קרוב לשמים: סיור בתי חב"ד בהרים של הודו
לכבוד ראש השנה, החליט עדי ארבל לגלות איך חוגגת היהדות במקומות רחוקים בעולם. לאחר שכבר היה בכל בתי החב"ד של המזרח, ההחלטה נפלה על צפון הודו. יומן מסע בין שמים וארץ, בין קדושה וחול
לה ממעוף הציפור צילום: עדי ארבל
לאחר שכבר ביליתי בעבר את תקופת החגים במגוון בתי חב"ד בתאילנד, נפאל וגואטמלה, הגעתי למסקנה שאין מנוס, והגיע הזמן לעלות לרגל גם להודו המוצפת בבתי חב"ד משלל הסוגים והזרמים במגזר הדוסים.
מבירורים ראשונים שערכתי, עלה שכדי להגיע להודו עליי לקנות כרטיס טיסה. מבירורים יותר מתקדמים הבנתי שלאור העובדה שהתעוררתי קצת מאוחר, יהיה עליי לטוס דרך קייב, עם הנוסעים לקברו של נחמן מאומן. לא ראיתי בכך שום בעיה מיוחדת, הרי זה לא שאני עושה את הדרך ברגל.
מסגד ליד פגודה צילום: עדי ארבל
השארתי את עולי הרגל לאומן באוקראינה, וטסתי לדלהי, ומשם בטיסת המשך ישירות ללה. למרות החשש שלי ממטוס דרדל'ה, בעיקר לאור העובדה שכשהזמנתי מקום על הטיסה, קיבלתי את השורה השניה, הסתבר שהמטוסים של החברות ההודיות בהחלט מפתיעים לטובה. זה כנראה בזכות הברירה הטבעית, שגורמת למטוסים הפחות טובים להישאר על צלעות הרי ההימאליה.
לה, יש מקום כזה
לה היא עיירה טיבטית חביבה בחבל לאדאק, בגובה של 3,500 מטרים. היא מוקפת בפסגות מושלגות שכמעט ולא מאפשרות לענני המונסונים לחדור אל העמק, כך שהוא הופך להיות מדבר של ממש בלב ההימלאיה.
לאותו ישראלי בודד לא הפריעה גם העובדה שהעונה אוטוטו נגמרת, ואפילו נציגי הבית היהודי ברחו לפני שבועיים. את העובדה שכל הדרכים היבשתיות החוצה מלה נחסמו, גיליתי רק כשהגעתי לכאן. לא נורא, כי טיסה כזו מיוחדת שווה לעשות פעמיים!
ניקוי לא יבש צילום: עדי ארבל
חלק מהאזהרות למגיעים למקום כרוכות בכך שעקב הגובה הרב רצוי מאד לקחת כמה ימים למנוחה והתאוששות. מכיון שלי אין הרבה זמן, ועד ראש השנה אני צריך לעוף למקום בו יש בית חב"ד, קיבלתי שלוש החלטות: לשתות הרבה מים, להתאקלם מיד ולהישאר בריא. עמדתי בכולן.
רוב התיירים בשלב זה של העונה הם אירופאים קשוחים שהשלג והקור לא מרתיעים אותם. מעט הישראלים שפגשתי היו במגמת בריחה, ולא הבינו מה פתאום אני מגיע עכשיו. כל הזמן מתרוצצות שמועות על פתיחת הדרך למנאלי, אך ככל שהזמן חולף, יותר ויותר ישראלים בורחים בטיסות שהולכות ומתייקרות.
ואני? אני רק מתחיל את הטיול שלי. לי זה לא יקרה. כבר ביומי הראשון, אחרי שתיה מרובה ואחרי מנוחת צהריים קלה, החלטתי למתוח את קצה גבול היכולת שלי, ולעלות לאחת הנקודות הגבוהות בסביבה, השאנטי-סטופה, שכשמה לא כן היא.
עלייה קצרה אך מפרכת בשל אוויר הפסגות הדליל, הובילה אותי לנקודת תצפית על העמק הירוק באמצע המדבר, ועל פסגה אחרת יותר גבוהה. אולי אכבוש אותה מחר...
מנזרונצ'יק צילום: עדי ארבל
בינתיים הגעתי לחדרי הקט, הנעים והזול-מחוץ-לעונה, וגיליתי שחדר מרובה בחלונות זה אולי רע לבידוד, אבל בימים שמשיים, מדובר בשירות חימום לחדר סטייל אפקט החממה. למזלי הרב, ובדיוק כפי שהחלטתי מראש, הימים שלי בלה היו חמימים ומלאי שמש. תודה להוא מלמעלה שדואג לי הרבה יותר ממה שאני דואג לו.
את היום קינחתי בארוחה באחת מהמסעדות הצמחוניות הרבות. בזכות המרקים המצוינים פה, ובשל הקרירות הירושלמית, החלטתי לפתוח בדיאטת מרקים. נכון לעכשיו הממוצע עומד על שני מרקים איכותיים ליום. מדי פעם אני מרשה לעצמי לחטוא גם בכמה מומואים, הגירסה המקומית לקרפאלעך.
את יומי השני בהודו התחלתי ברגוע, בכל זאת, מדובר בהודו. ארוחת בוקר ב-11:00 וסיור בתוך השכונות של המקומיים החביבים. ממש חביבים. חוץ מהחיוכים, קריאות ה"ג'וליי" ונפנופי הידיים הבלתי פוסקים לשלום, זכיתי גם לשיתוף פעולה יוצא דופן בכל הקשור לצילומים. אני בטוח שזה לא קשור לבחורה הגרמניה הנאה עמה אני מטייל מאז הגעתי ללה.
עובדת מגיל קטן צילום: עדי ארבל
במהלך הסיור גיליתי שיש פה גם לא מעט מוסלמים, עם כמה מסגדים נאים בין כל הפגודות והבודהות. עוד גיליתי את מגרש הקריקט המקומי. המקומיים מתעקשים לקרוא לו איצטדיון פולו, אבל אני לא ראיתי לא סוסים ולא שערים. את היום קינחתי באימון הכושר היומי, הפעם לארמון המתנשא מעל לעיירה. כמובן שפיציתי את עצמי במרק מומו איכותי, גם מרק וגם מומו באותה המנה!
ליסה, שותפתי הגרמניה, החליטה שהטיול שלנו רגוע מדי, וחשבה שלשכור אופניים ולרדת לטיול בין הכפרים בעמק יכול להיות רעיון מצוין. בגלל שהיא בלונדינית ואני גבר, הסכמתי מיד. זו הייתה טעות, ועל טעויות משלמים. לפחות ליסה שילמה יותר ממני...
ההתחלה היתה קלה. ירידה אל העמק ומעבר בין הכפרים (שיי, טיקסה והמיס, למי שממש מתעניין). החלק הכי כייפי הוא המפגש עם הילדים. בדרך הלוך נכנסו לאחד מבתי הספר והגענו בדיוק להפסקה. או שמא יותר נכון לומר, שההפסקה התחילה כשאנחנו הגענו. בדרך חזרה פגשנו שוב את הילדים בשובם מבית הספר ונחשפנו למנהג המקומי: כל הילדים עומדים בצידי הדרך ומחליקים כפיים עם התיירים המגניבים עם הקסדות.
היום נלמד על כיפה אדומה צילום: עדי ארבל
בכל כפר יש מנזר, או בעצם, ליד כל מנזר הוקם כפר. הבעיה היא שהמנזרים ממוקמים תמיד בנקודה הכי גבוהה באזור, ולא בחורה כמו ליסה תוותר על פסל בודהה כחול עיניים שנמצא משום מה תמיד בראש המנזר.
אבל הטיפוס הרגלי אל כל המנזרים היה החלק הקל לעומת הדיווש חזרה בעלייה ללה. חלק גדול מהעלייה היה קשה. את השאר עשיתי ברגל רק כדי מתוך גילויי אחווה לאופניים שלי. אמנם בסופו של יום שנינו הגענו עייפים אך מרוצים, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ליסה נפלה שדודה ורצוצה, בעוד אני הגיבור כותב את יומן המסע, כאילו לא תפוסים
לי כל השרירים...
את הוויקאנד הראשון שלי בהודו העברתי בסגנון סוף שבוע רגוע, שכלל שינה, ביקור בכפר נוסף (צ'וגלמאסאר), קריאת ספרים שבחיים לא הייתי קורא בארץ, בדיקת מגוון מנות מהמטבח הטיבטי, ועוד קצת שינה.
לצערי עליי לעזוב את לה לטובת מקום בו אוכל להעביר את ראש השנה ביתר צדיקות, אבל את הפרק על לה אחתום במשפט שאמרתי לבעלת המסעדה הטיבטית האהובה עליי: "איני יודע אם יש מה לעשות בלאדאק שישה חודשים, אבל אני בטוח שאפשר להעביר בלאדאק תקופה ארוכה מבלי לאכול את אותה המנה פעמיים". והיא נענעה לי בראשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
