הצלחה אמיתית: האוגנדים מסייעים לחלשים
לראשונה זה הרבה זמן, אנשי הכפר קאזו באוגנדה הוכיחו לקרן טאוב שהם יודעים איך לטפל בחלשים בתוכם כראוי, והכי חשוב – מבלי לקבל כל עזרה מצדו של האדם הלבן
רק בבוקר שאחרי אנחנו מגלים שהמשפחה של ריצ'רד גורשה מהבית. כבר זמן רב ידענו שסכנת הגירוש מרחפת מעל המשפחה, אבל הרגע הגיע מוקדם מדי לפני שמצאנו פיתרון. רעיונות שנזרקים לאוויר נותרים תלויים וחסרי דורש: לשלם בעצמנו את החוב ולהחזיר אותם הביתה, לסייע במציאת דירה חלופית זולה יותר מזו, או לעזור בבניית עסק חדש שיאפשר למשפחה לכלכל את עצמה.
רעיון אחר רעיון אנחנו מניחים בצד, מבינים את החסרונות המהותיים של כל אחד מהם, עד שאלכס נזכר במה שידענו כולנו: בלב הכפר, מרחק עשרים דקות מדירתם הישנה, עומדים כיום שלושה בתים שהתרוקנו מדייריהם. אלה שייכים לזוג צעיר שקנה את הקרקע מתוך כוונה לבנות במקום בית ספר.
פרוסי, מורה שאיבדה את עבודתה לפני שנתיים, טיפחה בחודשים האחרונים חלום יחד עם בעלה – להקים בכפר בית ספר חדש שייתן מענה גם לילדים שאין להם כסף. עשרות פעמים היא כבר צעדה שם, על השבילים הערומים ובין הבתים הנטושים, מסבירה למי שרק מוכן לשמוע: כאן תהיה כיתה, כאן נתקין את הלוח, וכאן נבנה משרד, שירותים ונדנדה.
כצפוי, תוכניתה של פרוסי נתקלת במחסום הנצחי: כסף. התקציב הדרוש לשיפוץ ולהרצת בית ספר, שמתיימר להתקיים ללא שום הכנסה קבועה מהילדים,
אל בנייני בית הספר העתידי, הנטושים כרגע, עוברת משפחת סוזי. תוך מספר ימים הם כבר הופכים את המקום לבית, וזמן קצת אחר כך מתחילה אמא סוזי, המכונה בפי כל מאמא-ריצ'רד, לפקוד את המרכז יומיום, ולכבס בתשלום את בגדי המתנדבים. אנחנו משלמים לה תמורת עבודה במחירי השוק הקבועים: 300 שילינג חולצה, 500 שילינג מכנס.
ככל שעוברים הימים, וללא שאיש התכוון לכך, הופכת מאמא-ריצ'רד לחלק בלתי נפרד מהנוף, עובדת כמעט קבועה במרכז, שמקבלת בסופו של כל יום פרנסה מכובדת למדיי ביחס לשכר הממוצע. בעוד מספר שבועות, כשיפנו את ביתם וישיבו אותו לידי בעליו, יהיה בידי משפחת סוזי מספיק כסף לתחילת דרכם.
ההצלחה האמיתית בסיפור של משפחת סוזי אינה העובדה שהמשפחה השתקמה: ההצלחה היא בעובדה שהאדם הלבן לקח חלק קטן מאד בתהליך. משפחה מקומית היא שהסכימה לסייע ולהעמיד לרשות המשפחה את הבתים שבשטחם. פרוסי ובעלה הם שפתחו את הדלת והגישו את המפתח ללא כל תמורה.
הכסף שמקבלת מאמא-ריצ'רד הוא כסף שהיא מרוויחה בעבודת כפיים: לא תרומה, לא סיוע, לא רחמים. אף אחד לא חילק שטרות או כיסה חובות, האדם הלבן לא הציל את היום, הוא רק היה החוליה המקשרת.
חזרתה של משפחת סוזי למסלול חיים תקין יחסית נזקפת קודם כל לזכות הקהילה בה היא חיה. הבעיה התעוררה בלב הקהילה של קאזו, ושם היא נפתרה. לראשונה זה הרבה זמן, החברה בקאזו מוכיחה לנו שהיא יודעת לטפל בחלש בתוכה. שהיא מסוגלת להסתדר לבד, כפי שראוי וכפי שצריך, ללא האדם הלבן.
נא להמתין לטעינת התגובות
