אש אש מדורה: כך צולים תפוחי אדמה בגחלים
אחרי שהצליחה להתגבר על הפחד ההיסטרי שלה ממדורות והקריבה שידת פורמייקה של הוריה לטובת המטרה, רותי רוסו ארגנה קומזיץ ל"ג בעומר מקדים וחזרה עם כל העצות לתפוחי אדמה משודרגים. איך לחתוך, במה לתבל ומתי בדיוק להכניס לאש
היופי בשריפה הוא שכל עוד אתה לא כבאי והילדים שלך לא בפנים, התגובה המתקבלת על הדעת לנוכחותה תהיה בריחה למרחק. ולא, נניח, שליפה של כלי נגינה מעץ מתכלה, או של שיפוד. לעומת זאת, אדם הבורח בהיסטריה מקומזיץ, שהוא גם כן סוג של שריפה, נתפס בחברה כלוקה בנפשו, או אף גרוע מכך, כלא-חברה'מן.
למזלי, באורח החיים הייחודי שסיגלתי, אני נתקלת הרבה יותר בעכבישים מאשר בקומזיצים, אבל כשהייתי ילדה זה לא היה המצב. כל שנה נבחנתי מחדש. היכולת הקדומה שלי לתכנת את מכשיר הווידאו, או האומץ שבו עמדתי זקופה מול האחות עם המחט והחיסון, לא תרמו בכלום למד הקוליות הקורס מולי כשסירבתי לחצות את טווח הביטחון של 15 מטר מהאש בל"ג בעומר. אז ישבתי לבד בצד ערב אחד בשנה ורציתי למות. לא יעזור כלום: אש, וכל חושי אומרים לא זאת, היא דבר שעלול להיות מסוכן ביותר.
אחרי שנים של הימנעות, לא פלא שאין לי שבב אינטואיציה איך לנהל מדורה. כבר ברור מראש שעל אי בודד הייתי הראשונה למות. בינתיים, יכולתי לנצל את מרב טמטומי בנושא כדי למקסם את הנזקים שאפשר לעשות בקומזיץ ביתי-כפרי קטן, שנועד למטרות מדעיות בלבד.
נידבתי את חצר הבית של הורי והתחלתי לקושש עצים או משהו כזה. במילים אחרות, ירדתי למחסן ובדקתי במה לא השתמשו הרבה זמן. מצאתי שידה (לקח: פורמייקה+אש=לא). אחר כך חיפשתי חלל הולם ובטוח.
אזור הטרשים בגינה יכול להידלק כולו. על הדשא שלא משקים חבל. בסלון זה יסריח את כל הבית. נבחרה הרחבה הקטנה והמרוצפת - ביד, תחת צילם של שני עצי זית חסרי תנובה. אזור שקט ותמים שלא עולל כל רע. כמקדמי בטיחות, פיזרתי דלי גדול של חול, הצבתי צינור מוכן בשלוף וקניתי בגט, אם אהיה רעבה חלילה.
מגדל המדורה נבנה לפי הספר: קצת עיתונים, מעליהם הרבה זרדים ועליהם שידה מפורמייקה. השרב (מי האהבל שעושה מדורה בשרב? מי? אני) עזר לאש להיתפס בשנייה.
בתוך כמה דקות עמדה ברחבת הזיתים הקטנה, ליד חתול רחוב מנמנם, מ-ד-ו-ר-ה! לא קומזיץ, לא הר של אש, לא משהו לכתוב עליו לילדים מהכיתה, אלא מדורה קטנה וצנועה, מושלמת לניסויים בתפוחי אדמה. אבל אז התחילו להישמע קולות נפץ. ראשונות להתבקע
אחריהם התפוצצו בזה אחר זה 15 עששיות קטנות שהיו תלויות על עצי הזית במשך ארבע וחצי שנים בלי להפריע לאף אחד. ולקינוח, בזעקת בקיעה מחרישת אוזניים, פוצח סוף-סוף ריצוף-היד הנחמד, החביב, המנומס, ששכב מתחת לאש וסבל. בתוך עשרים דקות של בערה הצלחתי ליצור נזק כה גדול, שגם אם הורי ימכרו אותי (מודל 77, יד ראשונה, מטבח), ספק אם יצליחו לכסות. אחרי 45 דקות הייתה לי ערימת גחלים גדולה ומלחשת ויכולתי להתחיל בניסוי.
זנים שונים של תפוחי אדמה בגדלים וחיתוכים שונים, עם נייר אלומיניום ובלי, באש החיה או תחת הגחלים, לרבע שעה, חצי שעה, 45 דקות ואפילו שעה, עם חמאה או בלי, עם רוזמרין או עם שום, עם שיפוד או בלי - בזה אחר זה נקברו הפקעות ביצירה הבוערת שבחצר.
הכרזתי מלחמה לא רק על הפחד אלא גם על תיעוב התפודים המצומקים והדלוחים, שהיו מנת חלקם של ערבי המדורות. המסקנות צרבו את ידיי ומילאו את פני בפיח. אבל הן היו נפלאות, לוהטות ומתוקות.
קבעתי עם רצף-אמן ליום שישי בבוקר, בתקווה שדיירי הבית לא ישימו לב עד אז למה שהתחולל בצל עצי הזית. לאחרונה אמרה המטפלת של בתי לבעלי שזה מדהים איך הוא סובל בשקט את השיגעונות שלי. היא התכוונה לכך שהחלטתי להביא הביתה עז. חכו לשבועות.
זני תפוחים על המוקד עלו מספר זנים, כל אחד והייעוד שלו. זנים שמתאימים לטיגון (לרוב יש להם קליפה אדומה) יצאו קמחיים, מצומקים ועם קליפה מבאסת. זנים שמתאימים לבישול או לאפייה (לרוב עם קליפה בהירה יותר) הגיבו מצוין לגחלים. הקליפה שלהם יצאה קשה, אפילו פריכה, הבשר שלהם מתבקע ומרקמם מושלם.יחד עם זאת, בהשוואה בין זני תפודי אפייה שונים, ניכר פער גדול בטעמן של הפקעות.
תפוח אדמה מזן "ולור", לדוגמה , תפל ומזכיר את הכרפס בליל הסדר. "דיטה" לעומתו מתקתק ועשיר. ש עכשיו מבחר עשיר של זנים ואם אתם מוצאים אותם באריזות המקוריות של דוד-משה, הם גם מציינים את שם הזן (כך ידעתי מה הזנים שאני קונה) ולמה הוא מתאים. אם לא-פקעות הדיטה הן צהבהבות-חומות בהירות, גדולות ומוארכות. חפשו כאלה.
באש או בגחלים שאלה כמעט טיפשית, אבל הרבה נופלים כאן סתם בגלל חוסר סבלנות. האש הופכת את הקליפות לפחמים ומצמקת למוות את תפוחי האדמה. בלי שום ספק-רק בגחלים. או שתעבירו גחלים הצידה מתוך המדורה החיה, או שתחכו שהיא תדעך ורק אז תתחילו לבשל. תפוחי האדמה צריכים להיות מכוסים מכל הצדדים בגחלים, כדי לקבל חום אחיד.
כמה זמן הרבה פחות משחשבתי, זה בטוח. לפקעות קטנות מספיקה חצי שעה בגחלים טריות. הגדולות צריכות 45 דקות. לא כדאי לשכוח אותן מעבר לשעה, מקסימום שעה ורבע, כי התוצאה יבשה ומכווצת.
נייר אלומיניום או לא בהחלט-בהחלט כן.
ניקוב, קילוף, חצייה כל הפעולות האלה, הקודמות לכניסה לאש, מיותרות. החצייה אולי מזרזת את התהליך במעט, אבל מראש הוא לא ארוך מדי, והיא יוצרת על הבשר מין קרום כזה, מיותר.
שיפוד או כלום מישהו אמר לי, לפני הניסוי, שההשחלה של תפוחי האדמה על תיל או על שיפוד מקצרת את הבישול שלהם ומוסיפה טעם מעושן, בזכות חורי המעבר באלומיניום. הופתעתי לגלות שזה לא נכון. הטעם המעושן חודר פנימה בכל מקרה, אלא אם תעטפו את תפוחי האדמה בשמונה שכבות אלומיניום (לא ניסיתי, נראה לי), וקיצור התהליך היה לא מורגש בעליל. היתרון של התיל הוא השליפה המהירה של כל התפודים ברגע, בלי לחפור ולשכוח שבויים באש. גם זה חשוב.
הכי טעים שיטה מדהימה לתפוחי אדמה האלוהיים ביותר שיש. נחשפתי לשיטה הזאת אצל שף שנהג לאפות ככה תפודים משוחים בהרבה שומן והחלטתי לנסות אותה גם במדורה. מתוך 25 תפוחי אדמה שונים, שלושה הכנתי בדרך זו וכל הנסיינים נאבקו לטעום מהם.
שום חמאה ששמים אחר כך לא יכולה להגיע לתוצאה כזאת: משכיבים את תפוח האדמה על קרש החיתוך, ובעזרת סכין חורצים בו חריצים עמוקים לאורכו. החריצים צריכים להגיע כמעט עד תחתית התפוד, אבל להשאיר אותו שלם. פורסים פרוסה נדיבה של חמאה ומניחים אותה על הצד המחורץ של תפוח האדמה, ואז עוטפים באלומיניום.
אפשר להשתמש בחמאה מלוחה או להמליח מעט, אפשר להניח ענף רוזמרין בין החמאה לפקעת (החמאה תימס ותנזל דרך הרוזמרין לתוך החריצים ותבשם את תפוח האדמה כולו), או ענף תיבול אחר שאתם מעדיפים.
באותה דרך אפשר לקחת בצל גדול וקלוף, לחתוך אותו לארבעה חלקים-שוב, מבלי שהסכין יגיע לתחתית, אלא רק מספיק בשביל שהבצל יפתח באמצע כמו פרח, להניח בתוכו כף חמאה ושן שום, להדק, לעטוף באלומיניום ולהכניס לגחלים ל-45 דקות. אוף, מודה, אפשר גם עם שמן זית.
נא להמתין לטעינת התגובות
