ביג בן: השמינייה של מנחם בן
על נפלאותיה של האולימפיאדה, מה צריך אולמרט ללמוד מלבני, הסדרות המקוריות הטובות בטלוויזיה ומיה לוי-ירון, המשוררת באינטימיות
כמה נפלאה האולימפיאדה עם אינספור מקצועות הספורט היפהפיים. מהתעמלות הקרקע המדהימה עד השחייה וכדורעף החופים וזריקות הכידון וכל זה- וכמה מבחילה לעומתה תקשורת הספורט שלנו בכל ימות השנה, עם כל רכילויות הכדורגל והכדורסל. אם הייתי עורך מוסף ספורט, הייתי כותב בו על הכל מלבד כדורגל וכדורסל. אבל העם שלנו קולט רק כדורגל או כדורסל, מה אפשר לעשות.
אני זוכר את רביב דרוקר לועג באוזני עופר שלח וצופי ערוץ 10 לאוהדי הכדורגל למיניהם, ומצהיר מה שכל אדם אינטליגנטי יודע ממילא: שכדורגל זה משחק נורא משעמם. לרגע חשבתי שדרוקר נעשה רציני, רוחני, משהו, אבל אז התברר שהוא פשוט מעדיף כדורסל. לך תבנה מדינה. שמתם לב, אגב, שהספורטאים בחלק מהמקצועות נעשים דומים למקצוע שלהם? הודפות כדור ברזל דומות לכדורי ברזל- כבדות ועגולות. ולעומת זאת מטילות כידון דומת לכידונים חתיכיים. איזה יופי.
לא לקטן הזה התכוונתי
אולמרט צריך ללמוד מציפי לבני איך ללכלך בלי להשאיר עקבות ובלי שאפשר יהיה להוכיח את אשמתך. הנה, כזכור, בתגובה לפקפוק שפקפק אהוד ברק ביכולותיה, ענתה לבני: "קטן עלינו", אבל הכחישה לחלוטין כי התכוונה לרמוז לקומתו הקטנה של ברק. גם לא לקטן שלו. ועכשיו לך תוכיח.
לפתע בקיץ האחרון
בלי ששמנו לב נחתו עלינו כמה וכמה תוכניות טלוויזיה בלתי רגילות באיכותן, בעיקר סדרות דרמה וצחוק משובחות: "המקום", "לאהוב את אנה", עד החתונה". ראיתי פה ושם והתפעלתי. מהמשחק. מרמת ההתנסחות. יופי של כשרונות יש בארץ הזאת. אפשר להירגע.
ואם אני משווה את זה לסדרות האמריקניות למיניהן- אצלנו הם הרבה יותר טובים. הרבה יותר אמיתיים. הרבה יותר אינטליגנטיים. הרבה יותר חמים. אין מה לעשות. אגב, גם "כפיות" היא סדרת הצחקה משובחת. ומה רע בפרסומת המקסימה ל"מיוחדת/מאוחדת"? אין גבול לחן של הילדים. אולי לא כל הילדים, אבל הילדים האלה בוודאי. הנה, גם פרסומת יכולה להיות משהו.
איינשטיין במובן איינשטיין
יש גבול לטירוף ולרדיפת הבצע האווילית, במקרה זה חמדנותה הבלתי נסבלת של האוניברסיטה העברית, בעלת הזכויות על עיזבון איינשטיין, ששלחה מכתב תוקפני ומאיים לחברות פלאפון וגוגל בגין השימוש בשמו של גדול המדענים בשלטי הפרסום שלהם ("כל אחד נהיה לי איינשטיין"). על פי הפרסום בהארץ, אכן מיהרו גוגל ופלאפון למחוק את השם "איינשטיין" משלטי הפרסום, מחיקה שנזקה מאות אלפי שקלים. תגידו, השתגעתם?! מישהו יכול למנוע ממישהו להשתמש בשם איינשטיין? אין לאף אחד זכויות על שם כלשהו, גם אם רשמו עליו אלף פטנטים. ומה אם בכלל התכוונו לאריק איינשטיין?
יותם המטומטם
שוב יותם בל, החזאי הליצן של "היום שהיה" בערוץ 10, שוב חוסר טעם מזעזע. הפעם הוא לעג לנכים הישראלים באולימפיאדת הנכים. (אחרי שקודם לכן כזכור הציג את ביאליק כפדופיל שבועל ילדים), וטלי מורנו שוב חייכה את חיוכה המתוק והמאושר.
אני לא מבין: הרשות השנייה לא מתערבת? נורית דאבוש לא מתערבת? וסמירה, רק שכשמראים חרדים בפרסומת משעשעת הוא קופץ? הייתי משית על ערוץ 10 קנס משמעותי מאוד בגלל האידיוט הקטן הזה. אורי אורלב תרגם פעם את "יותם הַקַּסָם", יצירתו הקלאסית לילדים של יאנוש קורצ'אק. יותם שלנו, לעומת זאת, מתפקד כמין קסאם, פיגוע מכוער שיכול לפגוע בחפים מפשע.
קיץ מתוח
שני המותחנים שהתחבאו בתוך הערימה, עד ששלפתי אותם לשמחתי, "משחק סגור" של פטרוס מרקריס (כתר, תרגום: אמיר צוקרמן) ו"בלב היער" של טאנה פרנץ' (מודן, תרגום: מתי בן יעקב), שונים מאוד זה מזה.
האחד הוא מותחן יווני חם, עממי ומצחיק, והשני הוא מותחן אירלנדי מקפיא, משכיל ואפל. ובכל זאת, שניהם כתובים בידי מקצוענים ומענגים מאוד בקריאה. אגב, גם מותחנים גרועים, חובבנים, מאומצים, הם ברובם איכשהו עדיין קריאים בדרגה זו או אחרת, מה שאין לומר על חלק ניכר מספרי הז'אנר הספרותי הלא- מותחני.
המותחן של מרקריס היווני, הכתוב מפי גיבורו רב פקד קוסטס חריטוס, ראש מחלק רצח במשטרת אתונה, מתחיל מיד בטלטלה: הוא נמצא בחופשה באי היווני הקטן איוס, רואה את הטיח נופל, ושומע את אשתו זועקת "רעידת אדמה!".
אבל בתור שוטר קר רוח הוא מיד מרגיע אותה, ומסביר לה שזו לא רעידת אדמה אלא הגיס המכה את אשתו, ככה זה נשמע לפחות, או
הספר השני, "בלב היער", שהופיע כבר בחורף אבל הוא בהחלט מתאים לקיץ, כתוב גם הוא מפי גיבורו, גם הוא בלש במחלק רצח, שעבר בילדותו טראומה קשה, שנמחקה לחלוטין מזיכרונו, כששני ילדים שאיתם בילה ביער נעלמו, והוא עצמו התגלה במצב קטטוני ומדמם. גופת ילדה בת 12 שנמצאה 20 שנה אחרי כן מתחילה להעיר את זכרונו. רק כדי להבין את סוג התחכום הסגנוני של הסופרת, הנה משפט אחד, לדוגמה, המתאר את תודעת הילדים שעוד מעט ייעלמו ביער: "לגופם קווים נקיים וחסכוניים של טרם צמיחה: הם זורמים, לא מודעים לעצמם, כמו מטוסים קלים". אני קורא את זה כשירה מצוינת.
תשוקות מנמיכות טוס
מיה לוי ירון ("הים ידע", הצאת כרמל), שכבר הוציאה בין השאר ספרי פרוזה בהוצאת שוקן ובהוצאת הספריה החדשה, היא משוררת בלתי ספרותית בתכלית, בלתי מחוברת ובלתי מקושרת, אבל מישהי שיודעת לכתוב את חייה באינטימיות שרק לשון השירה הפשוטה והעמוקה מאפשרת: "יותר מדי קפה,/ יותר מדי סיגריות,/יותר מדי תשוקות מנמיכות טוס,/ יותר מדי אישה".
והנה מחשבה למראה ציפור האנפה: "אנפה לבנה ביקרה כאן אתמול בשדה הבר./ בהרת לבנה מתנדנדת. הבטתי בה וחשבתי/ שהאסונות הגדולים באמת לא קורים בבת אחת,/ הם מדדים לאט, כמוה, טעות אחר טעות". משוררת שמעניין לקרוא. זה נדיר הרבה יותר ממה שזה נשמע.
סליחה פלגיאט
תודה למשה דור שהואיל להכניס שיר קדום שלי למבחר שירי האהבה שערך (הוצאת טובי), אבל מה לעשות, שתי השורות האחרונות בשיר, "בַּבֹּקֶר הַפָּרָג פָּרַח אדום/ בָּעֶרֶב פריחתו האפלה", נלקחו לפני 45 שנה בערך בלי רשות מיורם ברונובסקי, כשהיינו ילדים המראים זה לזה שירה, אי שם בשנות השישים.
נכון, גם ט.ס.אליוט הכניס המון שורות לא-שלו לשיר הכי מפורסם במאה העשרים, "ארץ הישימון", אבל אני, אתם יודעים, לא הייתי אליוט כשעשיתי את זה. אגב, ברונובסקי לא אמר מילה כשפרסמתי את השיר, לפני יותר מארבעים שנה כאמור, גם לא כשניסים קלדרון הגדיר אותו אז כ"שיר בלתי רגיל ביופיו" (במוסף הספרותי של "קול העם") . להפך, ברונובסקי שיבח. איש אציל היה.
השורות הכי יפות בעברית
נִמְלָט/לְנַפְשְׁךָ, וּמוֹצֵא אֶת עַצְמְךָ זָרִיז וּבָזוּי/ בְּטַיֶּלֶת שׁוֹמְמָה,בְּלִי יְכֹלֶת לְהַקְשִׁיב/ לְרַחַשׁ-הַגַּלִּים, שְׁקֵטִים, אָמְנָם, /כְּמוֹ נְטִילַת יָדַיִם...
ניכרים דברי האמת של המשורר יוסף שרון (איפה הוא?), בן הדור שאחרי ויזלטיר-וולך-הורביץ. איך ניכרים? זהו, שניכרים. לא צריך להסביר. המשורר מעונה מדי מכדי להקשיב לרחש הגלים, שקשה אמנם להקשיב להם כי הם "שקטים כמו נטילת ידיים". איזה דימוי! הייתם חושבים על דימוי מפתיע כזה לרחש גלי-ים? אין השירה הטובה אלא מה שחדש ומפתיע.
(מתוך "תקופה בעיר", ספרי סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, 1985)
נא להמתין לטעינת התגובות
