קרוב לשמים: כצום היום
עדי ארבל בילה את צום גדליה במקדש הזהב המפורסם באמריצר. תחושת הקדושה התערבבה בניחוחות פחות נעימים, ובדרבי הצבאות בין הודו ופקיסטן ניצחו הפקיסטנים בקלילות. המשך יומן המסע בין בתי החב"ד של הודו
תפילת יחיד צילום: עדי ארבל
ההרצאה ניתנת בפני אלפי מאמינים הממתינים בישיבה על גבי מחצלות, מספר שעות לפני בואו של הצדיק הקדוש. השיעור מוקרן גם על גבי מסכי פלזמה ענקיים לטובת אלה שלא נמצאים בטווח ראיה. מלבד העובדה שהסיטואציה מזכירה קצת את שיעורי הרב עובדיה בבית כנסת היזדים במוצאי שבתות, האבסורד מגיע לשיא כאשר הדאלאי נכנס לתפוס את מקומו ומאמיניו המערביים לא מהססים להשתחוות לאיש. לפחות עכשיו אני יודע איך תראה הנבואה "ישתחוו לך כל לאומים".
סיומו של פרק הסרוגים שלי בדרמסלה, התקיים בצאת ראש השנה בצורת ארוחה מפסקת לקראת צום גדליה במסעדה הצמחונית האהובה על הקהילה הדתית בבגסו. לחובבי הז'אנר אספר שהמחזה הזכיר את התקהלותם של חניכי בני עקיבא במוצאי שבת ארגון בסניף הפיצה המקומי.
כמילות פרידה ועידוד לבית הלב היהודי היחיד שפעיל כרגע בהודו, אומר כי יש להניח שעם הזמן ועם עבודת שיווק טובה יותר, יצליחו בלב היהודי להגיע לאוכלוסיות שלשמן הקימו את בתי המטיילים. בינתיים, קירוב הלבבות ברוח הציונות הדתית נעשה בין לבבות בני ובנות המגזר, מטרה חשובה כשלעצמה. צריך לקוות שהיא גם מניבה תוצאות, חתונות ובנים זכרים.
משתחווים להבל ולריק צילום: עדי ארבל
הדרך בה בחרתי להעביר את צום גדליה, הייתה לבקר באמריצר הסמוכה לדרמסלה. העיר נמצאת בסך הכל שש שעות נסיעה מכאן, וכך עובר לו חצי יום של צום. מוקד המשיכה העיקרי שיש לאמריצר להציע הוא מקדש הזהב.
זהו קומפלקס ענק מוקף חומות גבוהות, שבליבו מקדש הנמצא בלב בריכה מלאכותית. הביקור במקדש מעורר בעיקר תחושות אמבילוונטיות. מצד אחד אי אפשר שלא להתרשם מתחושת הקדושה ויראת הכבוד שיש למאמינים במקום הזה.
פתח לי שער צילום: עדי ארבל
מצד שני, האקלים החם, הלחות הגבוהה, חובת כיסוי הראש במטפחת מקומית, הדרישה לטבילת הרגליים במים בהם טבלו מיליוני הודים לפניך, והמשך טיול ברגליים יחפות, הופכים את כל העסק לחוויה לא נקייה במיוחד, שלא לומר מסריחה. מה שבטוח, מדובר באטרקציה מיוחדת, אם כי גורמת לחלחלה קלה אצל אותן אינסטניסטיות, לא משנה מאיזו עדה, שעד כה הקפידו להתקלח בכפכפים ייעודים מארץ הקודש.
העיקר שיש כיסוי ראש צילום: עדי ארבל
במצב ההיגיינה בו הייתי (צהרי יום צום אחרי חצי יום נסיעה, זוכרים?) ההודים ששהו בסביבתי, הם אלה שהיו צריכים להיות מוטרדים. וכך יכולתי אני ליהנות מהייחודיות שבמקום: המשפחות ההודיות הממלאות את המקום, הבגדים הצבעוניים של הנשים ההודיות, טקסי טבילה של סיקים מכל הגילאים, הארכיטקטורה המרשימה המאפשרת לאדם לחוש אינטימיות במקום כל כך גרנדיוזי, ותחושת החגיגיות שאופפת את המקום כל יום ויום בשנה.
כיהודי מאמין אי אפשר שלא לעשות את ההשלכות לבית המקדש שאוטוטו נבנה אצלנו. יצאתי עם מסקנה אחת: אסור יהיה להכניס מצלמות לבית המקדש. אקט הצילום הוא ממש חדירה לרשות הפרט במקום מהסוג הזה, וגם גורם למצלם להיכנס למקום כאילו בתוך כלוב זכוכית, מבלי להיות חלק אמיתי מהחוויה.
דרבי בין פקיסטן והודו
מכיון שכבר הגעתי ממש קרוב לגבול עם פקיסטן, המשכתי למעבר הגבול הסמוך עם האויבת המיתולוגית. מסתבר שהשלטונות ההודיים והפקסיטניים מצאו דרך מאד מקורית לנתב את רגשות הזעם של אזרחיהם כנגד האויבים המרים.
מדי ערב, עת חילופי המשמרות במעבר הגבול הסגור תמידית, מתכנסים אלפי אזרחים הודים מצד אחד על טריבונות בטון שהוכנו מבעוד מועד, כשנגדם מתייצבים כמות דומה של אזרחים פקיסטנים למשך שעה בדיוק. בזמן שהחיילים עורכים את תרגילי הסדר לקראת חילופי המשמר, משלהבים הכרוזים את הקהל בקריאות עידוד לחיילים, כאילו היה זה טקס הצגת השחקנים ביד אליהו.
הטריבונה צילום: עדי ארבל
יש תחרות לא סמויה בכלל בין הצד הפקיסטני להודי, מי מגיע לרמת דציבלים יותר גבוהה (הפקיסטנים), איזה קהל יותר צבעוני (הפקיסטני), למי חיילים יותר גבוהים (לפקיסטן), מי מרימים גבוה יותר את הרגליים (הפקיסטנים), ועוד שאלות הנוגעות לסוגיות קיומיות ביחסים בין הודו לפקיסטן.
בהחלט מחזה שנראה כמו פארודיה ללאומיות. אם זה לא היה יום צום, היינו צוחקים. את הצום שברנו כתיירים
היחידים במסעדה צמחונית מאד פופולרית בקרב ילידי אמריצר.
אחת התופעות המעניינות אליה נחשפתי במהלך יום זה, הינה הרצון של הודיים בורגניים לאסוף תמונות עם תיירים לבנים (לא אני, אני נראה כמו הראשונים). הם פשוט רודפים אחרי תיירים בהירים ומבקשים להצטלם עימם, לא לפני לחיצת ידיים סדרתית לכל התיירים בסביבה, תוך שימוש במשפט הפתיחה ההודי הידוע: "ווטס יור ניים?".
מג''בניק הודי צילום: עדי ארבל
עוד ייאמר לזכותם כי התיירים ההודים הם היחידים שמסתובבים בקבוצות גדולות יותר מאשר התיירים הישראלים. השמועות מספרות כי בספרי הטיולים של ההודים על הודו, כתוב לאן כדאי ללכת בכדי לפגוש תיירים. זה בדיוק הזמן להתחבא מההודים בעוד איזה בית חב"ד.
נא להמתין לטעינת התגובות
