ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

הארה או מיליון דולר? ג'ודי ליטני נסוגה לאחור

הפסקתי לקרוא ספרים רוחניים. ריטריטים בקיבוץ תובל עושים לי קלסטרופוביה. אני יודעת שלתרגל בודהיזם ולא לרצות להגיע להארה זה לא מקובל, אבל זה המצב. ליטני חווה משבר רוחני ולבסוף משתדרגת עם ענת צחור

 

התעוררתי הבוקר מיואשת לחלוטין. הרגשתי שהחיים התיישבו לי על הראש, כמו שאל בנדי אומר. לא עזר שאמרתי תודה על זה שהתעוררתי. וכן, אני יודעת שיש אנשים שלא התעוררו.

אני גוררת את עצמי למטבח. עושה קפה שחור. אין שום הפתעות, חוץ מזה שנגמר הסוכר. מה שמדאיג אותי היום זה שאין לי חומר רוחני לכתבה הבאה. ועוד יותר מדאיג: אני מרגישה שאני מתרחקת מהדהרמה. האם זה בגלל שאין לי קבוצת לימוד, אני תוהה - מה שנקרא "סנגהה" - קבוצת תמיכה.

פעם היתה לי קבוצה, במשך שלוש שנים. השנה, חוץ מהמורה שלי עופר הנזיר, אין לי ממש קבוצה ורק לעתים רחוקות אני מבקרת בקבוצה של אבי וגילי פאר. זה בגלל שאני עובדת בערבים באופרה, ואם יש לי ערב חופשי אני מעדיפה ללכת ליוגה או לראות בטלויזיה איסט אנדרס. כן, אני יודעת שזה רדוד.

הפסקתי גם לנסוע לכל מיני ריטריטים בקיבוץ תובל , שבהם למדתי את התורה. בשלוש השנים הראשונות לא הפסדתי אף נזיר בודהיסטי, טיבטי או מערבי. אם לא היה לי טרמפ הייתי מגיעה לכרמיאל באוטובוס ולוקחת משם מונית. עמוסה בתרמיל, דובון (כי קר שם למעלה), מחויבות, מחברת, עט והמון התלהבות. והיום?

כשאני שומעת שיש ריטריט בקיבוץ תובל עם נזיר טיבטי, אני מקבלת ישר קלסטרופוביה ועייפות. אין לי כוח נפשי להיות בחדר עם עוד חמש בנות ולעובדה שאם מגיעים באיחור, כהרגלי, צריך להתחלק במיטת קומתיים (ויש לי פחד

גבהים). אז מה? זהו, אין לי יותר מה ללמוד?

"אולי הגעת להארה ואת לא יודעת?" אומרת לי עם "המון" חמלה ציפי, חברת דהרמה. מי בכלל רוצה להגיע למקום הזה? ההארה הזאת מפחידה אותי. קראתי על מישהי שהגיעה לשם והשתגעה. אני יודעת שלתרגל בודהיזם ולא לרצות להגיע להארה זה לא מקובל. מה שבטוח זה שאני רוצה להיות בן אדם מאושר, אבל בקשר להארה ולגלגולים אני לגמרי לא סגורה.

האם יתכן שמיציתי את הקטע של הלימוד-ביחד הזה בחיי? פעם ידעתי כל רגע מה קורה בעמותות "ידידי הדהרמה"  ו"תובנה" . אני חייבת להודות שאין לי יותר את הצורך הזה, אחרי שעשיתי ויפאסנה  במשך שבועיים תמימים בחברתי ובעזרת עופר הנזיר ומאז נעשיתי סוליסטית.

מזה שבוע אני מרגישה מרמור מתגבר. חוסר סבלנות וייאוש שאני מביאה איתי לחזרות באופרה. וכן, אני יודעת שבימים אלו צריך להגיד "תודה" שיש עבודה. בעבודה שלי אני מלבישה את הגברים במקהלת האופרה, אבל אין לי יותר חמלה - לא כלפי עצמי ולא כלפי הגברים. ולא, הייאוש לא יותר נוח באופרה. אני מוצאת את עצמי כעוסה ולא כל כך מסמפטת רבים מבין האנשים. ואני הרי אמורה להיות חביבה וסבלנית. מה קורה לי?

הפסקתי לקרוא ספרים רוחניים. פעם, אם הייתי במצוקה הייתי ניגשת לספרים כמו "כשהדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרון , הספר שמסביר לך איך להיות ברגעים כשהקרקע תחת רגלינו נשמטת. אני יודעת בעל פה את תוכן העניינים פלוס כל התוכן.

הייתי קוראת את "דרך הלב" של ג'ק קורנפילד, שאגב, הייתי בהרצאה שלו בתיאטרון נגה ביפו. האולם היה מלא. הוא דיבר על הדהרמה באופן קומוניקטיבי ותרגל מדיטציות עם הקהל, ואני הייתי מלאת התלהבות והשראה. אנשים נגשו אליו בהפסקה וגם אני נורא רציתי לגשת ולהגיד לו תודה, אבל התעצלתי, כי ישבתי ביציע. למחרת צעדתי בים, עדיין מרוגשת, ומי רץ מולי? נכון! ג'ק קורנפילד.

עשיתי לו מחוות תודה בודהיסטית, והוא נעצר וניגש אלי. איש צנוע ונעים. אמרתי לו תודה, ובאנגלית אמרתי לו: "I was expired by you" במקום inspired – בקיצור, אמרתי לו שבזכותו פג תוקפי במקום להגיד שהייתי מלאת השראה בזכותו. לג'ק יש חוש הומור וחמלה, כך שהוא לא תיקן אותי. אמר לי "תודה" והמשיך בדרכו.

בימים אלה אין לי עוד צורך לפתוח שום ספר. הדבר היחידי שאני פותחת זה ערוץ הניו אייג', ואפילו שם אני אפילו לא מוצאת השבוע נחמה ב- 32 תגובות לטור האחרון שכתבתי. הרוב טובות! נראה שיש לי הכישרון לקום בבוקר ולגרום לאנשים לחייך. זאת מתנה! זאת נתינה.

אין לי שום סיפוק מזה? – לא, השבוע אין. זה אפילו לא מחזק אותי. בניו אייג' אני רואה את ענת צחור  מסתובבת מה זה מאושרת. מה, היא לא שמעה על גיל המעבר? בהתחלה אני מתעלמת מקיומה: מהעיניים הכחולות, מהחיוך המדהים. היא עולה לי על העצבים. היא מאושרת! למה אני לא? מדי יום אני מתרגלת 50 דקות מדיטציה. כשאני מסיימת אני שולחת מטה (ברכות ואיחולים) לאנשים שאני אוהבת, וגם לאלה שאני לא סובלת ברגע זה (והשבוע יש הרבה). במשך היום אני מנסה להיות ב"מיינד פוּלנס" בכל רגע, ואני גם משתדלת לא לדרוך על נמלים (יש אצלי פגישת מחזור במטבח).

אני לא לוקחת שום דבר שאינו שלי (אפילו לא סיכת ביטחון, שהיא כלי עבודה). אני משתדלת לא לשקר – לא לעצמי ולא לסביבה. אני מתנדבת ב"רופאים לזכויות אדם". מה אני עושה לא נכון? אחרי שלא נעים לי מעצמי, ועם מטען גדול של רגשי אשם אני קוראת מה שיש לגברת צחור להגיד. נראה לי שהיא ויתרה על דברים שלי לא קל להיפרד מהם, והאמת היא שאני מתרשמת. לבסוף אני מתרצה ומאחלת לה להמשיך להיות מאושרת, ומגלה שבכל זאת יש לנו משהו משותף: גם לי יש בן שקוראים לו תום, ופעם הוא היה בן 11.

אני מתקשרת בייאוש לעמיקם. "מה נשמעית?" - הוא שואל."קטסטרופית", אני עונה. "אין לי שום רעיון לטור. הצילו!!! אני מיואשת, בלה בלה בלה". "הנה, הוא אמר, יש לך טור: תכתבי את ההתלבטות שלך". "באמת?" אני אומרת בתקווה.

והנה, שבוע אחרי. אכן, יש לי טור. המרמור מאחורי ואני מרגישה מדהים. אכן, דברים משתנים. עופר, המורה שלי, אומר שמצבי מוכר בבודהיזם. זה נקרא: "פטי סנקה רופקה ינה", כלומר - נסיגה לאחור. מתברר שלמרות שחשבתי שהתגברתי מעט על דברים מסוימים, כמו דפוסים ישנים מהילדות ורגשות של   ספק או כעס – הם חוזרים לרדוף אותי, וזה ממש לא קשור לקבוצת לימוד.

נרגעתי, ואני קמה בבוקר ושרה בקול: איזה יום שמח לי היום! ובקול שני: "איזה יום". ומשה גרין, השכן מלמטה, משתיק אותי. כי היום שלו הוא לא כל כך שמח. ואם אמא שלי היתה בחיים היא היתה אומרת למניה. "זינט גזונט. אנד פריילך איך גשינג דיך אמטה. מטה שמטה. גי שלופן". שזה, בתרגום חופשי: תהיי בריאה ומאושרת. אני שולחת לך ברכה. מטה שמטה עונה לה מניה. לכי לישון. ותודה למורי גרוס שצילם, למאיה שאיפרה ול-32 המגיבים שלי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...