חינה אמריקאית: איך מתכוננים לחתונה במנהטן
ניו יורק היא העיר של הרווקים והרווקות, היפים והיפות, עיר שבה לא מעזים להתחתן לפני גיל 35. נופר חיימוביץ' חשבה שהמעבר למנהטן חילץ אותה ממבול החתונות – וטעתה
מאז שבן הזוג הציע לק' נישואין, הכל מתנהל כאן תחת לחץ מתון. החתונה נסגרה תוך שבועיים ואורגנה לעוד חודשיים. השמלה נקנתה הרבה לפני קביעת התאריך וכך גם הנעליים. הכלה המאושרת ארזה את תכולת דירת הרווקות שלה, הנמצאת במקום הכי טרנדי בניו יורק – עם חדר ארונות מושלם ומקום לכל הנעליים – ובלית ברירה עברה לדירה שרכש עבורה בעלה לעתיד. מה לא עושים בשביל אהבה.
אחרי ששרדנו את החתונה שלנו ועוד כמה נוספות של חברים קרובים בישראל, אני ואישי שמחנו עד מאד כשהגענו לתובנה כי המגורים שלנו בניו יורק פוטרים אותנו מהאירועים המיותרים הללו – חתונות, בר מצוות ובריתות למיניהן. כמובן שהשמחה נבעה, בין היתר, מהעובדה כי עצם העדרותינו מהאירועים הוא חסכוני ביותר.
לגור בניו יורק כזוג נשוי זה מוזר. ניו יורק היא עיר של רווקים ורווקות, יפים ויפות, מהסוג "הבלתי חתין". בשבילם, הגיל המופלג בו התחתנו (29) משול לחתונה בגיל 21 בישראל. לפני גיל 35 אתה פשוט צעיר מדי לחתונה, למרות שכמו בכל מקום אחר בגלובוס, בסופו של דבר גם כאן הופכות הבחורות לסיר לחץ בכל הנוגע לחתונה.
על כן אפשר להבין עד כמה הופתעתי שדווקא פה – בעיר הרחוקה כל כך – תפסה
אמנם בפרידה האחרונה של החברה האמריקאית שלי מאותו בן זוג חלקנו יחדיו שבעה קנקנים של מרגריטה עד שנפלנו על הרצפה – וכאן זה נחשב כמו לאכול מאותו המסטינג. אך להיות אורחת עיקרית מתוך 150 המוזמנים גרם לי להסמיק ולהילחץ כאחד.
המנטליות של האמריקאים ושל הניו יורקרים בפרט מאוד שונה מזו של הישראלים. למרות שההורים שלנו חינכו אותנו די טוב, ועל אף העובדה שאנחנו אנשים טובים ומנומסים וחברות אצלנו היא ערך עליון, לאמריקאים יש סטנדרטים אחרים. הם מחזיקים בערכים וקודים התנהגותיים שונים לחלוטין, שאני לא בטוחה שאי פעם אבין אותם במלואם. אני מבטיחה לספר כשאצליח.
החתונה המיועדת מתקרבת במהירות ויחד עמה האירועים הנלווים. אי אפשר לשכוח את מסיבת השאואר - מפגש שמארגנות האחות והאם של הכלה. זוהי מסיבה פורמלית (מעין חינה אמריקאית), שאמורה להתקיים בצהרי היום עם כל הדודות והחברות של האם והחברות של הכלה.
במהלך האירוע, כולן יחד חוברות למסיבה משעממת להפליא שבה משחקים משחקי טריוויה על הכלה, אוכלים בייגל, יוצרים שמלת כלה מנייר טואלט (כן, כן) ומקשקשים. את מסיבת הרווקות האמיתית מארגנת השושבינה, וזו כוללת ערב של אלכוהול, הופעות, קריוקי, ריקודים – ועוד אלכוהול. והכי חשוב: לכל אחד מהאירועים האלה צריך להביא מתנה.
אין ספק ששיטת הרג'יסטרי האמריקאית, שבה הכלה הולכת לחנות האהובה עליה, בוחרת מה שהיא רוצה והמבקרים במסיבה קונים לה את מה שחשקה נפשה, הייתה יכולה להיות גאונית. אלא שלק' יש טעם יקר, אז היא נרשמה לחנות מוצרי המטבח היוקרתית ביותר בעיר ובחרה פריטים עם מחירים ללא כל פרופורציה.
כך שמה שנשאר לי ברשימה הייתה כוס וויסקי ב-57 דולר או סכין לעגבניה ב-12 דולר – לוז לוז סיטיואיישן. אלא שמן הפח אל הפחת. חברתי ק' המקסימה לא הסתפקה במתנות למסיבה ושלחה הוראות מפורטות של ההוצאות על ירח הדבש - ממחיר החדר ועד למחיר שיעור היוגה על החוף - וביקשה שכל אורח יממן חלק.
בתום חיפוש מתמשך אחר המתנה המושלמת, שלא תעליב את הזוג המתחתן או לחילופין את הבנקאי האישי שלי, רכשתי עבור ק' פריט בחנות ויקטוריה סיקרט, שאין לי ספק כי כולם יהיו מרוצים ממנו (ואם לא, הכלה יכולה לקבל את הכסף בחזרה בחנות). וחשוב לזכור, אגב חוקים ומוסכמות חברתיות: למסיבת השאואר מביאים מתנה ששוויה מחצית מהסכום שבכוונתנו להביא לחתונה. ממש הצהרת כוונות.
יום השאואר הגיע. המסיבה נערכה בקווינס ואילצה אותי לשבור את הראש על דרכי ההגעה. המרחק בין קווינס לשכונה שבה אני גרה כל כך משמעותי, שבאותה המידה יכולתי לגור באוהיו, ובהנחה שכל הרכבות עובדות, היה לוקח לי כשעה להגיע אל המקום הנכסף. אך בסוף השבוע הרכבות אף פעם לא עובדות, ולכן נאלצתי לנסוע במונית.
אחרי נסיעה בשלושה אוטובוסים שונים ובמונית אחת, הגעתי ל"בראנצ' האירופי" של ק'. מהתבוננות בסיסית על שולחן האוכל העמוס, הסקתי שהאמריקאים לא בדיוק מטיילים בעולם. האוכל הפשוט כלל פסטה (איטליה), עוף מרסלה (ספרד), כמה גבינות וענבים (צרפת) וחומוס. כי חומוס, גבירותיי ורבותיי, הוא מוצר אירופי.
אני דווקא הייתי גאה לגלות שהצטרפנו לאיחוד האירופי בהנף יד. ויחד עם החומוס הוגשה במסיבה גם סלסה עם נאצ'וס, שהלכה יד ביד עם שיעור הסלסה שקיבלנו. אחרי ששתינו עוד שמפניה, הגיע השלב האמריקאי החשוב ביותר במסיבה – טקס פתיחת המתנות. קצת מוטרדת, התיישבתי יחד עם שאר הבנות במעגל וצפיתי בק' פותחת את המתנות ונראית "מופתעת" ממה שקיבלה. מחאנו כפיים.
בסופו של דבר חזרתי הביתה, גם במונית, שעלתה לי פי חמישה מהמונית הלוך. רשמתי פשיטת רגל והחלטתי סופית: למסיבת הרווקות היום בלילה אני כבר לא הולכת. יש גבול לכל תעלול – בכל זאת, צריך לממן לק' את שיעור היוגה על החוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
