הנה באה השמש: בניו יורק תופסים שיזוף ראשון
פעם בשנה מגיע היום הראשון של השמש, שבו אפילו המיתון מתבטל. לזכות הניו יורקרים ייאמר כי הם הבינו את השטיק ומנצלים אותו כאילו היה זה יום השמש היחיד בשנה
כך למשל, קשה למדי להבין את יחס ההמרה בין הפרנהייט לצלזיוס, ולכל אחד מהאנשים שהגיעו לכאן לפניך יש שיטת המרה שונה בקירוב. בעוד שאדם אחד ימליץ להכפיל בחמש, לחלק בתשע ולהוסיף 32, אדם אחר יטען כי יש לחלק לשתיים ולהוסיף 32, להוריד 32, להכפיל באיקס, באף, בווי. בקיצור צריך להיות מתמטיקאי בשביל להבין מה קורה כאן ולהצטיין בשיעור חשבון.
אחרי שהתחלנו לזהות את המעלות בהצלחה, מתחיל שיעור הבעה והבנת הנקרא והנשמע. אחרי ששמעתי לא מעט פעמים את התחזית בסגנון האמריקאי, שמיעת התחזית ברדיו הישראלי היא בשבילי תענוג צרוף. השילוב הפשוט של שם של עיר והטמפרטורה הוא כל כך פשוט וקל להבנה.
אבל בניו יורק, כמו בניו יורק – הכול יותר מסובך. כל תחנת חדשות שייכת לאיזור אחר ומשדרת באיזור אחר. כך, תחנה אחת יכולה לכלול 20 ערים שונות במרחק של מדינת ישראל ביניהן, תמונת מצב כוללת על ארצות הברית, מפת ארצות הברית בצבעי הקשת, תמונות לוויין, הסברים על זרמים תת קרקעיים ועל אנושיים שמגיעים מהים/מקנדה/ממקסיקו שמשפיעים על הלחות והטמפרטורה ועוד ועוד.
ביניהם יציג לכם החזאי גם טבלה של מה היה היום, לפני שנה שנתיים וחמש, כמה אנחנו מעל/מתחת לממוצע ומה הטמפרטורה בראש האמפייר
אחרי שיעור הבעה מגיעים לשיעור התעמלות. כפי שבישראל מודדים את הרוח לידיעת הגולשים, פה הרוח היא מדד קריטי במיוחד דווקא לידיעת הצועדים. זאת משום שבניו יורק היא יכולה לשנות את המצב מקור מקפיא לקור מקפיא בעליל, ברמה של 15 מעלות הפרש מטמפרטורה איקס שתימדד בין הרחובות ובין השדרות. מידע קריטי כשאיקס שווה למשהו באיזור האפס ומטה. וזה קורה הרבה.
נכון שזקני ניו יורק זוכרים כנראה חורפים קשים ביותר. גם החורף האחרון היה קשה במיוחד. אבל בעצם כל חורף הוא קשה כשמגיעים ממדינת ישראל. לפעמים כשאני צועדת ברחוב במינוס עשר מעלות, כשהשלג כבר פרש בשיא והפך לקרח, אני נזכרת איך בישראל הלכתי בחורף ב-16 מעלות וגשם, עם ארבע שכבות ומעיל חם – וקפאתי מקור.
לרגע לא האמנתי שאני אסביר למישהו ששבע מעלות צלזיוס זה יום נעים, ושכל מה שהוא מעל האפס הוא לא נורא, ושהייתי מקנאה כשהמשפחה מישראל מתלוננת שקר להם ב-20 מעלות. אני לא גיבורה גדולה, בסך הכול קניתי מעיל חם וגרביים טובות ולמדתי איך להתלבש (בשכבות כמובן כי במשרד יש חימום שאפשר להתעלף ממנו).
בעיקר למדתי את הטיפ הכי חשוב – פשוט לא מסתובבים בחוץ. למרות שבאופן מעשי, הגוף מתרגל הרבה יותר מהר ממה שחושבים. לפעמים, גם בקור מגוחך, רואים איזה בוסטוני או איזה מישהו שגדל באלסקה עם שורטס וכפכפים, מה שכנראה יקרה לנו אם נבוא לבקר באמצע ינואר בארץ.
ביום מסוים במהלך השנה אי שם חודש באפריל מודיעים בעיתונים ובחדשות שהאביב הגיע. מהרגע הזה, למרות שבחוץ עוד מתחוללות סופות, כל החנויות מוכרות בגדי קיץ קצרצרים בצבעי פסטל ולבן, ובנות העיר הוותיקות מהלכות להן עם שמלות באורך ברך ללא גרבונים, רק כי הוחלט שהאביב הגיע (ומותר ללבוש לבן לפחות עד הלייבור דיי בספטמבר).
בניגוד לתפיסה הרווחת שלנו על האביב, זה בכלל לא אומר שגם השמש הגיעה. מזג האוויר יכול לכלול שלג, גשם או סתם קור, תוך שהמעלות עולות ויורדות במן טנגו משוגע של צעד קדימה, שניים אחורה.
כך יומיים קופאים מקור, ואז להרמת המורל משחררים קצת שמש, רמז לעתיד לבוא, רק כדי לקום למחרת לסופה בת שלושה ימים שתסתיים בסו, שבוע חם במיוחד. כנראה שכאן אביב וסתיו זה בעיקר כינוי למזג אוויר שלא החליט מה הוא רוצה להיות.
ואז, יום אחד, מגיעה השמש. לזכותם של הניו יורקרים ייאמר כי הם הבינו את השטיק ומנצלים כל יום שמש חינני כאילו היה זה יום השמש היחיד בשנה. ימי שמש מלאים ונעימים באמת יש כל כך מעט, שכל אחד מהם מנוצל עד תומו. כך קורה שברגע שהשמש מציצה מבין העננים, קמים כל בני העיר ויוצאים מהבית. לאן? זה לא משנה. החוצה, לזכות בליטוף מהשמש הנעימה, לשזף עור שלא ראה אור יום במשך חודשים ארוכים, להתמתח או סתם לטייל.
מדשאות הפארק עמוסות משפחות, צעירים וצעירות משתזפים בבגדי ים, כדורים מתעופפים, תורים לגלידות שנמשכים כמה עשרות מטרים, גן שעשועים עמוס בילדים, בתי קפה ומסעדות מלאים עד אפס מקום. ביום הזה, הסנטרל פארק נראה כמו פארק הירקון אחרי הופעת רוק ענקית, ורחובות העיר נראים כמו המדרחוב בערב יום העצמאות.
פעם בשנה מגיע היום הזה, היום הראשון של השמש, היום שהכול נראה בו נפלא ואופטימי, היום שבו מתבטל המיתון, היום שיש לו פסקול בדמות השיר here comes the sun של ג'ורג' הריסון. פעם בשנה מגיע היום הזה, היום הראשון של שארית הקיץ (או לפחות של שארית השבוע כי בעוד יומיים הטמפרטורות יורדות חזרה).
נא להמתין לטעינת התגובות
