מה אם מכונת האגו תתעורר לחיים?
חקר המוח מגלה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדיבידואלים, והאני שלנו אינו אלא אשליה. תומר פרסיקו על "מנהרת האגו" - ספרו החדש של פרופ' תומס מטצינגר, מבכירי חוקרי המוח והתודעה בעולם. חדשות הרוח של השבוע
הרובוט האנושי. מכונת אגו SXC
הגרפים (למטה משמאל) מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום בממדי המחקר המדעי המוקדש לפעולת ההכרה. אחרי שבמהלך רוב המאה ה-20 ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.
זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח - והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני רוצה לכתוב על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם - אלא שכפי שמייד תראו הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.
"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם בתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.
כמות הפרסומים בין 1965 ל- 2005 שבהם המילה "הכרה" (או "תודעה") מופיע בכותרת או בתקציר
בספר, "מנהרת האגו" (The Ego Tunnel), מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מַבנה את תחושת העצמיות (כלומר, גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו) - אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.
העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמתקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) - אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.
מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של ממד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם, הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדיבידואלים.
כמות הפרסומים בין 1965 ל- 2005 שבהם המילה "מוח" מופיע בכותרת או בתקציר
האני הוא אשליה
הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ובראיון שערכתי איתו לאתר זה: חלק א', חלק ב'). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי ששרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשליה.
בשונה מדֶלוּזְיָה, אשליה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שלא נתפס כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשליה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדיבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:
"ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים
שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות... [זהו] האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית... האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו... המודל בנוי [ככה ש] אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.]."
הכוונה, אם כן, היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשליה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע", טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם".
במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול לעצמנו את הרגליים.
השוק יוצף בתרופות משנות תודעה
פרופ' תומס מטצינגר
אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו יודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל אובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מפני המוות. על פי הבודהא זו בדיוק האשליה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.
מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.
אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפכחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.
ולא רק זה: מטצינגר מזהיר מפני מצב שבו - עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח, השוק יוצף בסמים ובתרופות משני תודעה שיוכלו להפוך אותנו לרגועים, מאושרים ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנת התמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?
כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.
ההתפכחות מהאגו
כריכת הספר
אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים אט אט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?
בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה: "עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים... קיומה של 'הארה' הוא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו... [יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תיעלם".
ייתכן, אם כן, שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הנוירולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה לפיה גם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר.
ולמעשה, אולי בדיוק להפך: ההתפכחות מן התחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו "חירות" ו"קדוּשה".
* הנתונים לגרפים הכלולים בכתבה מופיעים כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
