בזה ספק. חרף העובדה שתומאס נמצא במצב הגרוע ביותר מכל ילדי ה-HIV תחת חסותנו, היה ברור שנדרש יותר מחום כבד
זוהי הפעם הראשונה בה נגלה בפניי בית החולים הזה, ורק בכח רב נדחקת המילה בית חולים על הלשון: בעוד שבית החולים בקמפלה מציג נקודת אור מערבית מבחינת הבנייה וההתנהלות, בית החולים בכפר נגלה לנו בצורתם של שלושה או ארבעה ביתנים קטנים, עם רחבת המתנה ביניהם, וצוות קטן של אחיות ורופאים שמסתובבים בין ביתן לביתן במהירות ובערבוביה.
תומאס שוכב על המחצלת בלי נוע, ממתין לתורו, מותש מהלילה. שאר הילדים משחקים מסביבו, שרים בשמחה ומפגינים אנרגיה מרשימה לשעה 7:00 בבוקר. אבל גם כאשר הגיע אל בית החולים, הדרך לטיפול עודנה תלולה: תומאס, ששמו נעדר מרשימות הילדים שמגיעים באותו היום, נרשם כמי שהגיע כמקרה חירום, ועד מהרה מתברר שהיחס למקרי חירום אינו שונה ואף גרוע: קודם מסיימים עם הילדים הרשומים, אחר כך נראה אם נשאר זמן.
כך מתגלגל טיפול החירום להמתנה של שבע שעות, רק בסופה נכנס תומאס לחדר הרופא לשם הבדיקות הנדרשות. פעם נוספת מתגלעים הפערים הקריטיים שיום אחד יוכלו להציב את ההבדל בין תומאס לבין הילדים האחרים - בין מי שיש לו, אמנם קצת, למי שאין לו בכלל.
בסופו של יום יוצא תומאס עם תוצאות בדיקות חסרות ושקית מלאה בתרופות מכל הסוגים. אחרי מספר ימים שוכך החום, ובפעם הבאה שאנחנו פוגשים אותו הוא כבר רץ אלינו בשמחה, עדיין חלש, עדיין מכוסה בפריחה קשה.
תומאס הוא קרבן של פערים. תחת הארנק הריק של אמו, הוא אינו זכאי לבית חולים מתקדם וסטרילי, הוא אינו שווה את הכסף שעולה הפעלת מערכת חירום, או רופא נוסף שיטפל במקרים הדחופים. אפשר בקלות להפנות את האצבע אל התרבות המקומית, אבל ייתכן שאוגנדה רק מקצינה את מה שנכון לכל מקום ולכל זמן. בלי כסף, סיכוייך לשרוד, קטנים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
