ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

קמטים נאצלים: חיבוטים של גיל 60

חמש שנים אני מתרגלת בודהיזם ואני כבר אמורה לקבל כל קמט וכל איבר מדולדל בשלווה גמורה. אז למה בבוקר מביטה אליי מן המראה גברת אחת עם מבט עייף, שהגבות מסתירות לה את העיניים והיא מוציאה לי לשון? ג'ודי ליטני מתלבטת בין בוטוקס לבודהיזם

 
קוראים לי ג'ודי ליטני ואני בת 59 וארבעה חודשים. ב-16 לנובמבר 2009 אני אהיה בת 60. כן! - הנה אני אומרת את זה בקול. למה זה קשה כל כך? למה רק המחשבה על הששים הזה עושה לי חשק להתחבא? - אני רוצה לחגוג בלאס וגאס, אבל כאילו שזה קורה למישהי אחרת. למה? אולי כי הכול עוד מעט נגמר? כן, אני יודעת ש-60 זה רק מספר.

למה אני, שתמיד יש לי מה להגיד, נעשית אילמת כשמדובר בגילי הכרונולוגי? האם זה בגלל תגובת הסביבה? למשל כמו ה-"מה?!" שצרחה איזו מאפרת בבניין האופרה, מקום עבודת היום שלי – "אני לא מאמינה! את בת 60? - יש לך גוף כמו של בת 18". ומה עם הפנים? חשבתי ביני לבין עצמי, והוספתי ואמרתי לי שגם את הגוף כבר לא מומלץ עוד לראות באור מלא. אבל האמת היא שאני מרגישה בכושר פיזי מצוין ומקבלת הרבה מחמאות (סליחה על הצניעות): אני צועדת מדי יום בים, עושה יוגה ומתאמנת במכון כושר. אני מתַחזקת אותי, מבפנים ומבחוץ.

זה כבר חמש שנים, מאז התחלתי לתרגל בודהיזם, שאני מתרגלת לראות את הדברים כפי שהם ולומדת לקבל אותם בדיוק כך. אז אני, מן הסתם, אמורה כבר לקבל כל קמט וכל צניחת איברים בשלווה, בחיוך ובהסכמה. אבל העובדה שאני לא בדיוק במצב הזה, אולי היא מעידה שיש לי יותר מדי צפיות מהדהרמה, מהבודהא וממני?

כל בוקר אני מסתכלת בראי ומביטה אלי בחזרה גברת אחת עם מבט עייף, שהגבות מסתירות לה את העיניים. מי זאת?! בכל פעם שאני מבחינה בה אני מוציאה לה לשון. לוקח לי יום שלם להחזיר את הפנים למצב שבו הן היו אתמול; מנגד, השמלות שלבשתי לפני עשרים שנה עדיין עולות עלי (ראו תמונה!), אבל אפשר להתרשם שהפנים כבר לא מתאימים למידה (38).

התחלתי, אם כך, לשקול שינויים קלים. למשל, הזרקות למילוי הקמטים ולהרמת מצב הרוח. יש לי חברה, ברוריה, בת 65. היא מתרגלת בודהיזם וגם לומדת בשיטת ימימה. היא חרושת קמטים, ברוריה, עם שיער שיבה שהיא לא טורחת לצבוע. נראה שאין מצב שהיא תשקול הזרקות שיחרבו לה את הקמטים.

אפשר להגיד שברוריה מקבלת את זה, איך שזה. אז למה לי זה כל כך קשה? אולי, אני מתמרמרת, אולי כי אני עדיין "צריכה". אבל מה אני צריכה? - למצוא בן זוג? ברוריה מתקנת אותי שאני לא "צריכה", אלא "אמורה", כי הזדקקות מביאה עמה סבל. אבל ברוריה מתקנת אותי בעוד היא נשואה באושר ועושר. ואולי מה שאני באמת צריכה זה פשוט הזרקות למילוי קמטים? אך האם אני שוקלת את זה אך ורק כדי למצוא חן בעיני הגברים? ואני הלא עובדת על זה שהאושר שלי לא יהיה תלוי בהם.

"ג'ודי", אמרה לי ציפורה, שאחותה מזכירה רפואית אצל גניקולוג שמזריק בשעות הפנאי - כשהיא בוחנת את הקמטים במבט מודאג: "תזריקי רק מסביב לפה ותהיי צעירה בעשר שנים. דודי עשה את זה

והוא מאושר" (כן, דודי!). "את מתכוונת תירָאי – לא תהיי", תיקנה אותה ברוריה, שמכריזה על עצמה כאחת שלא הולכת נגד הטבע.

וואוו! לחזור לגיל 50. מי צריך את זה? זה היה השלב בחיי בו נכנסתי לגיל המעבר: בכיתי וצחקתי בלי סיבה, חוויתי גלי חום, דיכאון ויובש בנרתיק. הבודהא אמר שהכול זמני. אני מבינה שזה כולל, כמובן, את גופי שחווה מספר צניחות לא מומלצות, כמו למשל צניחת עפעפיים, צניחת בתי שחי (כן ישנה כזאת צניחה) וגם הברכיים כבר לא ממוקמות איפה שהן היו רגילות. ואל אלה, הפחות ידועות, מצטרפת הצניחה המפורסמת מכולן: צניחת השדיים, שנהגנו לכנות פעם "הבנות"; הם אסופים אצלי עכשיו בחזיית פוש-אפ, וברגע שאני משחררת אותם יש לכל אחת מאותן הבנות רצון וכיוון משלה.

פעם נסעתי לסיני. השתזפתי בעירום וכתבתי שיר פרידה לבנות:

עשיתן כניסות למסיבות \ סובבתן ראשים בהזדמנויות רבות \ הזדקרתן, אופטימיות, ללא חזיות \ וראו לאן הגעתן, בנות \ אתן מונחות, אתן נחות \ זה סופי ומוחלט \ לכל הרוחות.

השאלה שלי היא: האם עצירה זמנית של כל הצניחות תעשה אותי מאושרת? תמיד בלבלו אותי ראיונות של אופרה ווינפרי עם כל מיני רוח'ניות צמרת בגיל המעבר, שמדברות על "קבלת הגיל" בשעה שהפה שלהן צמוד לאוזן. איה הקבלה? אני משתוממת ומתקשרת לעופר הנזיר, שפעם בשבוע אני עושה אצלו "ריפורט" בנוגע למצב התודעה שלי. השבוע עוסק הריפורט בשאלה הקיומית אם להזריק או לא להזריק.

אני מדווחת לנזיר שהייתי השבוע אצל פלסטיקאי, בהמלצתה של זיוה שהגיעה בשעה טובה לגיל 60. כמתנת יום הולדת ארגנו לה החברים כסף למתיחת פנים, במקום הסופשבוע המסורתי בלרנקה. היא עדיין מתלבטת, אך אחותה כבר "עשתה את הפנים" פעמיים ומכורה לכל מה שממציאים ברגע זה; נדמה כאילו אחות זו הולכת אחורה בזמן ומאמינה שהיא תמות בגיל שלוש.

הדוקטור מסתכל עליי, ופוסק: "מזרק אחד", 1700 ₪ - ויחזיק מעמד עד שנה. הדגש הוא על "עד" ואין אחריות. את עופר אני לא מלאה בכל הפרטים האלה ומסתפקת בברור לגבי עמדתו בסוגיית ניתוחי הפנים. עופר אומר שכדאי לתחזק את הגוף אך לא להשתעבד אליו, כי בלאו הכי הכול זמני: כל דבר משתנה וההשתעבדות גורמת לסבל; יש לקבל את מה שיש.
 
- לקבל את זה שעד לפני כמה שנים כל מה שהייתי צריכה זה רק ללבוש ג'ינס וטי-שרט; שעד לפני כמה שנים היו לי המון מחזרים, שפשוט חטפו אותי: בסופר, בסנטר, בדואר, ברחוב - איפה לא?! ואילו היום - אותו ג'ינס, אותה הטי-שרט - וכלום. ימי החטיפה נגמרו וכולן מסביבי מנתחות; מזריקות; מגהצות; עושות פילינג; מנפחות שפתיים; מצמצמות נחיריים; מקטינות אוזניים. איפה נסראללה כשצריך אותו?
מתקשרת אליי חברה ממונטריאול ומזמינה אותי (על חשבוני, כמובן) אל המנתח שלה לפייס ליפט שעולה "רק עשרת אלפים דולר קנדיים". אני צריכה ירושה בשביל זה, ואמא שלי לא יכולה למות פעמיים.

ומי יערוב לי שזה יצליח? רינה, למשל, "עשתה" את העיניים ועכשיו יש לה פרצוף מופתע קבוע: היא עוטה הבעה זהה בחתונות ובלוויות. אולי אני צריכה להיות יותר מחויבת ל"דהרמה" ולתרגל יותר. אני פונה לספר "מה שלימד הבודהא", כדי להיזכר באמת הנאצלה הרביעית: זוהי הדרך המובילה להפסקת ה"דוקהה" (הסבל). היא ידועה  כ"דרך האמצע", והיא מורכבת משמונה קטגוריות שאני נוטה לשכוח אחדות מהן. ואלו הן: השקפה נכונה; מחשבה נכונה; דיבור נכון; עשייה נכונה; אורח חיים נכון; מאמץ נכון; קשב נכון וריכוז נכון. נכון?!
 
ואם אמא שלי היתה בחיים, היא היתה אומרת למניה: "הרצה אוף מניה ממאכט אאלטה קעקר צ יונגן קעקר". שזה אומר: "תשמעי, מניה: הופכים זקנה קעקרית לצעירה קעקרית". אמרה לי כבר חברה מזמן: "ג'ודי, תפסיקי ללכת על חיצוניות. תתחילי ללכת על פרסונליטי". לא כל כך רציתי להקשיב. אבל עכשיו נראה לי שאם אני מוציאה כסף זה יהיה על מקרר חדש (הישן שווק חיים) - שעולה רק 1,690ש"ח – בדיוק כמו המזרק של הפלסטיקאי, רק ששם לפחות יש אחריות לחמש שנים ולא לשנה על תנאי!

ומחר בבוקר, לפני שהיא תוציא לי לשון, אני אגיד לגברת בראי: 'בואי, מותק. מעכשיו אנחנו הולכות רק על פרסונליטי'. ותודה לעודד שצילם ולעמיקם שעזר לי לתת עומק לשיר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...