חבל לדאק כמקרה מבחן לגלובליזציה
משך מאות שנים חיו תושבי חבל לדאק המבודד באושר ובביטחון, שמחים בחלקם. התיירות, הפרסומות והקולנוע הביאו לשם את ערכי המערב ואת הצורך "לפתח" את האיזור ולעשות כסף. הלנה נורברק-הודג' ראתה את השינוי לנגד עיניה ויצאה נגד מיתוס "הצמיחה הכלכלית"
היא ראתה איך השינויים שיוצר התהליך של הפיתוח והמודרניזציה כופים את קני המידה המערביים על התרבות המקומית, ומשנים את המקום מאזור בעל קיום-עצמי (Self-sustainable) במשך מאות שנים לאזור התלוי במוצרים וברעיונות שמקורם בתרבות אחרת. השינוי השפיע על בני המקום והפך אותם מאנשים מאושרים ובעלי ביטחון וסיפוק עצמי למדוכאים ועסוקים, עם חוסר סיפוק בסיסי שלא מצליח להתמלא על ידי צריכה. הקטעים הבאים לקוחים מתוך ספרה "עתידים עתיקים".
"כדי לפתח את לדאק אנחנו צריכים למצוא איך להפוך את האנשים ליותר חמדנים, אחרת אי אפשר להניע אותם" (נציב הפיתוח בלדאק, 1981).
כשהגעתי לראשונה ללדאק, היעדר אהבת-הבצע היה מרשים, כמו שהבחין נציב הפיתוח. התושבים לא היו מעוניינים במיוחד להקריב את הפנאי וההנאה שלהם רק עבור רווח חומרי. באותן שנים התיירים היו נבוכים כשאנשים סירבו למכור להם חפצים, לא משנה מה המחיר שהציעו תמורתם. עכשיו, אחרי כמה שנים של פיתוח, עשיית כסף נהפכה לעיסוק עיקרי. צרכים חדשים נוצרו.
מבשרי הפיתוח – תיירים, פרסומות ותמונות קולנוע, מספרים בעקיפין לתושבי לדאק שדרך החיים שלהם היא נחשלת, וכי המדע המודרני יעזור להם לנצל טוב יותר את המשאבים הטבעיים כדי לייצר יותר. פיתוח מדרבן חוסר שביעות רצון וחמדנות; כך הוא מחריב את הכלכלה ששירתה את צורכי האנשים במשך יותר מאלף שנה. באופן מסורתי השתמשו הלדאקים במשאבים שנמצאים באזור בעזרת כושר המצאה ומיומנות בלתי רגילים, כדי לחיות בנוחות יחסית ובביטחון מצוין. הם היו מרוצים במה שהיה להם. אבל עכשיו, מה שלא יהיה - אינו מספיק.
ב-16 השנים מאז שהפיתוח הגיע לראשונה ללדאק,
כשראיתי סיר פליז מוחלף בדלי פלסטיק ורוד, או נעלי עור יאק נזרקות לטובת נעליים מודרניות זולות, התגובה הראשונית שלי היתה תדהמה. אבל מהר מאד מצאתי את עצמי חושבת שאין לי זכות להחיל את ההעדפות האסתטיות שלי או להחליט עבור אנשים מה טוב בשבילם. התפרצות של העולם המודרני יכולה להיראות מכוערת ולא מתאימה, אבל מן הסתם היא מביאה רווח חומרי.
רק לאחר כמה שנים התחלתי להרכיב תמונה כוללת יותר דרך כל הדוגמאות הבודדות, ולראות אותן כחלק מתהליך כולל: הפירוק השיטתי של התרבות הלדאקית. התחלתי לראות שהצטברות השינויים הקטנים בחיי היום יום – זוג חדש של נעליים, בית חדש מבטון – הם חלק מהתמונה הגדולה של תלות כלכלית, דחייה תרבותית והשפלה סביבתית.
ככל שהקשר הזה התחיל להיות ברור לי, גדל פקפוקי במה שנקרא "פיתוח". התהליך של שינויים מתוכננים, שאמור להגדיל את רמת החיים דרך פיתוח טכנולוגי וגידול כלכלי, גורם יותר נזק מתועלת. הבנתי שיצירה של תאוות בצע היא חלק בלתי נפרד משינוי רחב יותר.
הפיתוח של לדאק, כמו בכל מקום אחר בעולם, דורש בנייה מחדש מסיבית ומערכתית של החברה, שמניחה מראש השקעה מתמשכת ועצומה ב"תשתיות": רחובות סלולים, בתי חולים בסגנון מערבי, בתי ספר, תחנות רדיו, שדה תעופה והכי חשוב: מערכת חשמל. כל זה כרוך לא רק בהוצאת סכומי כסף מופרזים, אלא גם ביבוא מסיבי של כח אדם והנהלה. בשום מקום לא נשאלה השאלה: "האם התוצאה של המאמצים האלו משפרת את מה שהיה קיים לפני כן?".
זה כמו להתחיל מאפס, כאילו שום תשתיות לא היו קיימות בלדאק לפני תהליך הפיתוח. זה נעשה כאילו לא היו שם שירותי בריאות, חינוך, תקשורת, תחבורה או מסחר. הרשת המסועפת של הכבישים, הדרכים ונתיבי המסחר, המערכת הנרחבת והמסועפת של תעלות השקיה שנוהלו במשך מאות שנים: כל סימני החיים הללו, התרבות המתפקדת והמערכת הכלכלית, טופלו כאילו פשוט לא היו קיימים. לדאק נבנתה מחדש על ידי הקווים המנחים המערביים – בזפת, בטון וברזל.
כאחד המקומות האחרונים בעלי מערכת קיום כלכלית (subsistence economies) ששרדה כמעט בשלמות עד לימינו אלו, לדאק יצרה נקודת מבט ייחודית המאפשרת לראות את תהליך הפיתוח בכללותו. ההתנגשות עם העולם המודרני היתה פתאומית ודרמטית, אך השינוי שנחווה שם עכשיו אינו ייחודי כלל; בעיקרו זה אותו תהליך שכל פינה בעולם מושפעת ממנו.
כשאני מקשרת את השינויים בלדאק לצורות דומות של שינוי במקומות אחרים, באופן בלתי נמנע אני עושה כמה הכללות רחבות. איני מתנצלת על כך, בגלל שתהליך המודרניזציה שאני מתארת הוא עצמו הכללה עצומה – יצירת חד תרבות ומערכת כלכלית אחת במקום מגוון אזורי ותלות עצמית.
ביסוד הפיתוח מונחת ההנחה ששימוש בכסף מזומן תמיד גורם שיפור, ככל שיש יותר כסף – יותר טוב. יתכן שזה נכון עבור אלו התלויים בכלכלה המצויה, אך זה בלי ספק לא נכון עבור מיליוני אנשים שחיים במערכת המבוססת על יחסי-גומלין ישירים בין המשאבים המקומיים. לאנשים אלו, היכולים לייצר את האוכל, הביגוד והמחסה הנדרשים בשבילם, נגרמת ירידה משמעותית באיכות החיים אחרי שהם נוטשים את התרבות והעצמאות שלהם לטובת הכנסה כספית לא יציבה במזומן.
המצב בלדאק ובממלכת הימלאיה השכנה של בהוטן מדגיש בבהירות את קוצר הראות בהגדרת אושר רק ביחס לכסף. בכל מקרה, רמת החיים למעשה גבוהה יותר בהשוואה לרוב העולם השלישי. אנשים מספקים את צורכיהם הבסיסיים, ועוסקים גם באמנות ובמוסיקה נפלאים, ובאופן משמעותי יש להם יותר זמן למשפחה, לחברים ולפעילות פנאי מאשר אנשים במערב.
עדיין, הבנק העולמי הגדיר את בהוטן כמדינה הענייה ביותר בעולם. בגלל שהתוצר הלאומי גולמי (תל"ג) כלפי חוץ הוא אפס, המדינה מדורגת בתחתית הסדר העולמי כלכלי. למעשה, לא נעשית הבחנה בין חסר בית ברחובות ניו-יורק לבין חקלאי בהוטני או לדאקי. בשני המקרים נראה שאין הכנסה, אבל המציאות מאחורי הסטטיסטיקה שונה כמו ההבדל בין הלילה ליום.
יש באופן ברור משהו שגוי במערכת של ניהול חשבון לאומית הרואה בתל"ג את הסימן העיקרי של רווחה חברתית, בין אם בכלכלות מרוחקות עם קיום עצמי או בלב העולם התעשייתי. כפי שהדברים עומדים, המערכת היא כזאת שבכל פעם שכסף מחליף ידיים, בין אם בשל מכירת עגבניות או בשל תאונת מכונית - אנו מוסיפים זאת לתל"ג ומחשיבים את עצמנו עשירים יותר.
לדוגמא, אם כל היערות היו נכרתים מהקרקע, בגלל שעצים כרותים שווים כסף; ואם הפשע גדל ואנשים קונים יותר מערכות סטריאו או מכשירי וידאו במקום אלו שנגנבו; אם אנחנו שמים את החולים והזקנים במוסדות סיעוד יקרים; אם אנחנו מחפשים עזרה חיצונית לבעיות רגשיות ובעיות הנובעות מלחץ; אם אנחנו קונים בקבוקי מים בגלל שהמים בברזים נהיו כ"כ מזוהמים – כל אלו תורמים לתל"ג ונמדדים בתור צמיחה כלכלית.
המצב נהיה די אבסורדי: מהבחינה הכלכלית עדיף שבמקום לאכול עגבניות הגדלות בגינה שלך תקנה עגבניות הגדלות בצד השני של המדינה, שנטחנו, הוקפאו והורכבו מחדש ככדורי עגבנייה בצבעים בהירים. צריכה בדרך זו כוללת, כמובן, גם הובלה, שימוש רב בדלק, יותר זיהום, תוספת כימיקלים וחומרי שימור, וניתוק בין היצרן לצרכן. כך נוצר גידול בתל"ג, ולכן גישה זו זוכה לעידוד.
זוהי ראיה חד ממדית של צמיחה כלכלית, שבמידה ניכרת מועדפת על-ידי כלכלנים ומומחי פיתוח, ועוזרת למסך את השפעתה השלילית. יותר מזה, היא מעוורת אותנו כלפי הערך של כלכלות מקומיות בעלות קיום עצמי (Sustainable). זה מוביל לחוסר הבנה חמור של המצב של רוב האנשים בעולם כעת: המיליארדים במגזר הכפרי של העולם השלישי. זה מסווה את העובדה שתוכניות הפיתוח רחוקות מלהועיל לאנשים הללו, ובהרבה מקרים הן גורמות רק להנמיך את רמת החיים שלהם.
כתהליך שנוצר ממדע המרוכז באירופה (Eurocentric) ומיושם על ידי מערביים והאליטות המתמערבות, הפיתוח הוא בתהליך של צמצום כל המגוון התרבותי בעולם לחד-תרבות בודדת. זה מבוסס על ההנחה שהצרכים בכל מקום שווים, וכל אחד צריך לאכול את אותו אוכל, לחיות באותו סוג של בית, ללבוש את אותם בגדים. אותו חומר בנין, אותם צעצועים, אותם סרטים ותוכניות טלוויזיה מוצאים את דרכם לפינות היותר נידחות של העולם. אפילו השפה מתחילה להיות אחידה, מכיוון שנהיה הכרחי ללמוד אנגלית כדי להיות חלק מהקהילה המודרנית.
אותן יחידות מידה שפותחו במקור לשימוש באירופה, משמשות כעת בכל מקום. לדוגמא, קני-המידה המחליטים כמה תינוק צריך לשקול בגיל מסוים, מהו מינימום הטמפרטורה הראוי לחדר ומהי דיאטה בריאה – כולם מוחלים אוניברסלית. מומחים מערביים מתייחסים לאנשים ולבעלי החיים בלדאק כאל "ננסים", בגלל שהם קטנים מהסטנדרט הגלובלי! מידת החשיפה המקובלת לקרינה רדיו-אקטיבית שנקבעה עבור זכר צעיר אירופאי לבן, מוחלת על כל האנשים ללא הבדל גיל, מין או גודל.
ההשקפה הצרה והממוקצעת של כמה מומחים מונעת אותם מראיית המשמעות הרחבה של העבודה שלהם ואת חוסר הרגישות של התשובות האוניברסליות שלהם. מומחה חקלאות שוודי שנשאל בסימפוזיון שהיה לאחרונה אילו ירקות היו רגילים לאכול באפריקה לפני שהתחלנו לייצא להם את הזרעים שלנו, ענה "לא היה להם כלום. הם אכלו רק עשבים". בשבילו הצמחים שהם אכלו אין להם אותו מעמד כמו הצמחים שהוא רגיל לכנות "ירקות".
במשך שנותיי בלדאק, הגעתי להבנה שהבעיות הגדלות והולכות שאני רואה שם, קשורות יותר בתרבות התעשייתית המודרנית מאשר בכמה שינויים פתאומיים בלדאקים עצמם. עכשיו אני רואה שלא צריך להאשים את הטבע האנושי כשחברים לדאקים נהיים חמדנים ואנוכיים או מתחילים לזרוק זבל באפיקים שלא היו מזוהמים עד כה; המקור של שינויים אלו קשור יותר ללחץ הטכנולוגי והכלכלי המפריד אנשים זה מזה ומהאדמה.
הבנה זו עזרה לי לראות בצורה ברורה יותר את הלחץ שפיתוח שגרתי גורם בחלקים אחרים של העולם. כל המגמות הרות האסון שראיתי בלה (Leh) כשלדאק נהייתה מודרנית מקבילות במישרין לתופעות הקורות בקנה מידה גדול במרכזים העירוניים ברחבי הודו. סרינאגר, העיר היפה שלשפת האגם, נכבשה עכשיו ע"י מסחור משתולל, ומכותרת ע"י זיהום אויר ומים, תסיסה חברתית וחוסר ביטחון. בשנים האחרונות היא נהיתה, באופן מילולי, שדה קרב במלחמת ההתבדלות (separatist) כנגד הרשויות ההודיות.
בינתיים, דלהי נהיית מזוהמת בצורה ניכרת כל שנה. תנועת כלי הרכב גדלה בדרך מעריכית (exponentially), כמו גם בעיות הנשימה. שיכונים מפותחים של פרברי בטון ואזורי תעשייה מטונפים גדלים מסביב למה שהיתה עיר מוקפת חומה. המים אינם ראויים עוד לשתיה, הרחובות אינם בטוחים כעת והכמות הגדלה והולכת של האלימות והתסכול כמעט ניתנת למישוש. יש שם ריבוי מדאיג של אלימות משפחתית כנגד נשים; פשע וסכסוכים אתניים או דתיים נהיו צרה כרונית.
האם זה איננו מוזר שישנה כה מעט אופוזיציה לכלכלה העולמית המאוחדת, וכה מעט פרסום לגבי חסרונותיה החברתיים והסביבתיים? רעיון האיחוד קיבל משיכה סמלית עצומה; החזון של הרמוניה אוניברסלית והתקרבות יחדיו אומץ ע"י כל הדתות החשובות והמסורות הרוחניות, ובא לסמל את המטרה העליונה של האנושות. “שוק אחד" מסמל קהילה ושיתוף פעולה, ו"הכפר הגלובלי" נשמע כמו מקום של סובלנות וחילופים הדדיים. אין כמעט הכרה בכך שאיחוד כלכלי וטכנולוגיה אחידה למעשה גורמים חורבן סביבתי והתפוררות של הקהילות.
יותר מאשר להביא את האנשים יחד, הכלכלה של היום מגדילה פילוג ומרחיבה את הפער בין העשירים לעניים. אנחנו עוברים לכיוון של מרכוז מסיבי של כלכלה ושל כוח פוליטי. ממשלות לאומיות מעבירות יותר ויותר שליטה ומוותרות על אחריות לטובת גופים בין-לאומיים כמו האיחוד האירופי והבנק העולמי. ארגונים כאלו אפילו יותר רחוקים מהאנשים שהם אמורים לייצג, ואינם מסוגלים לענות על אינטרסים מגוונים.
שינויים פוליטיים אלו הם למעשה השתקפות של מרכוז כלכלי, המאיים לאפשר לתאגידים רב לאומיים לעבור את הממשלות בהשפעה ובכוח שלהם. מגמות כאלו נפוצות עד מאד מאז שתאגידים אלו נמצאים מחוץ לתחום השליטה הדמוקרטית.
איגודי עובדים וקבוצות לחץ סביבתיות אינם משתווים לניידות של תאגידים מפלצתיים; הם יכולים להיאבק במשך שנים לחוקק חוקים המגנים על זכויות עובדים ואוסרים שימוש בכימיקלים רעילים מסוימים, רק כדי למצוא שהחברות יכולות להעביר את פעולותיהן לחלק אחר של העולם עם שליטה פחות קפדנית. זו הכוונה של שוק חופשי עבור תאגידים רב לאומיים: החופש מהגבלות בחיפוש אחר רווחים חדשים.
היום הכלכלה העולמית מושפעת על ידי הנעה בלתי מתפשרת אחרי ניצול רב יותר של משאבים, יותר חידושים טכנולוגיים, יותר שווקים, יותר רווחים. לחצים כספיים ופסיכולוגיים דוחפים אנשים בחלקים המפותחים והמתפתחים של העולם לכיוון צרכנות עיוורת. המוטו הוא "צמיחה כלכלית לשיפור האנושות". הפרסומות והמדיה מספרים לאנשים מה לעשות. למעשה, הם מספרים להם מה להיות: מודרני, מתורבת ועשיר.
האנשים באזורים המרוחקים של ה"עולם השלישי" מקבלים במיוחד רושם מעוות של החיים המודרניים: חיים של נוחות וקסם, כשכל אחד יפה, כל אחד נקי. הם רואים את המכוניות המהירות, את תנורי המיקרוגל ומכשירי הווידאו. הם רואים אנשים עם כמות עצומה של כסף ושומעים תיאורים של המשכורות הדמיוניות שלהם.
הפיתוח מסביב לעולם נמצא עכשיו על "טייס אוטומטי". אפילו במקום שאין תוכניות משורטטות לביצוע, הפיתוח ממשיך להתקדם באמצעות תמונות חד-ממדיות של החיים המודרניים: תמונות שאינן כוללות את השפעות הלוואי, הזיהום, המתח הנפשי, ההתמכרות לסמים וחסרי הבית. האנשים שהוצג בפניהם רק צד אחד של מטבע הפיתוח נשארים פגיעים ולהוטים למודרניזציה.
הספר "עתידים עתיקים" יצא לאור לפני 20 שנה. מתוך אותה תפיסת עולם ייסדה המחברת את החברה הבינלאומית לאקולוגיה ותרבות (ISEC = International Society for Ecology and Culture ), במטרה לעודד אלטרנטיבה מקומית לתרבות-הצריכה העולמית, ולעודד פיתוח מקומי. התרגום העברי מתפרסם תחת רישיון 3.0 cc-sa. להארות ולהערות – אפשר לפנות לשלומי
נא להמתין לטעינת התגובות
