החיים אחרי: מפגש עם ילדים שנלחמו באוגנדה
קשה לדמיין את הילד מאחורי התלבושת האחידה, בצבעים עליזים של ירוק בהיר ותכלת, צועד ביער עם נשק על כתף, נלחם ואפילו הורג. אבל בצפון אוגנדה זוהי המציאות המרה
גם הן צפויות לעזוב בקרוב. ג'ניפר בת ה-16 אמורה לחזור הביתה למשפחתה שבדרום סודן, ואילו סאול, התינוקת שמשפחתה לא אותרה מעולם, צפויה לעבור לבית יתומים. אבל דלתות גוסק"ו ייסגרו בקרוב לא רק עבורן: אחרי שלוש שנים של שקט שעברו על מחוז גולו בצפון אוגנדה, ואחרי למעלה מעשור של פעילות בצל הלחימה, החליט ארגון יוניצ"פ להפסיק את התמיכה במרכז.
החשבון פשוט: בצל התקיפות, הלחימה הנמשכת וחטיפות הילדים על ידי צבא המורדים עמד מספר המתאכלסים במרכז על מספר נאה של כמה מאות ילדים. רובם נפלטו מהמלחמה לאחר טראומה קשה של שירות בצבא המורדים כחיילים ולוחמים או כשפחות מין.
אותם ילדים הגיעו הישר למרכז, שם עברו מספר חודשים שמטרתם לסייע להם להתמודד עם הטראומה. אולם כעת משהתרוקן המבנה, וצבא המורדים בכלל נמצא בסודן או בקונגו, אפשר לנתק את הזרמת הכספים. אכלוס הילדים ששבו מהמלחמה יגיע לקיצו, ושיעורי ההעשרה שמתקיימים בכל בוקר ובהם נגרות, תפירה, וגם הנגינה והריקודים – ייפסקו לחלוטין.
לגולו אנחנו מגיעים לשבוע אחד, מצטרפים לידידה שנמצאת שם כבר חודשיים. המחוז הצפוני, שידע בשני העשורים האחרונים לחימה שהתפרסמה בעיקר בשל השימוש האכזרי בילדים, זכה בשלוש השנים האחרונות לשקט מתוח. על אף שהמילה גולו עדיין מעוררת חשש בקרב תיירים, ויעיד על כך כל ספר תיירות שמבהיר כי אין לבקר בצפון אוגנדה, רחובות העיירה בטוחים לחלוטין. גם כבישי המחוז, פעם מסוכנים בשעות החשכה, שקטים בינתיים.
במרחק של עשר דקות מגולו-טאון, נמצאת הפנימייה לילדים שחזרו מהמלחמה – מוקפת בגדר תיל. עבור רבים מהם זוהי תחנה שנייה אחרי גוסק"ו, צעד ראשון בתוך החיים שאחרי. בין דשאים ענקיים לכיתות צבעוניות מסתובבים להם מאות ילדים, שעד לפני מספר חודשים או שנים היו בליבה של הלחימה. קשה לדמיין שהילד שמאחורי התלבושת האחידה,
בשיעור אנגלית אנחנו יושבים בקבוצות, ארבעה או חמישה בקבוצה אחת, עוברים על מבחן האנגלית האחרון. אחד הילדים יוצא פתאום וחוזר אחרי כמה דקות, מחזיק בידו גזיר עיתון. הוא מראה לי את התמונה, גופות של שוטרי חמאס בעזה, כפי שמעיד הכיתוב שמתחתיה. אף אחד מהם לא יודע איפה זה עזה.
אנחנו מראים להם על המפה את עזה ואת ישראל ומסבירים שעד לא מזמן, למעשה – בימים בהם עזבנו את הארץ בדרך לאוגנדה, עוד התקיימה מלחמה. ועכשיו? – הם שואלים, יש שלום? לא בדיוק, אנחנו עונים להם. אין שלום ואין מלחמה, אבל יש מתח. הם מהנהנים בהבנה. כמו כאן, הם אומרים בפשטות. כמו באוגנדה.
ביום האחרון של אפריל אנחנו חוזרים לגוסק"ו, יושבים על המחצלת בחוץ עם ג'ניפר וסאול. ג'ניפר כבר הצטלמה לדרכון שמנפיקים לה לצורך מעבר הגבול חזרה לסודן, הפעם באופן חוקי ומסודר. סאול תעבור בקרוב לבית היתומים. אבל גוסק"ו, אנחנו מגלים בהפתעה, לא עומד להיסגר.
העובד הסוציאלי מספר לנו שהושג המימון. ימים ספורים לפני קו הסיום חזרו בהם יוניצ"פ, ואולי פשוט נכנעו ללחצים. בארגון הסכימו להמשיך בהפעלתו של המרכז, אם כי באופן מצומצם יותר. קבוצות הלמידה של בני הנוער, שנועדו להעניק לצעירים למודי המלחמה התחלה טובה יותר בחיים שאחרי, ייפסקו לחלוטין.
בשביל ג'ניפר וסאול, לעומת זאת, גוסק"ו, גם בצורתו הריקה והדוממת, יוכל להמשיך לשמש כבית עד שיגיע זמנן לעזוב. ואולי הדבר החשוב מכל הוא שדלתות המרכז, גם כשיתרוקן לחלוטין, ימשיכו לעמוד פתוחות – אם לא למען הילדים שכבר חזרו מהמלחמה, לפחות לטובת אלו שעוד צפויים לחזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
