קרוב לשמים: מאיגרא רמה לבירה ענייה
עדי ארבל סיים את הטיול שלו בין בתי החב"ד של הודו בבירה דלהי. גם אחרי חודש במדינה, הוא לא היה מוכן לזוהמה ולעוני של המיין בזאר, אבל לפחות הצליח לשכנע את עצמו בעזרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית שהכל בסדר. פרק אחרון ביומן המסע
גם אם במהלך היומן נכתבו דברים קנטרניים שעלולים להשתמע כביקורת נגד טיולים בהודו בכלל או נגד ביקורים בבתי חב"ד, אין זו הכוונה. אז למען הסר ספק: הודו היא מדינה מיוחדת, וכל בית חב"ד בה הוא בית חם עבור כל יהודי. אני מנצל את ההזדמנות לומר תודה לכל שליחי חב"ד אי שם, שנמצאים שם בעולם בשבילנו.
כמו כל ישראלי טוב שעומד לקראת סיום טיולו בהודו, גם אני ניצב בפני הדילמה הקשה מכל. אפשרות אחת היא לנסוע לטאג' מהאל, מרחק חמש שעות נסיעה מדלהי, לשלם מחיר מופקע במונחים הודיים של 750 רופי, וליהנות מאחד מפלאי תבל. האפשרות השניה היא לנצל עוד יום לטובת שופינג בדלהי. ויתרתי בקלות על השופינג, ואצתי רצתי לסמן וי על משימת הטאג'.
כשקניתי את כרטיס הכניסה, גיליתי ששפר עליי גורלי, וקיבלתי ללא תוספת תשלום בקבוקון מים וכיסוי בד לנעליים, שנועד להגן על צבעו הבהיר של המבנה. קשוב לעצתם של כמה ישראלים שגילו את הטאג' מהאל לפני, שכרתי מדריך מקצועי שיודע לדקלם את סיפורו של המקום היישר מן הויקיפדיה. תעריפי המדריכים משתנים בהתאם למבטא. מה שהכי הרשים אותי בביקור באחוזת הקבר היקרה בעולם, היה השילוב בין המבנה הגרנדיוזי המפואר, לבין רמת ההשקעה בירידה לפרטים עד ליהלום הכי קטן בפינה הכי זנוחה.
על אף השם הנהדר שיצא לאתר, ניתן למצות את הביקור בו בשעה. הקיצוניים יגידו שניתן להסתפק בצפיה בתמונות בלבד. התאכזבתי מכך שמעבר למבנה הארכיטקטוני המרשים כשלעצמו, ולמרות ההשקעה בעיצוב ובחומרים מהם הוכנו הקישוטים שממלאים את המקום, בסופו של דבר, תוכו של המבנה הוא קטן ומאכזב, ולא דווקא בשל העובדה שהקבר האמיתי של המלכה נמצא במפלס תחתון יותר שאינו נגיש לתיירים.
ניתן לחלק את המטיילים בהודו לשלוש קבוצות: אלו שחוזרים מוקסמים מפלא העולם, אלו שהיו שם ולא מבינים מה הביג דיל, ואלו שבוחרים לוותר עליו לגמרי. הטאג' מהאל, הסבירה ידידתי הפסיכולוגית שפגשתי בטיול, הוא אחד ממקרי הדיסוננס הקוגניטיבי הקלאסיים. לאחר שהתייר הממוצע משקיע זמן רב וממון מרובה בכדי ליהנות ממה שאמור להיות אחד משבעת פלאי תבל, הוא כבר משכנע את עצמו שהמאמץ היה כדאי, רק כדי לא לצאת פראייר.
היישר מהפלא המשכתי לעיר הבירה בטרם אחזור לארץ הקודש. לרוב המטיילים בהודו, דלהי מהווה את התחנה הראשונה בטיול. בשל העוני הרב השורר בה, דלהי נחשבת לאחד המקומות הפחות נעימים לשהות עבור התייר המערבי. אני בחרתי להשאיר את דלהי לסוף הטיול, כדי להימנע מהמעבר החד מהדיוטי פרי בבן גוריון למיין בזאר של ניו דלהי.
על אף כל האזהרות המוקדמות וכל ההכנות המנטליות שהמטייל הישראלי עובר בעזרת שירותי הייעוץ של חבריו הישראלים שכבר עשו את זה, אין אפשרות לדלג על שלב ההלם בכניסה הראשונה לבירה ההודית. כמה שניסיתי להכין את עצמי לקראת דלהי, המציאות של דלהי עולה על כל דמיון. הריח, הרעש, ההמולה, הזיהום, הלחות, החום, הצפיפות והבלאגן, פשוט מכים בך עם היציאה מנמל התעופה.
ההתחככות באוכלוסיה המסכנה של דלהי, גורמת לכל תייר להעריך את מה שנראה מובן מאליו בארץ מולדתו. מצבם של כמה מהבריות הוא כל כך מזעזע עד שלא אחת אני שואל את עצמי האם חיים כאלה שווים את הניסיונות הקשים לקיימם. בדלהי למדתי להעריך את יצר ההישרדות האנושי.
קבלת הפנים החמה והמיוזעת לה זכיתי גרמה לי לחשוק בביקור בבית חב"ד, כאילו לא ביקרתי כבר בשישה כאלה בשבועות האחרונים. בית חב"ד בדלהי הוא אי של שפיות בלבו של המיין בזאר. בזכות העובדה שהיו אלה ימי חג הסוכות, כל הפעילות של בית חב"ד עברה לסוכה על גג הבית, יותר קרוב לשמים וקצת יותר אוויר נקי.
זהו בית חב"ד קטן ומינימלי, אבל עם זוג צעיר ומקסים שנותן את המקסימום. מסתבר שהשליח בדלהי גדל כילד בבית
חב"ד שבפונה, כך שהווי התרמילאים בהודו טבעי
את היומיים שנותרו לי בדלהי ביליתי בניסיונות כושלים למסע שופינג, ניסיונות לא כושלים להספיק לאכול כמה שיותר מטעמים הודים שעדיין לא הגעתי אליהם בטרם חזרתי לארץ, ובביקור בכמה אתרים מרשימים שמזכירים שפעם הייתה פה קולוניה בריטית. מכיון שאת חווית הביקור בדלהי קשה לתאר במילים, אוותר לעצמי על אתגר זה.
המיין בזאר מלא בשלל חנויות, דוכנים, סוכנויות ושאר שירותי תיירות. כל רוכל מנסה ללכוד את תשומת לבו ואת ארנקו של התייר המזדמן במשפט פתיחה אטרקטיבי. הנה כמה מהם:
לאן אתה צריך להגיע?
מושמע מצד בעלי ריקשה או חבר של בעל ריקשה או חבר של חבר של בעל ריקשה, שמזהה בעובדה שאתה הולך, את הצורך שלך גם להגיע. כמו רב משפטי הפתיחה, מומלץ להתעלם ולהמשיך בתוכניות כרגיל.
איך אפשר לעזור?
משפט של אלה שאין להם חברים שיש להם ריקשות, אבל מבינים שלכל תייר יש כסף. הם עדיין לא יודעים כיצד הם יוכלו להוציא ממך את הכסף, אבל אולי התייר יוכל לספר להם.
אתה לא רוצה לתת צ'אנס?
ניסיון של בעלי סחורה לגרום לך בעיות מצפוניות להמשיך הלאה מבלי להביט על הסחורה שלהם. תשובה אפשרית: "אני נותן צ'אנס לשאר השוק...".
מחפש חדר?
רפלקס הודי עתיק לעבר תיירים המסתובבים עם תרמיל. בדרך כלל המשפט הבא יהיה "מים חמים, מיזוג אוויר, 300 רופי ללילה".
שוב פעם אתה?
הברקה של אחד ההודים היצירתיים שפגשתי. משפט שהופנה אליי ע"י רוכל הודי שמעולם לא ראיתי, אבל החליט במהלך של לוחמה פסיכולוגית לשחק אותה את הקשה להשגה.
אחרי שהות של חודש בהודו, הגיע הזמן לסכם את הטיול ואת יומן המסע. בטיול בן ארבע שבתות ושלושה חגים, הספקתי לבקר בשישה בתי חב"ד, שני בתים יהודיים שהיו סגורים, ולב יהודי אחד ומיוחד. נכון שבטיול מסוג זה קשה לחוש את הודו, אך לא זו הייתה מטרתי בטיול זה. אני רק רציתי להעביר את החגים בכיף, ומסתבר שעשיתי בחירה נכונה. הודו כייפית, ובתי חב"ד הם כייפים וישראלים הם הכי כייפים בעולם.
המוטו הרווח בקרב הישראלים אותם אתה פוגש ואיתם אתה מתייעץ, הוא שבהודו, כל אחד צריך לעשות מה שבא לו. או כמו שנאמר בעגה המקומית: עוף על זה, זה הטיול שלך. ואם צץ לו מאיזה מקום ישראלי קטנוני שחושב שהוא יודע מה טוב לך, היישר אליו את מבטך, ואמור לו את מילות הקסם: עוף לי מהעיניים, זה הטיול שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
