ביג בן: השביעיה של מנחם בן
מנחם בן עם שבע הערות על סדר היום. מרותם סלע ב"רוקדים עם כוכבים", דרך שיר הנושא של סרוגים, המפלגה של יאיר גרבוז, האנתולוגיה לשירה עכשווית ועד הביוגרפיה של שפאר הנאצי
רותם הכי
רותם סלע, ארוכת הרגליים והיפהפייה (לצד ויקה) רקדה הכי יפה ב"רוקדים עם כוכבים", הכי סקסי על אמת, ודווקא היא הודחה, כי השופטים הם אהבלים והעם הוא אהבל. מה אתם שמים לב לפגמים כביכול שמוצאים השופטים?
שימו לב ליופי, לשמחת הגוף, למיניות, להשראה הפנימית, שימו לב לקלילות הגוף הרוקד. תבינו שאתם מבינים לא פחות מהשופטים.
ארז ממש יפה
אם הסדרה החדשה בערוץ הלוויין, "סרוגים", שעניינה צעירי הכיפות הסרוגות, יפה כמו שיר הנושא, "אנה אפנה", שכתב , הלחין ושר ארז לב-ארי, זו הולכת להיות סדרה בלתי רגילה.
גם השיר הזה בלתי רגיל ביופיו, והוא מציג איזושהי התלבטות מעודנת ועמוקה בין הרוח הדתית - חוקי אלוהים - לתשוקה: "אני רודף אחר חוקיך מחד,/ מאידך תשוקתי אותי רודפת".
אגב כך מצטרף לב-ארי לגל הגדול של מוזיקת קודש עברית, זמרת המאמינים באלוהים, ממאיר אריאל, דרך אהוד בנאי ועד אתי אנקרי, עם עוד כמה יוצרים נפלאים, הכי נפלאים, ממש בלי קשר לפרופסור האידיוט הזה, שאמר במוסף "הארץ" האחרון שאין אלוהים, ואפילו כתב על זה ספר.
נחלי ארץ הקודש
מה שעשינו לנחלים בארץ, כפי שצולם ותועד בכתבתו המצוינת של דני קושמרו בערוץ 2 במוצאי שבת, הוא פשע נגד התרבות, נגד ארץ הקודש, נגד אלוהים.
לקחת את נחלי הקודש שלנו ("נחל קדומים, נחל קישון", שרה דבורה הנביאה) ולהפוך אותם לזרמי ביוב מצדיק כמעט לקחת מאיתנו את הזיכיון על הארץ. ואגב, יש לי אהבה מוחלטת גם למפגינים למען מהפכה טבעונית (גם אם אני עדיין אוכל בשר), כי העתיד שייך לטבעונים ("ואריה כבקר יאכל תבן", מנבא ישעיהו). תרוץ אורנה בנאי בראש הירוקים בבחירות הבאות!
אפשר בונוס?
אנחנו קוראים שיאיר גרבוז הקים עם קבוצת אמנים מפלגה חדשה. בינתיים מדברים, הוא אומר, מבררים, אחר כך אולי נרוץ לכנסת. יפה.
אפשר בינתיים לקבל כבונוס את פרישתו של גרבוז מפינת העיתונות הטרחנית שלו ב"תיק תקשורת"? כי, אתם יודעים, עסקנים פוליטיים, ולו רק של עצמם, לא יכולים לשדר על פי חוקי השידור ותקנת הציבור.
אישה גבר
במוסף "ידיעות אחרונות" אני קורא תוצאות מחקר חדש שעל פיו גברים חושבים על מין בכל 56 שניות פונקט, בשעה שנשים חושבות על סקס פעם אחת ביום. יכול להיות. אבל לידיעתכם, בספר "מטמורפוזות" הקלאסי של אובידיוס, שתרגם מרומית עתיקה שלמה דיקמן, מסופר על טרזיאס, הנביא העיוור, שנהפך בידי אלי יוון לאישה למשך שבע שנים, ולכן ידע טוב יותר מכל נפש אחרת מה ההבדלים המיניים בין גבר לאישה.
אשר על כן שאלו אותו כשחזר לגלגולו הגברי, מי חרמן יותר: גברים או נשים? ועל כך השיב טרזיאס: "נשים, פי שבעה". נו , ומי מוסמך יותר להגיד את זה אם לא גבר שהיה במשך שבע שנים אישה? מצד שני, צריך לזכור שאת כל הטקסט הזה כתב אובידיוס. גבר, כמובן.
חדש ממזמן
לא לגמרי ברור למה מתכוון יהודה ויזן כשהוא קובע בפתח ה"אנתולוגיה לשירה עכשווית" שערך (למעשה עיתון שירה בן עשרים עמודים, המכיל ארבעים ושישה משוררים) כי "בכל דור ודור, להוציא שנות ה-80 וה-90, קם דור".
הרי בשנות השמונים והתשעים פרצו לשירתנו כמה משוררים צעירים וחשובים, כמו רמי סערי או דורי מנור או לאה איילון, שנציגה דורית אחת שלהם, אנה הרמן, מופיעה גם באנתולוגיה של ויזן. ייתכן שהכוונה היא להתגודדות דורית או לאמירה דורית, אבל גם זו התקיימה לפי דרכה אצל דורי מנור וחבורתו, למשל. אז למה מתכוון ויזן? לא לגמרי ברור.
אולי לבית הקפה "הנסיך הקטן", שסביבו מתגודדת השירה בתל אביב היום. כדאי גם לזכור כי בשנות השמונים והתשעים הופיעו כמה ספרי שירה פורצי דרך, החל ב"ספר האפשרויות" של אבידן, דרך "אור פרא" של יונה וולך ועד "שני קולאז'ים" של מרדכי גלילי (הראשון שבהם, על התאבדות אמו, רב עוצמה במיוחד).
ספק אם יהודה ויזן יכול להציע יותר מזה באנתולוגיה שלו, שכל המשוררים הכלולים בה הם אכן בעלי אמירה אינטליגנטית וכישרונית וגם צורת הגשתה יפה ונכונה (עצם צורת העיתון ונייר העיתון והגרפיקה הפשוטה והיעילה, כולל האותיות הגדולות של השירה, המזמינות לקריאה מרווחת וקלה), אבל רק מעטים מהם מציעים טקסטים חדשניים באמת, וגם אלה הולכים ברובם בעקבות משוררים קודמים.
ניקח לדוגמה את השיר של עודד כרמלי, שזכה בפרס הראשון בתחרות "שירה על הדרך" של עיריית תל אביב. זהו שיר משעשע, מפתיע ורענן אמנם באי?קומוניקטיביות הקדחתנית שלו (עם שורות בלולות שפה כגון "עכשיו הדירה עצרת רוצה/ קול המון עצרת חייבת" ), אבל בסך הכל יונה וולך וגם שמעון צבר עשו מעשים לשוניים דומים עוד בשנות השישים.
מרגשת היא אורית גידלי, שנעלבה משאלת שדה התעופה אם ארזה לבד, כי היא יותר מדי לבד: "אינני יפה, אתה מבין./ והלב הוא בגודל אגרוף". אני בטוח שהיא יפה. שבעים שנה לפניה כתבה לאה גולדברג על עצמה בספרה הראשון "טבעות עשן": " את אשה לא יפה בת עשרים ושתיים". השירה הטובה היא תמיד גם חדשה וגם לא חדשה.
גם ענת זכריה כותבת בלשון חדשה, חזקה, על היעדרו של האהוב: "ואם יעלה סוף סוף האחד/ הנכון לבלוע אותך/ בלי היסוס או זהירות/ שם את נפשך בפיו/ מתמכר לה כמו ללחם". יפה , יפה מאוד. זהו. נגמר. סורי. אין לי יותר מקום. אולי בפעם הבאה.
היובש הכי עסיסי
כשמדובר בנאצים, אין עסיסי מהיובש של ההיסטוריונים לעומת זיעת הבדיה של הסופרים (בתקווה שהבנתם את הרמז).
אני קורא בריתוק מוחלט את הביוגרפיה של יואכים פסט על אלברט שפאר, מי שהיה, בין השאר, שר החימוש אצל היטלר והצליח לחמוק מעונש מוות בטענה שלא ידע על הזוועות, כאילו עצם הקרבה המוחלטת להיטלר איננה מצדיקה עונש מוות.
שפאר, אדריכל במקצועו, היה היפה והגבוה בין המוני הנאצים הגוצים ועבי העורף שהקיפו את היטלר, ואחת המיוחדויות של הספר ההיסטורי הזה היא שמחברו, ההיסטוריון המפורסם, הכיר היטב, אישית, את שפאר, שאחרי ששוחרר מהכלא (ב-1966) ביקש את עזרתו של פסט כהיסטוריון-עורך לצורך כתיבת ספרו "בתוככי הרייך השלישי".
תקראו , תבינו כמה המציאות עולה על הבדיה, לפחות ככל שמדובר במשטר הנאצי (הוצאת דביר, מאנגלית: אסף תמרי ועמית יריב. ר' גם עמ' 30).
בפינה זו נביא החל מהשבוע את שורות השירה הכי יפות , על פי דעת המבקר,
וָאָרוּץ כֶּאֱלוּל, כְּתִשְׁרֵי, /עֲטוּיָה אוֹר כְּמִיהָה אֲדֻמָּה./פָּנַי לִשְׁנַיִם נִגְזָרוּ,/ מַחֲצִית מוּל מַחֲצִית עֲגוּמָה.
יוכבד בת מרים מנבאת את עתידה שש עשרה שנה לפני שזוזיק, בנה המשותף לחיים הזז, נפל במלחמת השיחרור, ומאז נחצו חייה לשניים, והיא חדלה לכתוב שירה. דן מירון, אגב, עורך שיריה המכונסים, ליכלך קשות כשלחץ על המשוררת למחוק את המילה "עגומה", שמשום-מה הפריעה לו.
הגירסה המקורית של השיר (לא הגירסה הערוכה של דן מירון, שהשמיטה את המילה "עגומה") מופיעה בספר "מרחוק", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1932
נא להמתין לטעינת התגובות
