אור אדום: תל אביב היא אלופת נפגעי האופניים בארץ
2008 הייתה שנה של מפנה, שנה שהאופניים הפכו בה סוף-סוף לכלי התחבורה היום-יומי של ישראלים רבים. אבל זה גם אומר שיש לזה מחיר: 12 הרוגים ומאות פצועים
למשל האי מייל שהגיע השבוע מ"אור ירוק", העמותה שאתם מכירים מהמלחמה הכי אבודה בישראל - המלחמה בתאונות הדרכים. ההודעה כללה את הסיכום הסטטיסטי המפורט ביותר שנחשפתי אליו עד היום על תאונות אופניים בישראל. כמו שאמרתי: היה עדיף לא לפתוח.
אני סורק את הנתונים: ב-2008 נהרגו 12 רוכבי אופניים, כפליים מהשנה הקודמת; תל אביב היא אלופת נפגעי האופניים בארץ: בין 2003 ל-2008 תועדו בה 409 רוכבי אופניים שנפגעו בתאונות דרכים, במקום השני חולון בפער עצום - רק 116. זה אומר שתל אביב היא בירת האופניים הלא מעורערת של ישראל; אבל זה גם אומר שהרכיבה בה יותר ויותר מסוכנת.
רוצים עוד? סך נפגעי האופניים (הרוגים + פצועים בכל הדרגות) בישראל ב-2007 היה 259, ב-2008 נרשמה נסיקה של כמעט ארבעים אחוזים - ל-359. זה אומר שלתחושה ש-2008 הייתה שנה של מפנה, שנה שהאופניים הפכו בה סוף-סוף לכלי התחבורה היום-יומי של ישראלים רבים, יש רגליים (או גלגלים). זה גם אומר שיש לזה מחיר.
וזו בעצם הסיבה האמיתית לכך שלא רציתי לפתוח את המייל הזה: הרי אני לא טיפוס מהזן הרגיש שעיון בסטטיסטיקות יבשושיות של תאונות דרכים מעכיר את מצב רוחו; ואפילו שאני גומע על האופניים קילומטרים כל יום, הנתונים האלה אינם גורמים לי פיק ברכיים בזמן הדיווש. הם עושים משהו אחר, מאוד לא נעים: הם תזכורת, אות אזהרה, לכך שהגיע הזמן לקחת את האופניים ברצינות. שהם כבר לא משחק ילדים. כי כלי תחבורה יום-יומי, אמיתי, שנוסע בכבישים, לא יכול להיות משחק ילדים. זו סתירה מהותית, ואת העובדה הזו אני – ונדמה לי שגם רבים מעמיתי רוכבי האופניים – מנסה להדחיק.
הרי נמלטנו אל האופניים בדיוק כדי להתרחק מכל המועקות הקודרות שקשורות למכוניות: דלק, פקקים, מוסכים, חניה, רמזורים, רישיון, ביטוח וכן, גם תאונות. אופניים הם החופש המוחלט, הזמינות המקסימלית, הדרך הכי קלה, נגישה ונטולת מחויבויות ועכבות להגיע ממקום למקום בתוך העיר. המחשבה שהאופניים יכולים להיות מסוכנים מנוגדת לטבע שלהם. אבל זו עובדה. אני יודע כי קראתי את הדוח של "אור ירוק".
קחו למשל את סוגיית הקסדה: החופש מקסדה הוא סמל השחרור של רוכבי האופניים. הוא מעניק להם עליונות אפילו על רוכבי האופנוע. אמנם אנחנו צריכים לפדל, אבל תמורת המאמץ אנחנו זוכים בבריזה חופשית במקום בפדחת רטובה ובגרדת אין-סופית.
כשגלעד ארדן, אז חבר כנסת נמרץ (מדי?) והיום השר להגנת הסביבה, אישר חוק המחייב את רוכבי האופניים לחבוש קסדה, הוא הפך לאויב אומת האופניים. טוקבקים מרושעים כאלה לא קיבלו גדולי
האמת היא שהחוק של ארדן פשוט איים לקחת לרוכבי האופניים את החופש, ועל זה הם התקשו לסלוח. איזה מזל שבישראל אין הרבה קשר בין החוק למציאות, וכולנו יכולים להמשיך לרכוב בלי קסדה.
מזל? לא בטוח. עוד קצת נתונים יבשים: שני שליש ממקרי המוות בתאונות אופניים בארצות הברית נגרמים עקב חבלות ראש; חבישת קסדה מפחיתה את הסיכון לפגיעת מוח בשיעור של יותר משישים אחוזים ואת הסיכון לפגיעת פנים ב-65 אחוזים. אז אולי בכל זאת ארדן צדק? לא, אנחנו לא רוצים לפתוח את הדיון הזה. בדיוק מאותה סיבה שאנחנו לא רוצים לפתוח את האי-מייל המדכדך של "אור ירוק".
פעם סיפר לי פקח מתוסכל של רשות הטבע והגנים על התחושה ביום שאחרי ביקור של המוני בית ישראל בפארק שהוא מופקד עליו: "עם כזאת כמות טינופת", אמר, "גם מאה פקחים לא יוכלו להתמודד".
"בבקרים כאלה", הוסיף, "אני חושב שאולי יצחק בן אהרון צדק בתגובה שלו למהפך של בגין ב-1977. פתאום להחליף את העם נשמע כמו רעיון לא רע כל כך".
נזכרתי בזה השבוע כשקראתי על מסע הייסורים של פסלו של איצ'ה גולומבק אשר הוצב בשדרות ירושלים ביפו. מה עם ישראל לא עושה לפסל: תולה עליו מודעות, מקשקש, משתין. בצר לה החליטה העירייה להעביר את הפסל למקום אחר. האפשרות השנייה הייתה לממן שומר צמוד שיאבטח את הפסל מסביב לשעון, אבל מי רוצה לחיות בעיר שצריך לאבטח בה יצירות אומנות לא מפני גנבה – אלא מפני השתנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
