ברוח האקדמיה: על הכנס השלישי לחקר רוחניות עכשווית
אז מה היה בכנס השלישי לחקר רוחניות עכשווית? גיל קופטש דיבר על הגבולות המטשטשים בין הדת לרוחניות, פרופ' משה אידל עמד על מאפייניה הבולטים של רוחניות העידן החדש ומארגני הכנס הביעו חלום ישן - להקים פקולטה מיוחדת לרוחניות. תומר פרסיקו היה וסיכם
המושב המעניין ביותר בו נכחתי בכנס השלישי לחקר רוחניות עכשווית שהתקיים אתמול (יום שלישי) באוניברסיטת חיפה היה מושב על "ניאו-חסידות". כלומר, על תחייתה הניו-אייג'ית של התנועה הרוחנית המרכזית ביהדות אירופה במאות השנים האחרונות.
המושב
הרב ד"ר נתן אופיר התנדב בספונטניות להנחות את המדיטציה הקצרה, וכך ישבו להם חוקרים מדופלמים עם מחפשים רוחניים ו"כיוונו" למען הטוב.
אולי יותר מכל תפס הרגע הזה את אופיו המיוחד של הכנס לחקר רוחניות, שהתקיים השנה זו הפעם השלישית: העירוב וההפריה ההדדית שמתקיימות בו בין אקדמיה לרוחניות, ואולי אף יותר מכך: הנכונות של האקדמאים בו לבדוק בגופם, ולא רק בשכלם, את מושאי מחקריהם.
עוד לפני כן, במליאת הפתיחה של הכנס, סיפר פרופ' משה אידל, מגדולי החוקרים של המיסטיקה היהודית כיום, על כיוון הפוך של הפרייה שמתרחשת בין האקדמיה לרוח. אידל סיפר על מפגש שהיה לו בברזיל עם קהילה שמתרגלת בריו דה ז'נרו את תורתו של אברהם אבולעפיה, מקובל יהודי חשוב מהמאה ה-13.
הברזילאים דנן, שמקדישים את חייהם ללימוד קבלתו של אבולעפיה, אינם כמובן יהודים, ואפילו לא יודעים עברית. למעשה - וזו הנקודה המעניינת - הם מסתמכים על מחקריו של אידל עצמו כדי לבנות על פיהם את תורתם הרוחנית!
כלומר, גם אנחנו, שאיננו הודים, מתרגלים למשל יוגה הינדואיסטית ומדיטציה בודהיסטית. אולם החידוש של הברזילאים הללו הוא שהם מבססים את כל תורתם הרוחנית על מקור אקדמי, ואין להם נגישות אפילו לטקסטים האבולעפיינים המקוריים.
נוצרת כאן, אם כן, מערכת של היזון חוזר בין האקדמיה לניו-אייג': דתות חדשות נחקרות בצורה אקדמית, ומחקר אקדמי מוליד דת חדשה. ומי יודע אם המחקר על כתבי אותה הקהילה הברזילאית לא יוליד בתורו קהילה שתחקה אותה, בהתבסס על הספרות המחקרית.
פרופ' אידל התייחס בדבריו לפני באי הכנס לרוחניות הניו-אייג'ית המתפתחת סביבנו כיום. הוא אפיין את רוחניות העידן-החדש בזמננו במערב בשלושה קווים עיקריים: דה-טקסטואליזציה, דה-היסטוריזציה, וסינקרטיזם. דהיינו, רוחניקים בכל העולם המערבי כיום אינם רואים עוד בטקסטים דתיים את מקור הסמכות העיקרי, כפי שהיה נהוג בעבר בקרב הדתות המונותאיסטיות.
התנ"ך או התלמוד אינם מקור הסמכות של הניו-אייגי'סט המצוי. במקומם הוא נסמך על החוויה הפנימית, ורואה אותה כקובעת ביחסים בינו ובין האל. דהיינו, ההנחה הרווחת היא שאפשר להגיע אל האל לא דרך לימוד אלא דרך התבוננות פנימית, ודרך החוויה.
המאפיין השני שהזכיר אידל הוא כאמור הדה-היסטוריזציה של הרוחניות בת זמננו, דהיינו חוסר ההתחשבות שלה בהקשר ההיסטורי והתרבותי ממנו מגיעה שיטה רוחנית מסוימת. כך, למשל, עבור הרוחניק המצוי אין זה כלל משנה ממתי ומאיפה מגיעה מדיטציה מסוימת.
הקונטקסט הדתי וההיסטורי המסוים שמתוכו היא צמחה פשוט לא רלוונטי – מה שמשנה הוא רק אם היא "עובדת". כלומר, מספקת את החוויה הרצויה. כל זה לא חייב להיות רע כמובן – אולי זה טוב שאנחנו לוקחים מה שעובד וזונחים את כל השאר, אבל התוצאה היא, בין השאר, העמידה אל מול קהילה של נוצרים ברזילאים שמתרגלים את שיטתו של הרב אברהם אבולעפיה.
וכל זה גם מביא לסינקרטיזם. כלומר, האפשרות הבלתי נגמרת לחבר ולהכליא בין פרקטיקות רוחניות שונות. יוגה יהודית, תקשור של האר"י הקדוש, "אנרגיות" בקברי צדיקים, ויפאסנה תוך כדי ברכת המזון – כל אלה הן תופעות חדשות, שלא היו יכולות להתקיים אם כתבי הקודש והמסורת המסוימת שלנו עדיין היו המקור הבלעדי לתפיסת העולם הדתית שלנו. אבל העובדה שהטקסט איננו הסמכות עבורנו, ושההקשר ההיסטורי גם לא משנה, מאפשרת חיבורים וזיווגים עד בלי די.
אם נחזור למושב הראשון, הרי שנראה שדבריו של אידל מקבלים בו משנה תוקף. במושב דיברה ד"ר ציפי קויפמן על שיטת ימימה (שפותחה על ידי ימימה אביטל), והראתה כיצד רעיונותיה לגבי התפתחות רוחנית דומים מאוד לאלה של דפנה המפסון, תיאולוגית פמיניסטית מבריטניה.
כאשר ימימה מורה על מצב של מודעות נקייה להווה, שמאפשר "דיוק" ביחסים אל עצמנו ואל הזולת, היא מנסחת עמדה אתית ורוחנית שיש לה מקבילות רבות בהגותה של המפסון (כמו גם בהגותן של תיאולוגיות פמיניסטיות אחרות, טוענת קויפמן).
על הגבולות המטשטשים בין הדת לחילוניות בישראל דיברה במליאה המסכמת גם ד"ר מריאנה רוח-מדבר, יושבת ראש הכנס. רוח-מדבר דיברה על המהפכה הרוחנית שמתחוללת בארצות המערב, אשר במסגרתה המבנים הישנים של הדתות עוברים שינוי מהותי.
היא הזכירה מחקר שלה ושל אדם קלין-אורון שפורסם לאחרונה ובו דיון על מנעד התגובות של הקהילה הניו-אייג'ית בארץ להלכה היהודית, החל מאדישות (למשל, בקרב מתרגלי ויפאסנה), דרך עיבוד ו"תרגום" לשפה רוחנית (בקרב רוחניקים עם זיקה יהודית), ועד לשימור מוחלט (בקרב חוזרים בתשובה מחסידות ברסלב, למשל).
כעדות חיה למהלך הזה דיבר במליאה גיל קופטש, שתיאר את המסע הרוחני שלו. קופטש סיפר איך בעקבות קריאת "שיר השירים" התקרב ליהדות, והחליט להקדיש את כשרונו היצירתי לטובת העניין. זאת היתה התקופה בה הגיש את פינת "פרשת השבוע" בתוכניתו הישנה של יאיר לפיד, פינה שעוררה את זעמה של מפלגת ש"ס משום שהטיפול בחומרים היה בעיניה כופרני.
עבור החילונים, מספר קופטש, הוא דווקא הפך לדתי, "חזר בתשובה". אבל חזרה בתשובה היום כבר איננה בבעלות העולם החרדי, כפי שהיתה בשנות השבעים. כך יצא שקופטש נשאר איפשהו באמצע, על הגבול המטשטש בין חילוניות ודתיות, כאשר עבורו דת היא ממילא עניין אישי, "חיבור פרטי עם הקב"ה".
קופטש הדגיש שהוא רוצה לשמור על החופש לבחור. הוא לא רוצה להיות מתויג לשום זרם, או במילותיו: "הזרם שלי ביהדות הוא קופטשי". עבור קופטש, כמו עבור רבים בתרבות הרוחנית של הניו-אייג', הקיבעון, כלומר המחויבות לשיטה אחת, היא היא הכפירה בעיקר: "קיבעון זה עגל הזהב. מסכה", טען שם. הרוחניות הניו-אייג'ית מציגה, אם כן, חוסר נכונות להתחייב למסורת מסוימת, לצד דרישה לחקירה עצמית ואחריות אישית.
הכנס הישראלי לחקר הרוחניות העכשווית הוא כבר מסורת באוניברסיטת חיפה, ומעיד לא רק על המחקר ההולך וגדל באשר לתופעת הרוחניות הניו-אייג'ית אלא על הקשר ההולך ומתהדק בין החוקרים למושאי מחקריהם, דבר שאולי צפוי במחקר שעוסק בתופעה עכשווית.
פרופ' עפרה מייזלס, יושבת ראש הכנס יחד עם ד"ר רוח-מדבר, סיפרה שהחלום שלה הוא להקים באוניברסיטת חיפה פקולטה מיוחדת לחקר הרוחניות. בימים אלה עמלה גם ד"ר רוח-מדבר על פתיחת חוג בתוך המכללה האקדמית צפת, שיעסוק במיסטיקה ורוחניות ושיעניק תואר ראשון בתחום.
אני עצמי מלמד בימים אלה בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת בתל אביב, שהוקמה לפני שלוש שנים על ידי פרופ' רון מרגולין ומציעה לסטודנטים לתואר שני מבט-על מקיף ומטא-רעיוני על תופעות הרוחניות העכשוויות.
הרוח, אם כן, נושבת כבר מזמן בין כותלי האקדמיה, ניצבת לצד מקצועות אחרים, כאלה שנחשבים אולי למקובלים יותר, כשווה בין שווים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם