ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » יונתן לוי

יוגי בחללית

ראקש שארמה, הקוסמונאוט ההודי הראשון וגיבור לאומי, נשלח לחלל כדי לעשות יוגה. יונתן לוי תפס אותו לשיחה על גורל, רוחניות והסדר הקוסמי של הדברים

יונתן לוי | 30/5/2007 8:54

"ישנה השאלה למה אני. מדוע זכיתי אני בחיים טובים שכאלה? אני יודע, שאסור לי לקחת קרדיט על זה. כי אולי זה הודות למי שהייתי בחיים קודמים. כנראה שבגלל זה קל לי לרצות בטובם של כולם, ולהוקיר את עובדת היותי אדם טוב ובן אנוש תבוני. קל לי להיות בעל חמלה, סבלן ולנסות לעשות את הדבר הנכון. איני עושה את זה ממניעים אישיים, כדי שאזכה בחיים טובים יותר בגלגול הבא. אני רק הווה את עצמי."

סגן אלוף ראקש שארמה, ההודי הראשון בחלל, גיבור לאומי נערץ, טייס מצטיין בכל קנה מידה הוא אנטיתזה מרתקת להירואיות המופגנת והנוצצת של האסטרונאוטים האמריקאים והקוסמונאוטים הרוסיים. בראיון (מיוחד!) הוא מתאר על טיסתו לחלל ב-1984, בשלווה ובחוש מידה - הינדיים במודע ובמוצהר - ומנתח את חייו על-פי קארמה, חינוך תרבותי, ויכולת להפריד עצמו מהדימוי התקשורתי שנוצר סביבו.

שארמה, שהצטרף לחללית הרוסית סויוז T-10 לטיסה של שמונה ימים, הוא גם האדם הראשון שעשה יוגה בחלל. מבלי שכוח הכבידה יפריע לו. קוראינו היוגיסטים עלולים להזיל מעט ריר. דמיינו לרגע את התנוחות האפשריות בלא גרביטציה. את עמידת הנר המושלמת. את תנוחת הנשר. את ההרפיה הטוטלית ברחבי היקום. מודטים יקרים, דמיינו מדיטציה בחלל. האם בריק הגדול, חופשי מכוח הכבידה, מזנק נחש הקונדליני חיש קל מהסלסלה שלו שבתחתית עמוד השדרה, ומביא את בעליו כעניין של מה בכך לתודעה קוסמית, נצחית, אינסופית? זה לא קרה לראקש שארמה.

ראקש שארמה עושה ניסויים

אין טעם סתם לרחף

למעשה, ראקש אינו חסיד גדול של יוגה. "לא הייתה לי התנסות ביוגה לפני שהתחלתי להתאמן לטיסת החלל, כי תמיד הייתי טיפוס של פעילות בחוץ, ספורטאי. למען האמת, באותה תקופה התגעגעתי לאימוני הכושר שלי, לסאונה ולפעילות הפיזית שהייתי רגיל לה, טניס, סקווש. אבל זה היה נחוץ לניסוי." עניין היוגה היה בעצם ניסוי של הרוסים: לבדוק אם יוגה בחלל יעילה נגד מחלת-חלל, שבדומה למחלת-ים, שעלולה להמיט על קוסמונאוטים גלקסיות של בחילות וחולשה.

איך עלה הרעיון?
זה היה חלק מתכנית הניסויים הרפואיים הסביבתיים שהחלטנו עליהם, לבחון את הפעילות המכנית של הלב בחלל, ולבדוק האם יוגה עוזרת לבעיית מחלת-החלל. עשיתי פראנאיאמה [תרגילי נשימה] ואסאנות [תרגילים ותנוחות] ומדיטציה של הרפיית הגוף והתרכזות בנשימה, בהכנה לפני הטיסה, במהלכה ולאחריה, וזאת בהשוואה לעמיתי שהתאמנו בשיטה הרגילה. גיליתי, למשל, שאין

צורך בתרגילים הרגילים שעושים בחלל לשימור הטונוס השרירי, ואני עשיתי רק יוגה. התוצאות לא היו מושלמות, אבל בהחלט מעודדות. קשה להגיד שהניסוי הצליח - כי מבחינה סטטיסטית הוא פשוט לא תקף. יש אנשים שמסתגלים בקלות לאפס כוח משיכה, ואולי אני אחד מהם, וזה לא בזכות היוגה. צריך יותר נתונים כדי להיות בטוחים שיוגה היא השיטה להרגיש טוב בחלל.

האם קל יותר לעשות יוגה בחלל?
לעשות אסאנות בחלל דווקא קשה יותר, כי בשל היעדר כוח המשיכה אתה צריך מערכת מורכבת של רתמות, כבלים ורצועות-מתיחה – זה קצת כמו לעשות כושר.

אז לא סתם ישבת בישיבת לוטוס וריחפת?
אם אתה יושב ורק מרחף, אין בזה תועלת...

יוגה במקורה הרי אינה צורת התעמלות גרידא, כי אם חלק מהתאמנות רוחנית כוללת – האם ליוגה הייתה השפעה כזו עליך?
ליוגה - לא. אני תמיד הייתי בטבעי אדם רוחני, ובשנות העשרים המאוחרות שלי התחלתי לקרוא הגות הודית עתיקה, כך שלא הייתי אומר שדווקא היוגה עוררה בי משהו.

ותודה לתרבות ההודית

כיצד השפיע המסע בחלל על השקפת העולם שלך?
היא איששה אותה. אין צורך לטוס בחלל כדי להאמין במה שאני מאמין בו. עלינו לחיות באופן זה, להתעלות לרמת מחשבה גבוהה יותר, ולהוקיר את העובדה שאנו תבוניים. אנו נוטים להתרכז בתחושה שאנו בני אדם מתרבויות שונות, ומכיוון שהעולם תחרותי, אנו מנסים לשלוט בו, ונוטים להרגיש שאנו מרכז היקום, וכך אנו מאבדים פרספקטיבה. כולנו יודעים, או צריכים לדעת, שבסכימה האוניברסאלית של הדברים אנו צריכים להעריך ולהתפעל מהיופי של הטבע, את מקומנו ביקום, את העובדה שאנו בני אנוש תבוניים. איני רוצה לתת את הקרדיט לתחושה הזו למסעי בחלל כי אם לתרבותי ההודית, המורשת המשפחתית והחינוך שקיבלתי, אך שוב – היא נתנה לה תוקף. יש הרבה מאד אנשים בהודו, שלא היו בחלל כמובן, שחושבים כמוני. אתה מבין?

אבל אם ישנם אנשים שממריאים עד לחלל כדי לגלות את עצמם, או צריכים להתנתק מהרעש של העולם הזה, לשבת בתא החללית ולהתחבר ליקום – וייתכן שישנם – אזי אני מתאר לעצמי שהמסע בחלל משפיע עליהם כך. כי באמת שקט שם. אתה מבין כמה קטן כדור הארץ במערכת השמש, כמה גדול היקום. אבל אתה יכול להבין את זה פה. לא צריך להגיע לחלל. אתה מבין?

האם אין למראה של כדור הארץ איזה כוח מיוחד?
איני אדם רומנטי או פואטי במיוחד, אך אני מעריך את היופי של הטבע וזה היה הרבה מאד. כאינדיבידואל חושב, שאלות אקולוגיות כן עלו. כדור הארץ הוא סביבת החיים היחידה בשבילנו במרחק שנות אור. עלינו לטפח את הפלנטה, ולהבטיח שהמשאבים יכולים להמשיך ולקיים אותנו. הרהורים אלו כן עלו כשהייתי בחלל. ואף על פי כן - כל המידע הזה ידוע לנו גם כך. זה רק נותן פרספקטיבה.

איך זה להפוך לגיבור לאומי?
כן... אירוע כזה מלמד אותך איך להתייחס אל החיים. כי כשאתה חוזר, והופך לגיבור לאומי, אתה זוכה לכל-כך הערצה... זה גורם לתהליך מסוים, מעין דינמיקה. זה מאתגר אותך לשמר את האינדיבידואליות שלך. אתה מתבונן פנימה, ומנהל עם עצמך דו-שיח. למה זה קרה דווקא לך, מתוך מיליארד בני אדם? אתה מחפש סיבה, אתה שואל את עצמך שוב ושוב. אתה עובר דרך זה, אתה מעבד את זה. ואתה מגיע למסקנה שאכן, התגובות שלהן אתה זוכה - הן רק לדימוי שיש לאנשים עליך, והדימוי הזה נוצר על-ידי התקשורת, והרי טבע התקשורת הוא ליצור פיגורות גדולות מהחיים. כך שצריך להיות יותר אובייקטיביים, יותר סבלניים. אנשים מגיבים לאירוע, ולא לאינדיבידואל.

זו הייתה דרכי להתמודד. הייתי אומר שהצלחתי לנתח את זה באובייקטיביות. ולראות את האירוע בפרספקטיבה הנכונה. הייתי בר מזל. חיי ממשיכים. אני רואה את האירוע הזה כמשהו שניתן לי לבצע, שביצעתי אותו כאיש מקצוע, כמיטב יכולתי, ובתמיכתם של כל-כך הרבה אנשים. כשזה נגמר, ביקשתי להניח את מאחורי ולהמשיך בחיים (מצחקק).

ממשיך לעשות יוגה?
לא, כבר לא. מעדיף סקווש, טניס ואימוני כושר. כשיהיה לי קשה יותר, ולא אוכל, אחזור ליוגה. יש לי כבוד גדול לצורת ההתעמלות הזו ואני רואה את התועלת שבה.

מתגעגע לחלל?
כשאני חושב על זה. מאחר שאני אדם פרקטי, אני משתדל שלא לחשוב על זה.

מילת סיום?
איני לוקח קרדיט על החיים הטובים שחייתי, אלא נותן קרדיט לחיים הקודמים, להורים שלי ולחברים שהייתי עמם בקשר. הרי כל אינדיבידואל הוא הרכב של כל הקשרים עם כל האנשים בחייו, ואני הייתי בר-מזל, וחייתי חיים טובים. אני מאושר להיות מי שהנני, ומקווה שאוכל בדרכי הקטנה לעזור לאלה שמסביבי.