שותקת ובוכה: חוויות מהוויפאסנה
"מה צריך להביא?", שאלתי. "תבואי בלבן", אמרו לי. את פני קידם עופר, נזיר בודהיסטי ישראלי. הוא נראה לי כמו לואי דפינס, רק בעברית. חייכן קופצני. ג'ודי ליטני עושה ויפאסנה ומגלה את הדהרמה של הטוקבקיסטים
בחיים לא חשבתי שיום אחד ארצה להיות עם עצמי שבועיים בחדר לבד. רק המחשבה על כך גרמה לי להרגיש כאילו עזבו אותי לבד בבית. לתת לעצמי להרגיש, כל דבר, ולו לרגע - זאת היתה משימה בלתי אפשרית. הפחד לחוות פחד, כעס, חרדה, קנאה או כאב היה הרבה מעבר לבלתי נסבל. ותמיד היה איזשהו כדור שעזר לי לעבור את הרגעים האלה, או וודקה עם מיץ תפוזים, או היפים והאמיצים. אבל אחרי שהמשכתי לסבול גם עם הכדורים, החלטתי בכל זאת להתחיל להכיר את מי שמכונה ג'ודי. נפרדתי מהכדורים.
במשך ארבע שנים נהגתי להתחיל את יומי עם מדיטציה. ניסיתי רק להיות, עם כל מה שעולה. להיות ולא לברוח. בסופן הרגשתי בשלה לדבר הבא: להיות שבועיים בחברתי. קראתי שוויפאסנה היא
התבוננות בתהליכים של הגוף וההכרה ברגע התהוותם: התבוננות במציאות כפי שהיא. נרשמתי לסדנה בעין דור, בהדרכת הנזיר עופר. הרעיון היה לדעת בכל שנייה במהלך המדיטציה מה אתה חווה. אם זה פחד - להגיד פחד, להגיד כעס, קנאה, שעמום, ספק - או כל שלאגר אחר. כי ברגע שאתה נוכח עם זה ומודע לזה, בהדרגה אתה מכחיד את כל הרגשות השלילים ומפתח אומץ לב
"מה צריך להביא?", שאלתי. "תבואי בלבן", אמרו לי. עליתי על קו 235 למטולה עם הרבה פחד ותקווה שלא אגיע לאברבאנל בתום הניסיון הוויפאסני. הגעתי. את פני קידם עופר, עם גלימה כתומה וחיוך. הוא נראה לי כמו לואי דפינס, רק בעברית. חייכן קופצני. "מאדאם או מדמואזל?", הוא שואל. "הייתי גם וגם", אני עונה. "טוב, אז אקרא לך מדזל". ככה התחילו יחסי עם עופר הנזיר. בצחוק מתגלגל.
נשלחתי לשיחה עם קרן, מתנדבת. נאמר לי שתפקידי לתרגל. אסור לשתות אלכוהול ולקיים יחסי מין. לא לגנוב, לא לרצוח וכמובן - לא לדרוך על נמלה. קמים לשמיעת הגונג בארבע בבוקר. מתרגלים שעתיים. בשש אוכלים ארוחת בוקר. מתרגלים עוד. ב-12 ארוחת צהריים. מתרגלים. בשש בערב
הפחד שלא אזכור אותם הכניס אותי לחרדת ביצוע, כי כל יום יש דיווח, העופר בודק אותך. חזרתי לחדרי מבוהלת, מבולבלת וכועסת. על עצמי, שלא ביררתי לאן אני מגיעה, כי אני רגילה רק לשבת ולהתרכז בנחיריים ופה יש לי ממש מופע יחיד. כבר נהיה לי קשה. לא רציתי להתחיל להתקשר לחברות שלי, כי פחדתי שהן יתחברו לבלבול שלי ויגידו לי לחזור הביתה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתחיל ולגמור את מה שהתחלתי, כי במהלך חיי תמיד נהגתי ללכת ממקומות שנהיה בהם קשה. וככה התחיל המסע הפנימי שלי עם תודעתי. עם הרבה ספק ודפיקות לב.
אחרי התינוק האבוד הופיע זיכרון שלי עם עגלה. אני מובילה את בני הראשון, שיערי מתבדר ברוח. יש לי תמונה כזאת, עם פרמננט, ואני נראית בה מאושרת. אבל כרגע, בחדר, אני בוכה על נעוריי האבודים. הטיימר מצפצף. אני מכבה אותו. אותי אני לא מכבה, ונשארת בכאב. אני הולכת לעופר כדי לעשות שיתוף. מה שאני צריכה בשביל לקבל חיזוק זה להגיד "נורא פחדתי".
- אקסילנטו, אומר העופר.
"היה לי ספק" - עוד יותר אקסילנטו. "חוויתי כעס"- זה בכלל אקסילנטו אקסילנטי.
כי אם הייתי בשאנטי-שאנטי זה לא נחשב, למרות שכל מה שעולה נחשב. ולהיות מודעת. להיות עם "מיינד פוּלָנֶס", להיות נוכחת. כי ברגע שמודעים לא בורחים, וכך מקצרים את הסבל. אני השחקנית הראשית וחיי רצים קדימה ואחורה. בעיקר אחורה.
למחרת ישבתי במדיטציה והפכתי להיות הנזיר עופר. פשוט ככה. נהייתי העופר. הפחד הכה בי וידעתי פחד, פחד, פחד. ישבתי בתפקיד עופר עד שהטיימר צפצף. פתחתי עיניים והנה אני, ג'ודי לובשת לבן. קמתי מותשת. מי צריך את זה? אתמול הרגתי תינוק. היום אני נזיר. מחר אני בטח אשמע את הצפירות של אברבאנל. אני זוחלת זחילה אינדיאנית לעופר. הוא, כרגיל, מחייך.
- מדוזל, מה שלומך?
עופר, אני בוכה. אני הייתי אתה במדיטציה. תגיד לי, אני לא משתגעת? היו לך כבר מקרים כאלה?
- אקסילנטו!
מה אקסילנטו, אני מתמרמרת.
- המיינד משחק איתך.
למה הוא עושה לי את זה? הוא יודע שאני בת לניצולי שואה. זה חשוב שאני בת לניצולי שואה?, אני שואלת.
- לא, עונה עופר. כי לא חשוב לו הלמה. יותר מדי שנים חיית בפחד. המיינד עושה ויז'ואליז'יישן.
ויז'ואלימה?
- הדמיות. עכשיו את מוציאה את כל הג'יפה. אומץ, קוראז'. את מפתחת אומץ!
אני לא מרגישה כמו אמא קוראז'. אני חוזרת לחדר. במדיטציה הבאה עופר מגיע. אני מביטה בו. זה כבר לא כל כך מפחיד. וכשהוא רואה שהוא לא עושה עליי רושם, הוא נעלם, עד הפעם הבאה .קוראז', ג'ודי, קוראז'. את מפתחת אומץ לב.
אני במחזה יחיד ואני המשתתפת הראשית. הבימאית, השחקנית, הכוריאוגרפית, הקהל והמבקר. בכיתי, צחקתי, כעסתי . היו לי ספקות, חרטות, רגשי אשמה. חוויתי שעמום, שיפוטיות, בלבול נוראי ובעיקר פחד. רציתי לצאת באמצע. לא עבר יום שלא רציתי לברוח. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי נשארת במחזה שלי. כל יום הייתי באה לעופר ומתחננת שהמחזה גרוע, שלא שווה להשתתף בו. הוא היה אומר לי שאני מעל ומעבר לוואפל המצופה. אחרי שבוע של ייסורים קמתי בבוקר עם שירה: "לעבודה, אתה חייב את זה לעצמך, ושלוש ארבע לעבודה". הבנתי שאין דרך חזרה מעצמי, ואין לי דרך אחרת. ותודה לעופר שהאמין במיינד שלי יותר מכפי שהאמנתי בו אני. ועל כך שעד היום הוא מחזק אותו. ואם זה היה מחזה הייתי קוראת לו "קוראים לי ג'ודי, ואני מעל ומעבר לוופל המצופה".
ועכשיו, לחשבון פתוח שהשארתי כאן בשבוע שעבר. אכנה אותו כאן הדהרמה של הטוקבקיסטים. אם כן, אתמול בערב כשחזרתי הביתה מהעבודה (מלבישה באופרה) ניגשתי למחשב לראות אם הגיע איזה מייל שישנה את חיי. קשה לי להודות, אבל יש לי חיים מאוד שגרתיים למרות שאני בן אדם לא שגרתי. ואכן, קיבלתי הודעה מהעורכת שהטור שלי פורסם.
מיד נכנסתי לאתר מלאת התרגשות. את התמונה מאוד אהבתי, אבל חוץ ממנה לא אהבתי כלום. מצב רוחי השתנה בין רגע. היה נדמה לי שבעריכה הורידו לי משפטים מאוד משמעותיים והרגשתי מאוד אבודה ורדודה. עם ההרגשה הזאת ניגשתי לראות מה חושבים עלי. "ולמה אני אמור לדעת את כל זה?", שאל אנונימי. "את נשמעת אבודה, יקירתי" - כתבה לי מישהי שטרחה לקרוא את מה שכתבתי. ומאוד הסכמתי איתה. רציתי לעזוב את הארץ.
מה אני צריכה את זה? ייאוש תהומי עלה בי. ועכשיו אני צריכה לכתוב כל שבוע. התעייפתי מייד. ובגלל שאני מתרגלת ויפאסנה התחלתי להתבונן באישיות שלי ולבדוק מה עולה אצלי. גיליתי הרבה בושה, פחד, התנגדות ושיפוטיות. איפה הדהרמה כשצריכים אותה? התקשרתי לכל מי שאני מכירה ויודעת שהוא עדיין ער בשעות האלה, והכרחתי אותם לקרוא. גיסתי, עליזה, אמרה שזה מאוד מרענן. עודד הצלם אמר שהגיע הזמן שיתקיפו את הרוחניות בצורה קלילה. בני רון אמר שזה אחד הדברים הטובים שכתבתי. עם כוחות מחודשים נכנסתי שוב לאתר.
"מדליק"; "סוף סוף חומרים טובים ואמיתיים מן החיים". "יש!!" צעקתי. והם לא משוחדים. נעים. נעים. נעים. אך היסטרי. לאט הבנתי שאני לא מחדשת את הדרכון. וחשבתי שאיך זה אחרי חמש שנים של תרגול מצב רוחי עדיין תלוי בתגובות טובות או לא של אחרים. התקשרתי לעופר, המורה שלי, שהוא נזיר בודהיסט ישראלי. הייתי במין סערת רגשות. עופר הציע שאני לא אקרא את התגובות. "את עדיין לא הבודהה והן משפיעות עלייך", אמר העופר. וגם אם אני אקרא אני אמורה לקבל את הביקורות הטובות בשוויון נפש ואת הלא נחמדות באותו השוויון ממש. מי אמר שכולם צריכים לאהוב אותי? הרעיון הוא שאני אוהב את מה שאני. היום, שלושה ימים ולילה אחרי האירוע, אני חייבת להגיד תודה לכל האוהבים, אבל בייחוד לאלה שלא אהבו. היום אני נשארת בארץ!
למייל של ג'ודי ליטני
נא להמתין לטעינת התגובות
