ביג בן: הסיאנס עם דוד אבידן והספר של רותו מודן
מתי ולמה נפסק הקסם ברומן המצויר של רותו מודן, להפסיק את מנהג החרמות, עוד על מליניאק ועל כדורגל, בעיות חמורות בתרגום החדש לז'ול ורן והאיטלקיה של נתן זך. השמינייה של מנחם בן
אם אמנם ביטל אהוד בנאי, בלחץ ארגוני השמאל שאיימו להחרים אותו, הופעה בדרום הר חברון, במסגרת ערב לזכרם של שלושה מבני משפחת דיקשטיין (שני הורים וילד) וסמ"ר אלעזר לייבוביץ, שנרצחו בפיגוע טרור נוראי לפני שש שנים,
להבריז ככה?! ועוד למשפחות שכולות, פגועות טרור?! חבל . מדובר ביוצר נפלא. מישהו צריך, אגב, לחוקק חוק נגד איומי חרם מכל סוג, מאגף הקנאים החרדים ומאגף הקנאים השמאלנים.
סליחה אם התנסחתי לא נכון בעניין משחקי הכדורגל והכדורסל בשבוע שעבר. זה לא שכדורגל וכדורסל הם לא משחקים מקסימים. הם כן, כל עוד אנחנו מבינים שמדובר במשחקי ילדים, שמעמדם שווה פחות או יותר למשחקים מקסימים אחרים. באולימפיאדה למשל הכול היה יפה. גם הכדורגל והכדורסל. כחלק מן היופי.
מה שחולה, מה שמבחיל, הוא ההערצה האלימה לשני ענפי הספורט האלה, שהפכו לתרבות שמטמטמת לגמרי את אוהדיה. הייתם צריכים לראות את אריה מליניאק מסביר לרינו צרור ב"חוצה ישראל" איך הבין ברגע מסוים שכל ההתמכרות לכדורגל ולכדורסל היא הבל מסוכן.
ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מנו כמה רגעים ומקומות בולטים בהיסטוריית התרבות הישראלית "שהיינו רוצים להיות בהם", מהצריף של אביגדור עם אורי זהר ואריק איינשטיין ועד סיאנס עם דוד אבידן. אז זהו, שבסיאנס עם דוד אבידן הייתי, ואני רוצה לספר לכם עליו.
זה היה בביתה של המשוררת אגי פרידמן, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. ובין השאר נכחו בו המשוררים רוני סומק, ישראל בר-כוכב, דפנה ושבי שחורי, ראובן דותן ואני. רציתי לדעת אם תפרוץ מלחמה ומה יהיה גורלו של סאדאם חוסיין.
אשר על כן העלינו את ישעיהו הנביא ושאלנו אותו. תשובתו, שאותה פענחנו כדרך הסיאנס מתוך תזוזות הכוס על האותיות שסומנו על השולחן: לא תהיה מלחמה, וסאדאם חוסיין יירצח על ידי הסי-איי-איי. מה שקרה כמובן הוא בדיוק ההפך: מלחמה כן פרצה, וחוסיין לא נרצח על ידי הסי-איי-איי, אלא ישב על כיסאו עוד כמה שנים.
גם אם מישהו נורא לא סובל את דן מרגלית, ואולי אפילו בצדק, זו לא סיבה לסגור את החינוכית. רק בורים וולגריים כמו הממונים על משרד האוצר סוגרים מרכזי תרבות. תסתכלו על הפרצופים של השר רוני בר-און והמנכ"ל ירום אריאב (איזה שם!) ותבינו הכול. אגב, "ערב חדש" השתפר מאוד מאז התחילה ההגשה הכפולה: מרגלית-ברגמן או בנגל-ברגמן או בנגל-מרגלית. טובים השניים מן האחד. עובדה.
עד לאמצע רומן הקומיקס עטור הפרסים של רותו מודן (עם עובד) מצאתי בו חן אמיתי. אחר כך כל העניין קורס, והופך להבל תפל למדי. זה אמנם כמעט טבעו של הקומיקס, שיש בו איזושהי אבסורדיות משעשעת, אבל גם לאבסורד יש חוקים משלו, וכשהעניין מתחיל להיות דוחה ואווילי, הוא אכן דוחה ואווילי ושום תואר "גרפי" או כישרון ציורי (ומודן היא ציירת מקסימה) לא יעזור כאן.
מדובר בסיפור אהבה מפותל המזכיר קצת באופיו הראשוני את "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד, עם תוספת מופרעות קומיקסית, כמובן. חיילת צעירה מחפשת אחר האהוב שלה, שנהרג כנראה בפיגוע בחדרה וזוהה בינתיים בתור "האלמוני". הבעיה הקטנה היא שהאהוב ההוא היה (או הינו) איש קשיש, בעל כרס ושער שיבה, שממש לא ברור מה קסמו בעיניה.
החיילת פונה לבנו של ההרוג המשוער, בתקווה שיסכים לבדיקה גנטית שתזהה סופית את הגופה. תוך כדי התהליך, היא גם שוכבת עם הבן, נהג מונית במקצועו, ומחמיאה לו על כשרונו המיני במילים "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". האזכור המיני הטראומטי של אבא שלו מכעיס אותו, ויחסיהם מתפוצצים זמנית.
אבל אם הצלחנו להכיל בקושי התאהבות אחת של חיילת צעירה באיש זקן, הרי באמצע הספר מתגלה כי הזקן הנעלם הזה בגד בחיילת עם אהובתו הזקנה, שאותה פגש אחרי 49 שנות פרידה ביניהם. המראה המצויר האומלל של הזקנה השמנמנה והמרופטת, האמורה לשמש כמושא האהבה המאוחרת, הוא הרגע שבו עובר הרומן המצויר הזה מתחום העליצות החדה, עם הרטט המיני האמיתי, לאזור הטרחנות.
סבא שלי, דויד שמיר ז"ל, שהיה מורה לעברית רוב ימיו, קרא סמוך למותו בעיקר את ספרי ההרפתקאות של ז'ול ורן. בפולנית. מין שיבה מאוחרת לקסמי הקריאה של ילדותו. לא נראה לי שהיה רוצה לעשות את זה עם תרגומו החדש של אביטל ענבר ל"מסביב לעולם בשמונים יום" (כנרת-זמורה ביתן-דביר).
לכאורה מדובר במהדורה מכובדת, מלאה ומוערת לספרו הקלאסי של ז'ול ורן, אבל מה לעשות שדווקא התרגום הישן של ל. אליאב מ-1956, בהוצאת יזרעאל, תרגום מקוצר ומעובד, הוא בהיר בהרבה, ותענוגי הרבה יותר מתרגומו של ענבר, העמוס למרבה הצער (כי אביטל הוא צרפתולוג רב מוניטין) בהתנסחויות מוקשות, שההערות בשולי העמוד לא טורחות להסביר. והרי בסך הכל ז'ול ורן הוא סופר לבני הנעורים.
נסו למשל להבין את חלק המשפט הבא בתרגומו של ענבר: "נאמר עליו שהוא דומה לביירון - מצד הפנים, כי כפות רגליו שלו היו ללא דופי". כמה מקוראיו המיועדים של הספר הזה יודעים שביירון היה צולע? בהמשך לא הבנתי מדוע פספרטו, המשרת הצרפתי החם, מעיד על עצמו לפני פיליאס פוג, האציל האנגלי, כי אחרי כל הגלגולים וההרפתקאות שעבר הוא מבקש "לטעום טעמם של חיי משפחה", ולכן מקווה להיות משרתו האישי.
הרי פיליאס פוג הוא רווק מושבע, אז מה עניין "חיי משפחה" לכאן? רק כשפתחתי את התרגום הישן הבנתי על מה מדובר: "לאחר כמה שנות נדודים חשקה נפשו בחיי מנוחה". אה, מנוחה, לא משפחה. עכשיו הכל ברור.
הִיא עָבְרָה וּבְעֵינֶיהָ תְּכֵלֶת. לִי /אַל תְּסַפְּרוּ עַל הַמְּעָרָה הַתְּכֻלָּה. כִּי הָעֶרֶב/ הִיא עָבְרָה - וּתְכֵלֶת בְּעֵינָה.ּ
שיר התאהבות קצרצר ויפהפה, כמעט בלתי מוכר, של נתן זך, שלוש שורות בסך הכל, מתוך ספר המסע האיטלקי שלו "במקום חלום" (1966, הוצאת גלריה מסדה).
בלעדי שם השיר, "קאפרי", אולי לא היינו יודעים על איזו מערה הוא מדבר, למרות שיש כנראה רק מערה כחולה מפורסמת אחת. אני יכול לתאר לעצמי את היפהפיה האיטלקיה הזאת עוברת מול עיניו של זך , משפריצה אור כחול.
אגב, אם מותר לספר, ההיקסמות הגדולה שלי מזך הסתיימה עם הספר הזה. אחר כך זך נסע למקום אחר (לונדון, וממנה כתב עברית פחות בטוחה בעצמה), וגם אני כבר הייתי במקום נפשי אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
