קח אותי אלכס: חוויות ממשחק בייסבול בניו יורק
נופר חיימוביץ' רצתה להגשים חלום ישן ולכבוד יום הולדתה הלכה לראות בפעם השנייה בחייה משחק בייסבול אמיתי עם אוהדים רעבים, נקניקיות והרבה בירה. החוויות בפנים
בדיוק באותה תקופה הגיע שחקן חדש וחתיך לקבוצה – אלכס רודריגז, הוא היה רוקי מבטיח ואני הייתי מאוהבת. מה לעשות, כנראה שלי ולמדונה יש את אותו הטעם, כי איי רוד, כפי שקוראים לו היום, הוא השחקן הכי מדובר (ומושמץ) בליגה.
מאז שחזרתי לעיר פנטזתי על משחק בייסבול כמו אז. אבל הינקיז כבר הספיקו לסגור את האצטדיון, לפתוח אצטדיון חדש, לנהל משחק היכרות ומשחק פתיחת עונה ומשחק סגירת שבוע. ובקיצור – לא ידעתי איפה למצוא את עצמי שם.
אז כשהגיע יום הולדתי, ביקשתי מאישי א' ללכת לראות משחק בייסבול במקום לסעוד את ליבנו במסעדה מפוארת. כל מי שאני מכירה צחק עלי (המרחק ביני לבין כל מאורע ספורטיבי הוא כמרחק של פלנטת כוכבים אחרת שעוד לא התגלתה מכדור הארץ).
כולם אמרו לי שזה משעמם, ושאלו למה אני מענישה את עצמי, ועוד ביום ההולדת. "תתקשרי כשיימאס לי לראות את הדשא צומח", אמרו לי החברים בסרקסטיות. אבל אני נותרתי בשלי. אני הולכת לבייסבול ויהי מה. אם כל האמריקאים עושים את זה, אני רוצה גם.
א' השקיע וקנה כרטיסים במקומות טובים, חולצות וכובעים תואמים של הינקיז (אני בכלל חשבתי שהולכים למשחק של הניקס). אלא שביום המשחק, שהיה דווקא החודש עת האביב הגיע, החל לרדת גשם זלעפות באמצע היום – עד כדי כך שהרחובות התנקו מאנשים.
היות ובאמריקה ההצגה ממשיכה בכל מצב, אני וא' דאגנו שלאורך המשחק יטפטף עלינו גשם. לקחנו מטריות ומעילים, אך למזלנו – כמו בבקשה משמיים – השמש יצאה חצי שעה לפני המשחק – בדיוק בזמן כדי ליבש את
בדרך לאצטדיון נראינו כנראה כמו אוהדים מקצועיים כי עוברי אורח התחילו לדבר איתנו על העונה, על הליגה ועל השחקנים. בחוץ ראינו אלפי אנשים שלבושים כמונו צועדים בצורה מאורגנת להפחיד אל תוך האצטדיון.
לא ברור לי בדיוק איך האמריקאים מצליחים היכן שאנחנו נכשלים, אבל הסדר המופתי הזכיר תור לארוחת צהריים בחדר האוכל של הקצינים בשבטה. כולם עומדים בתור ונכנסים בשקט, בלי להתלונן או לצעוק או לדחוף.
תוך כמה דקות נכנסנו אל ההיכל שבנו לינקיז וחיפשנו את המושב שלנו. מצאנו אותו מהר מאד, רק כדי לגלות שזה כלל לא המיקום שלנו, ושלמרות שחשבנו שהכרטיסים שרכשנו בכמה עשרות דולרים הם מוצלחים – היינו צריכים לעלות ולשבת באותו המקום בקומה מעל. כן, המקומות שחשבנו בתמימות שהיו שייכים לנו היו יקרים בכמה מאות דולרים, וגם כאן, כמו בכל דבר, יש היררכיה מאד ברורה.
עלינו למעלה ונדחסנו בין ההמונים (הכרטיסים היו באמצע השורה והמשחק כבר התחיל, אז נאלצנו להקים את כולם), עד שמצאנו את המקום, שהיה סביר בהחלט. א' הסביר לי מה קורה, מי נגד מי ובמה מדובר, מה החוקים: "בול", "סטרייק", "היט", "הום ראן" וכו'. כמה פעמים טעיתי ומחאתי כפיים לקבוצה הלא נכונה, אבל לרוב השתדלתי לקום ולשבת עם שאר האוהדים ולעשות קולות כשהכדור עף (בדרך כלל באיחור מה).
צפיתי במסכי הטלוויזיה הענקיים, למדתי מידע על ממוצעי הזריקה של כל שחקן, הגובה שלו, המשקל ועוד כמה נתונים מאד רלוונטיים (לא כולל אלה שבאמת רציתי לדעת), ראיתי חידונים וגם קיוויתי שיראו אותי על מסך הווידיאו – אבל זה לא קרה.
אחרי חצי שעה נזכרתי שלא ראיתי את אלכס – משוש נפשי עוד מימי נעוריי – והאוהד שלידי הסביר לי שדווקא היום הוא לא משחק. קיוויתי שהוא מכין לי הפתעה ליום ההולדת, בכול זאת אני אוהדת אדוקה (שני משחקים בתשע שנים) אבל זה לא קרה. כנראה שיש מישהי יותר מעניינת בחיים שלו.
אני חייבת להודות שלא ראיתי אפילו דקה מהמשחק. הדברים שקורים מסביב כל כך עניינו אותי, כך שהרגשתי כמו ילדה בת חמש שהביאו אותה לחנות צעצועים. לא ידעתי על מה להסתכל קודם, הכול היה נוצץ וזוהר, טלוויזיות בכל פינה, אנשים מחלקים בירה, צ'יפס, שיערות סבא ועוד (יתכן שא' שילם להם בלי ששמתי לב).
כל מה שרק חלמתי עליו אפילו בלי לבקש הגיע היישר אל מקום הישיבה שלי. בשלב מסוים הלכתי לחפש מזון בעצמי וגיליתי דוכנים של מסעדת ההמבורגרים האהובה עלינו, בר גריל, גלידה, נקניקיות באורך מטר, פיצה מאחת הפיצריות המפורסמות בעיר, יפני, תאי, וכל מה שתרצו – אפילו בוטקה של אוכל כשר בהשגחת הרבנות. אגב, במקום גרעיני חמניות מפצחים כאן בוטנים. אכן אמריקה.
החלטתי על טבעות בצל וצ'יפס וא' אכל נקניקיה, כמובן במחיר מופקע. שני האוהדים שישבו לצידנו הביאו כל אחד טריי ענק מלא באוכל ובירות. גודל המגש של כל אחד מהם היה בערך פי שתיים ממה שאנחנו אכלנו יחד. לבריאות שיהיה.
בהפסקות יישרו את הדשא והחול, והמיישרים נעצרו ונתנו את הופעת חייהם כשרקדו את כל התנועות של השיר YMCA יחד עם הקהל. אין ספק שזו אחת העבודות המשובחות שיש להשיג.
אחרי שאכלתי ושתיתי החלטתי לצאת לטיול בסביבות האצטדיון. עליתי וירדתי, הסתובבתי וצילמתי, שוחחתי עם אנשים, נכנסתי לחנות המזכרות העצומה שבה יש בובות של כל אחד מהשחקנים, כדורי בייסבול וכל מה שרק אפשר לשים עליו את הלוגו של הינקיז.
במוזיאון השחקנים התבוננתי בחולצות חתומות, בתמונות אמנותיות ובתמונות ממשחקי עבר, למדתי על ההיסטוריה של המשחק ועל האצטדיון ופגשתי אנשים שהם כנראה אוהדים יותר מוצלחים ממני כי היה להם צבע על כל הגוף והפנים. לרוב האנשים היו חולצות בייסבול מקצועיות עם השם והמספר והם כולם נראו די בעניינים.
כשחזרתי למקום מושבי עם א', כולי מלאת ציפייה –א' לא תפס אף כדור תועה כפי שקיוויתי. בשלב מסוים כבר נהיה מאוחר ונגמר לנו הרצון לאכול, ובנוסף לכך מסתבר שהקבוצה הפסידה. הקהל החל ללכת הביתה, אז הלכנו גם.
בסך הכול הייתה חוויה מצוינת: אוכל, שתייה, גבר, אישה וכדור – לא רע. אז הבטחנו לעצמנו שנעשה זאת שוב, בקרוב. כבר יש לנו את התלבושת ואני כבר בעניינים, אבל בפעם הבאה אני אבוא גם עם היד הכחולה הגדולה עם האצבע, רק כדי להסיר את הספק.
נא להמתין לטעינת התגובות
