תחיית סיינפלד: החיים האמיתיים בניו יורק
הסדרות אליהן התרגלנו כמו חברים ציירו לנו ניו יורק יפה וורודה. אך במציאות יש יותר מובטלים מקריחים או דוורים שמנים ממה שחשבנו. נופר חיימוביץ' שוברת מיתוסים
למה הסדרה הזו, בעצם, עדיין כל כך רלוונטית ואותנטית? אולי כי הניו יורק שמכרו לנו ארבעת החברים אי שם בתחילת שנות ה-90 הייתה ניו יורק האמיתית – עיר לא מלוקקת, קשה ומתישה – והתכונות הללו לא נעלמו ממנה גם היום; אולי כי אף על פי שהקרון ברכבת התחתית נקי יותר מכפי שהיה לפני עשור, עדיין אפשר להיתקל בבחור ערום יושב שם וקורא עיתון; ואולי כי גם היום מציאת חנייה במנהטן משולה לעקירה כירורגית של שן בינה.
נשאלת השאלה איזו מן ניו יורק ציירו לנו הסדרות האחרות במשך השנים, ומה גרם לפנטזיה הניו יורקית להיות כה מושכת בעיני דור שלם שגדל על תוכניות כמו "חברים", "פליסיטי" ו"סקס והעיר הגדולה"?
מה בעצם מכרו לנו כל הסדרות הללו (שבכלל צולמו בלוס אנג'לס השמשית והנעימה על סט שנראה בדיוק כמו ניו יורק), ומה בדיוק היא המחשבה הממוצעת על החיים בעיר? אפשר רק לומר שאין פלא כי הסיור הכי מצליח בניו יורק הוא הסיור הפיקטיבי בעקבות הטלוויזיה – הרי זה מה שאנשים רוצים לראות.
אז הגיע הזמן לשבור כמה מיתוסים, ונתחיל מהמובן מאליו – "סקס והעיר הגדולה". זוהי הסדרה שיצרה הכי הרבה ערפל ורדרד וסמיך על העיר הזו. בנות הסקס הן בנות חזקות ונשיות, קרייריסטיות שלובשות עקבי ג'ימי צ'ו (גם מחוץ למשרד), שמלות של פראדה ותיקים של לואי ויטון במחיר ממוצע של דירה קטנה בראשון לציון. הן תמיד נעות רק במוניות, יוצאות לברים גם באמצע השבוע, יושבות על מיטה בקלאב הכי איני ושותות קוסמופוליטן כאילו אין מחר.
ומה בפועל? נכון שאי שם בשנות ה-90 היה זה טרנדי להישאר רווקה. אבל אפילו בסרט של בנות העיר הגדולה
נוסף על כך, בגלל המשבר (אבל לא רק) הנשים הצעירות מטפחות את הקריירה, והמחיר גבוה – לרוב הן עוזבות את העבודה בנעלי סניקרס אי שם אחרי השעה 22:00 בלילה. ואם זה לא מספיק, זו די בושה להזמין קוסמופוליטן בבר כי ישר ידעו שאת תיירת, ובקרונות הרכבת מסתובבות להן בחורות לא מעטות עם תיקי לואי ביטון (כי בסופו של דבר, למי אכפת שזה זיוף).
בסדרה "חברים", למשל, חיים ששת החברים בדירות גדולות למדי ומפוארות. גם הם (כמו גיבורת סקס והעיר קארי) הסתדרו עם דירות ב-rent control (דמי המפתח הניו יורקיים) שעליהן משלמים מחיר מגוחך. הם אמנם קצת פחות מצליחים מארבע הבנות מהסדרה הקודמת, אבל די מסודרים.
למעשה, הם מסודרים עד כדי כך שיש להם זמן לשבת בבית הקפה מהבוקר עד הערב, וגם אם הם לא שם הספה תמיד פנויה. רייצ'ל הפכה בין לילה ממלצרית עלובה לקניינית ראשית, ג'ואי המשיך להחזיק את הדירה שלו על אף כישורי המשחק החלשים שלו ופיבי הצליחה לקבל כסף מלנגן את "סמאלי קאט" בפינת הרחוב.
בחיים האמיתיים, לעומת זאת, אין סיכוי למצוא דירת שני חדרים בעיר ניו יורק ב-700 דולר – אולי ב-7,000 דולר. בבתי הקפה, ולא משנה איפה, יושבים סטודנטים וסתם מובטלים בהמוניהם עם מחשבים ניידים 24 שעות ביום, ואם במקרה יש ספה באיזור – צריך לעמוד בשבילה בתור.
בלי תואר שני בקניינות מ-FIT רייצ'ל אולי הייתה מקודמת להיות מלצרית ראשית, ג'ואי היה עובר למלצר, את צ'נדלר היו מפטרים על בסיס של חוסר התאמה (כי גם הם היו מבינים שאף אחד לא יודע מה הוא עושה) ואת פיבי כבר מזמן היו קונסים ומכניסים לכלא.
כך למשל, בבית הקפה "דין אנד דה לוקה" לא עובדים סטודנטים נאים מאוניברסיטת ניו יורק כמו בתוכנית "פליסיטי", ואין תותים בקופסא כל השנה. ובקפה "לאלו" כבר לא כל כך מעניין בלי הארי וסאלי, למרות שהוא מאד הצליח מאז אותו סרט ניו יורקי מפורסם.
לעומת זאת, יש סיכוי סביר יותר שג'ורג' המובטל וג'רי האמן עדיין ישבו בדלי השכונתי עם קפה רגיל או טוסט באמצע היום; שהשכן מלמטה הוא אכן דוור שמן ומתוסכל מהחיים; ושיש בבניין מטורף אחד ויחיד, שמתעקש שהמסדרון הוא המרפסת שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
