לא מאמינים לשקט: מחנות הפליטים באוגנדה
התושבים בצפון אוגנדה החלו לאחרונה להרים את ראשם, לנקות את ההריסות שזרתה המלחמה ולבנות את חייהם מחדש. ובכל זאת, מוקדם לקבוע שהמלחמה הסתיימה
בליווי חבורת הילדים הנמרצת אנחנו יוצאים לסיור במחנה. אלו ימים אחרונים בגולו, המחוז הצפוני ולמוד המלחמה של אוגנדה, ואנחנו מחליטים לערוך ביקור גם במחנות הפליטים באיזור.
למעשה, הביטוי מחנות פליטים אינו נכון: באנגלית מסומנים המחנות בקיצור IDP, שמייצג את המילים Internally Displaced People, כלומר – אנשים שהועברו מביתם בתוך ארצם, ולא הפליטים הסטנדרטיים במובנים האפריקאיים המוכרים. ולמרות זאת, פעמים רבות במתכוון או שלא, הביטוי מחנה הפליטים מתגלגל על הלשון.
עם הכניסה למחנה נפרש לרגלינו מרבד הבקתות הצפוף, מספרים לבנים מסומנים על גבי הבתים. פה ושם מבצבצת דלת העשויה מקרשים שמוטבע עליהם סמל סוכנות הסיוע האמריקאית או סמל תוכנית ההזנה הבינלאומית, ספקית המזון העיקרית למחנות הפליטים. כתובות על דלתות הבתים, שקיות פלסטיק ריקות שפעם הכילו וודקה ולצידן תיק ישן וזרוק ושני כיסאות שבורים – עומדים כסימנים לחיים שהיו כאן פעם.
השקט הבלתי נתפס מפתיע אותנו. מחנה אונימה, שהוקם לפני 13 שנה, אכלס בימים אחרים יותר מ-20 אלף בני אדם. חלקם הגיעו בעצמם, אולם רובם שוכנו שם בתחילת שנות ה-2000 בכח על ידי הממשלה.
לאורך השנים יותר ממיליון בני אדם בצפון אוגנדה הועברו למחנות הפליטים, בצילה של הלחימה שנמשכה במחוז גולו ובסביבתו. כעת, ככל שמתארך השקט, עמלים רבים מהם על הקמתו של בית חדש, הרחק מהבית שאולצו לגור בו בתקופת המלחמה.
סיור בלב המחנה מגלה שרידי בקתות שנשרפו בדליקה ושברי אבנים וחפצים שהופקרו
ייתכן שמדובר באקט סימבולי, אנחנו מנסים לנחש, מעין פרידה מהמפלט שהפך לבית קבע. אבל באותה מידה ייתכן שזו פשוט דרישת בעלי הבתים שסוף סוף יקבלו בחזרה את הקרקע שלקחה הממשלה. כך או כך, עד סוף השנה האזרחית ייסגר מחנה אונימה, ועד אז ייאלצו גם הנותרים למצוא את ביתם במקום אחר.
יומיים לפני שעזיבתנו את גולו, אנחנו נוסעים לביקור במחנה נוסף, גורו גורו. בעוד אונימה מרוחק רבע שעה מהעיר, נמצא גורו גורו הרחק מעבר לגבעות במרחק של כשעה נסיעה באופנוע. לעומת אונימה, גורו גורו קיים עוד מראשית ימיה של הלחימה, משנות ה-80. וכשחבורת הילדים הצפויה מהלכת אחרינו בשמחה ברחבי המחנה, אנחנו מבינים שלמעשה רבים מהם נולדו כאן, אל תוך חיי המחנה הריקים.
גם כאן נמצאת דמוגרפית המחנה בשלבי נסיגה. גורו גורו, שברגעי השיא אכלס על פי ההערכות כ-15 אלף בני אדם, משמש היום בית לאלפים בודדים בקושי, וגם זה הולך ויורד. שוב עומדות הבקתות ריקות, רבות מדי בשביל הילדים המועטים שרצים בהן, שקטות מדי בשביל להעביר בהם חיים שלמים ללא לימודים, עבודה וחיי תרבות.
מיליוני האנשים שחייהם השתנו תחת הלחימה בצפון אוגנדה החלו בשנים האחרונות להרים את ראשם, לנקות את ההריסות שזרתה המלחמה ולבנות את חייהם מחדש. ובכל זאת, מצהיר בפנינו עובד סוציאלי שעבד בגולו בארבע השנים האחרונות, מוקדם מדי לקבוע שהמלחמה הגיעה לסיומה.
אנשים עוד לא מאמינים לשקט, הוא מסביר בארוחת ערב משותפת בערב האחרון שלנו במחוז הצפוני. גם עכשיו, הוא אומר, שלוש שנים אחרי, הסכנה עדיין קיימת.
נא להמתין לטעינת התגובות
