פחות זה היותר החדש
ילדים שמקבלים כל מה שהם רוצים לא ימצו את היכולות שלהם ויחושו ריקנות וחוסר סיפוק תמידיים. ד"ר נאדר בוטו, שבילדותו ניגן על דלעת במקום על בוזוקי, מסביר איפה מסתתר האושר שבהיעדר
יותר חזק, יותר הרבה, יותר שופע. התרבות שלנו מאופיינת בחיפוש אחר כמות. אצל בעלי חיים זו תכונה מובנית, שמקורה בצורך הישרדותי להבטחת הטריטוריה, המזון והולדת הצאצאים.
בני האדם, לעומת זאת, בעלי חיים אינטליגנטיים, הפכו את ההישג הכמותי להישג חברתי של מעמד וכוח. לפיכך הפך מושג הכמות לאינטרס עליון, המסמל הצלחה, מעניק כוח ומבטיח המשך קיום. אלא שמאחורי החיפוש המתמיד אחר הכמות, מסתתרים חוסר ביטחון, חולשה וצורך עצום לפצות על חוסר.
ימי ילדותי היו מאופיינים בחוסר. להורי לא הייתה יכולת להרעיף עלינו בגדים, משחקים, אפילו לא אוכל. היום, במבט לאחור אני מודה על כך, מרגיש שהתמזל מזלי, כיוון שהתנאים הללו עזרו לי להתפתח, להתבונן לעומקם של דברים וליישם את השאיפות האישיות שלי. ולא, לא מדובר בשאיפה לעושר ושפע. ההפך הוא הנכון.
חמשת אחי ואני גדלנו בנצרת, בתנאים של צמצום, כאמור, אך רק לעתים רחוקות הרגשתי שבאמת חסר לי משהו. אני זוכר שלפעמים, כשהייתי בבית ספר וראיתי ילדים אחרים אוכלים פירות שלא הכרתי, אפרסמון למשל, הייתה עולה בי מחשבה שהלוואי ויכולנו להרשות לעצמנו לקנות את הפרי הזה. אבל בדרך כלל הייתי שמח בחלקי.
התנאים הללו - של היעדר צעצועים ומשחקים - דווקא גירו אותי כל הזמן לחפש אחר דרכים חדשות להעסיק את עצמי, ונאלצתי להמציא - היצירתיות עבדה ללא הפסקה. אהבתי מוזיקה, למשל. השכן שלנו היה מורה לנגינה בעוד, וכך מצאתי את עצמי לעתים קרובות יושב סמוך לחלונו ומקשיב לנגינתו ולשיריו. כמובן שלא יכולתי להעלות בדעתי שאוכל לקבל אצלו שיעורי נגינה פרטיים, לא כל שכן לקנות כלי נגינה. אז החלטתי לייצר עוד מתוצרת עצמית.
מהרשת, שהותקנה על החלון נגד יתושים, תלשתי חוט ברזל דק. את החוט הידקתי למוט עץ בעזרת שני מסמרים. כדי ליצור מתח על החוט, חיברתי מתחתיו פיסת עץ, והצלחתי להפיק מהמיתר הבודד צלילים, שהשתנו בהתאם למיקום לחיצת האצבע. השכלול הבא היה שימוש במסרק - מצאתי שעל ידי "גירוד" המיתר בחלק האחורי של המסרק, אפשר להפיק צלילים הדומים לצלילי כינור. מה"עוד" החלוצי הזה הצלחתי לנגן קטעים קצרים של שירים פשוטים.
הצעד הבא היה ליצור כלי נגינה מדלעת קשה - חציתי אותה לאורכה וכיסיתי אותה בעזרת חתיכת פורניר, שיצרתי פתח במרכזה. הדלעת הפכה בן רגע למשהו הדומה לבוזוקי. בחלוף הימים בניתי מספר כלי נגינה נוספים, מחומרים טבעיים שנמצאו בסביבתי, והעשייה הזו עוררה בי התעניינות בחומרים שונים וגרמה לי לשכלל את ניסיונותי לבנות כלים עמידים וחזקים יותר. כשמלאו לי 16 שנים הפתיעה אותי אמי בעוד חדש והתחלתי ללמוד אצל המורה השכן.
האמת צריכה להיאמר שלא חשתי בחוסר חומרי, כיוון שכולם מסביב חיו באותם תנאים, מה עוד שאהבה וחיי חברה היו בשפע. לא חשתי צורך בחפצים שיעשירו את נשמתי.
אני רואה היום את השפע החומרי לתוכו גדלים ילדינו, את חדרי הילדים העמוסים בצעצועים מכל המינים והסוגים, את הארונות מלאי הבגדים - ואני רואה ילדים לא מרוצים. ילדים שכל הזמן רוצים דווקא את הצעצוע שאין להם.
החיים שאנו, ההורים, מנהלים הם אינטנסיביים ומרתקים, אך זמן רב מזמננו אנחנו מוציאים כדי לספק את הצרכים החומריים של בני המשפחה. אווירת הצרכנות שאנו חיים בה, שלל המסרים הסמויים והפרסומות המגרות גורמים לנו לקנות ולקנות ולהגביר את הצורך בחומר. המחיר שאנחנו משלמים אינו רק כספי. הוא כבד הרבה יותר. עלינו לעבוד קשה יותר כדי לספק את הדרישות שהולכות ועולות בהתמדה. ילדינו מוצאים את עצמם מוצפים בצעצועים ומכשירים חדשניים, אך נטולים זמן הורי - סובלים מחסך מתמשך בזמן נטו של משחק עם הוריהם. הם גדלים בסביבה סטרילית ולא מאתגרת. כמעט כל דבר שהם חפצים בו הוא בר השגה, אין להם מוטיבציה להתאמץ ולבנות צעצועים משלהם. והרי כל הורה יודע שדווקא המשחקים ה"אמיתיים" הם שלוכדים
השפע החומרי הזה רק גורם לתחושת חוסר. כל מה שילדים זקוקים לו הוא אהבה. היא זו שמספקת את הכוח להתמודד עם הקשיים שהחיים יציבו בפניהם. היא מספקת את אנרגיה הנחוצה כדי שירגישו חופשיים לחשוב על השאיפות שלהם.
במסגרת עבודתי אני נוסע פעמים רבות לחו"ל במשך השנה. בעבר הקפדתי לקנות מתנות לילדי בכל פעם שחזרתי הביתה. עד ששמתי לב לכך שכשהייתי מגיע הם היו שואלים דבר ראשון "איזו מתנה קנית לי?".
החלטתי להפסיק לקנות מתנות ולהפנות את תשומת לבם לצורך האמיתי שלהם - הנוכחות שלי והמשחק איתם.
ברגע ששאלו אותי "מה קנית?" הייתי עונה: "ההפתעה היא אבא. אבא חזר!". בהתחלה זה היה עבורם די מוזר, לאחר מכן הם הבינו את המסר והיו מודעים לצורך האמיתי שלהם ולא למתנות שבאו לפצות על תחושת החוסר.
ההתנהגות האנושית הזו, שמנסה לפצות על החסך בעזרת כמות, היא תכונה ביולוגית שכיחה מאוד בטבע, שכן ההתנהגות האנושית היא פעמים רבות ראי לחוקים הביולוגיים, המניעים את החיים ומסייעים במסע ההישרדות.
אם נתבונן בטבע נראה שדווקא בעלי חיים הנמצאים בסכנה קיומית מתרבים הכי הרבה. נשמע פרדוקסלי? לא בהכרח. נסו לשאול את עצמכם מי נמצא בסכנה קיומית גדולה יותר - דגים או פילים? שהרי מספר הדגים בעולמנו גדול בהרבה ממספר הפילים. למעשה, מאחר שהדגים נמצאים בסכנה קיומית, כל אחד מהם משריץ מאות אלפי ביצים בשנה, ורק מעטים יחסית ישרדו, כל היתר לא יעמדו בתנאים הסביבתיים הקשים או ייטרפו על ידי בעלי חיים אחרים.
התנהלות דומה ניתן למצוא באפריקה, היבשת הענייה והרעבה. אחוז הילודה שם גבוה לאין שיעור בהשוואה לאחוז הילודה בארצות מפותחות ועשירות. העוני חושף את האנשים לסכנות קיומיות, שגורם להם ללדת צאצאים רבים. רבים מהם מתים ממחלות, מלחמות ורעב, הנותרים - ממשיכים את השושלת.
ריבוי צאצאים אם כן מצביע על מצב של חוסר וסכנה, גם בארצנו. אוכלוסיות חלשות יולדות צאצאים רבים, ולא כפי שנהוג לחשוב - כאילו ריבוי הילדים הוא הסיבה למצבם הכלכלי הרעוע.
גם גוף האדם מגיב בצורה דומה נוכח סכנה. התרבות חריגה של תאים אינה סימן לעודף אנרגיה אלא בדיוק להפך - למחסור חמור בה. כשהגוף נחלש ואנרגיית החיים יורדת מתחת לסף מסוים (כיום ניתן ממש למדוד את רמת החיוניות בגוף), מתחיל תהליך של התרבות תאית בלתי מבוקרת, המונעת על ידי אותו עיקרון של הישרדות. גידולים סרטניים אינם אלא התרבות של תאים, אשר "חשים" סכנה קיומית, כיוון שרמת החיוניות באיבר שבו הם גדלים, ירדה באופן משמעותי.
דוגמה מוחשית נוספת - תקופת מלחמה. ברגע שאנשים חשים סכנה הם אוגרים כמויות גדולות של מזון. ריבוי המזון אינו מעיד על רווחה כי אם על סכנה אפשרית שמתקרבת.
כשם שזה יהיה לא רציני להמליץ לאנשים לא לקנות מזון בזמן מלחמה - אך יהיה זה הרבה יותר יעיל להציע להם לכונן שלום - כך גם אנו בהתנהלות היומיומית שלנו. מצב של רווחה נפשית, גופנית, חברתית ורוחנית יאפשר לנו לאגור ולצרוך פחות.
רווחה גופנית תשתפר ככל שנמעיט באכילה ונצרוך אוכל לא מעובד וזול, כמו עדשים ודגנים, וככל שנמעיט באכילת בשר ונרבה באכילת ירקות ופירות העונה. מחיר הירקות והפירות מהווה אינדיקציה חשובה - אם נאכל מפירות העונה, מחירם יהיה נמוך ממילא - המעט הוא הטוב. פירות שנאכלים שלא בעונה - יהיו יקרים הרבה יותר - הריבוי הוא רע.
רווחה נפשית מתחזקת הודות לתחושת אהבה ושייכות. ככל שנעניק לילדינו ולקרובים לנו תחושה של רוגע וביטחון, הם לא יחושו צורך בחיפוש אחר ה"הרבה" שנותן תחושה מזויפת של ביטחון ומלאות. ההערכה העצמית היא היבט חשוב מאוד, שמאפשר לאדם ליהנות מכל דבר פעוט בחיים ולא להזדקק לסיפוקים חיצוניים.
הדרך הנכונה היא זו שגורמת לכל אחד מאיתנו להאמין בייחודיות שלו. לאחדים יש צורך בייעוץ פסיכולוגי כדי לשפר את תחושותיהם כלפי עצמם, אחרים יעשו חיפוש רוחני וייעזרו בהדרכה רוחנית כלשהי, כל אחד לפי נטיית לבו.
הרווחה הרוחנית מהווה את הבסיס של המהות האנושית. היא זו שמקנה לאדם תחושת שייכות ואמונה, שמחזקות את תחושת הביטחון המאפשרת להסתפק במועט. כל דבר שאנו עושים בחיינו שגורם לנו להתקדם ולהתפתח, הוא רוחני. דת היא אחד האמצעים המסייעים בתהליך ההתקדמות הרוחנית, בתנאי שהיא מיושמת באופן שגורם אושר. רווחה רוחנית מקנה לאדם תחושה של זרימה, שהדברים בחייו מתרחשים במקום הנכון ובזמן הנכון, התפתחות רוחנית, שכוללת דרגות התפתחות ומהלך חיים בעלייה, ותחושת עקביות.
רווחה חברתית מבוססת על מפגשים חברתיים, שמאפשרים לפתח יחסים בריאים עם הזולת ויצירת חברה בריאה. מקורה של הרווחה החברתית בפיתוח קשרים עמוקים, מספקים ומהנים, והיא כוללת שיתוף ותרומה לקהילה, מאפשרת לתת ולקבל תמיכה מהקהילה ומאנשים אוהבים.
את הרווחה החברתית ניתן להעצים על ידי הרחבת המעגל החברתי, יצירת קשרים בריאים ומהנים שיגרמו לתפקוד טוב יותר בתחום המשפחה, בעבודה ובקהילה.
לסיכום, מטרתנו להשיג רווחה כללית שאינה נמדדת בכמות החומר שצברנו אלא ברמת האושר, הסיפוק וההגשמה העצמית שהצלחנו להשיג. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם חוזרים מחו"ל עם מתנה לילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
