תוכנית ההפרדה: בואו נציל את עצמנו, ונכבד את שבילי האופניים
רוכבי האופניים והולכי הרגל בתל אביב הפכו ליריבים מרים. עד שהעירייה תתעשת ותדאג להפרדה, כדאי לשמור מרחק זה מזה
רחל, שנמנית עם מגזר הולכי הרגל, רואה את הדברים מזווית קצת אחרת. היא שלחה לי העתק מפנייתה לראש אגף התעבורה בעירייה, ד"ר משה טיומקין: "ברצוני להתריע בפני אסון שעלול לקרות בגלל השתוללות רוכבי האופניים על המדרכות. כאשר הם באים מאחור ומהצד עם רכבם בהפתעה גמורה, וחס וחלילה אם הולך הרגל יסטה הצדה מבלי דעת הוא עלול להיחבל על ידי הרוכב, שלא לדבר על אלה הבאים ממולו במהירות, וגם
שניהם צודקים, כמובן. הולכי הרגל ורוכבי האופניים - לכאורה שותפים לדרך - הפכו יריבים מרים. אם לדייק: הם נדחפו להיות יריבים מרים. אם להרחיב: סדר העדיפויות שהעירייה מנהיגה במרחב העירוני - קודם כול מכוניות פרטיות, אחר כך כל השאר - גורם לקבוצות שמצטופפות על המדרכה - אופניים, הולכי רגל ושאר גאדג'טים ממונעים למחצה - להתקוטט על שטחי המחיה ההולכים ומצטמצמים. אם זיכרוני הקלוש אינו מטעה אותי, כתבתי כאן על כך לפני כשנה. מאז, כצפוי, המצב רק הולך ומחמיר.
כרוכב אופניים, כשאני יורד לכביש אני מפריע לתנועה, סוחט מהנהגים צפירות אובססיביות, ונמצא בסכנת דריסה מתמדת. גם על המדרכה אין לי רגע של שלווה: כשאני מדווש בין אימהות, עגלות, ילדים וקשישים, אני בבחינת איום, שלא לדבר על החרדה מפני האפשרות שרגע של חוסר ערנות יגרום לי לפגוע במי מהם ויהפוך אותי ללקוח קבוע של בתי המשפט. אני לא יודע מה עם האופניים שלכם - לשלי אין ביטוח צד ג'.
הפתרון טמון כמובן בהפרדת רשויות: הולכי הרגל למדרכה, רוכבי האופניים לשבילי האופניים; ואני לא מתכוון לאיורים החביבים ששרבטה עיריית תל אביב על המדרכות. אני מתכוון לשבילים נפרדים, כאלה שממוקמים בין המדרכה ובין הכביש, כאלה שעיריית תל אביב אינה מוכנה לשמוע עליהם מפני שהם יחייבו - אוי ואבוי - להצר את הכבישים ולצמצם את כמות המכוניות הנוסעות בעיר.
בשבוע שעבר היה לי העונג לדווש באחד הרחובות היחידים בעיר שטרחו ועשו בהם שביל כזה: יצחק שדה, בחלק שבין יגאל אלון למשה דיין. בתוך שניות השתלטה עליי תחושת חופש וביטחון כמו שרק רכיבה על אופניים יכולה להעניק: המדרכה הייתה מימיני, הכביש משמאלי, ועל המסלול רק אופניים. אין את מי לדרוס, אין על ידי מי להידרס. אין לכם מושג כמה אהבתי באותו רגע את רון חולדאי. כמה חבל שהוא מרשה לי לאהוב אותו רק בין יגאל אלון למשה דיין. למה להפלות לרעה את בן יהודה, אבן גבירול ונמיר? רק משום שהם לא היו גנרלים?
עד שתגיע עיריית תל אביב למסקנה הבלתי נמנעת בדבר חיוניותה של ההפרדה - קחו בחשבון שזה לא יקרה בקדנציה הנוכחית - יש גם משהו שאנחנו, הולכי הרגל ורוכבי האופניים, יכולים לעשות כדי לשפר את מערכת היחסים שלנו: לכבד את שבילי האופניים הקיימים, בעייתיים ככל שיהיו. לעתים קרובות מדי אפשר לראות רוכבי אופניים טסים דווקא על חלק המדרכה הלא מסומן, בשעה שמטר ימינה או שמאלה יש שביל המיועד לכאורה רק להם;
ולעתים קרובות הרבה יותר, הולכי הרגל מצפצפים על הסימון, ופוסעים בנחת על שביל האופניים, מאלצים את הרוכבים לדנדן בפעמון, לעקוף בצורה מסוכנת או סתם להתעצבן. הקלישאה אומרת שהנהג הישראלי מתייחס לאור אדום כאל המלצה. לסימונים של שבילי האופניים אין אפילו המעמד המכובד הזה. הם פשוט זוכים להתעלמות.
האמת היא שזה טבעי: אם יש שביל, הוא קורא לך ללכת עליו. כשאני מכהן בתפקיד הולך הרגל, גם אני מוצא את עצמי לפעמים, תוך כדי שרעפים עמוקים או שיחה סלולרית, נודד לתוך הגבולות המסומנים של השביל. מישהי טענה באוזניי שהדרך היחידה לפנות את שבילי האופניים מהולכי הרגל היא לחשמל אותם. לפני שמישהו יציע את הרעיון הזה לחולדאי, אני מציע לכולנו לנקוט פעולה מונעת ולהתחשב בשבילים. אם עיריית תל אביב אינה עוזרת לנו לחיות בשלום ובביטחון זה לצד זה, בואו נעזור לעצמנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
